1 files changed, 2949 insertions, 0 deletions

diff --git a/18291-0.txt b/18291-0.txt
new file mode 100644
index 0000000..4ac1195
--- /dev/null
+++ b/18291-0.txt
@@ -0,0 +1,2949 @@
+The Project Gutenberg EBook of Hunger, by Knut Hamsun
+
+This eBook is for the use of anyone anywhere at no cost and with
+almost no restrictions whatsoever.  You may copy it, give it away or
+re-use it under the terms of the Project Gutenberg License included
+with this eBook or online at www.gutenberg.org
+
+
+Title: Hunger
+       Book One
+
+Author: Knut Hamsun
+
+Translator: Elhanan Segal
+
+Release Date: April 30, 2006 [EBook #18291]
+
+Language: Hebrew
+
+Character set encoding: UTF-8
+
+*** START OF THIS PROJECT GUTENBERG EBOOK HUNGER ***
+
+
+
+
+Produced by Tal Benavidor and the Online Distributed
+Proofreading Team at http://dp.rastko.net.
+
+
+
+
+
+קְנוּט הַמְסוּן.
+
+רעב
+
+רומן פסיכולוגי.
+
+תרגום
+א. סגל.
+
+ספר ראשון.
+
+הוצאת „תושיה”.
+
+       *       *       *       *       *
+
+ווארשא. תרנ"ט.
+בדפוס מ.י. האַלטער ושותפו, נאַלעווקי 7.
+
+       *       *       *       *       *
+
+РООВЪ т. е. Голодъ
+Психологическій романъ.
+Соч. К. ГАМСУНА.
+Перв. А. Сигаля.
+Книга І.
+Изданіе „ТУШІЯ“.
+
+       *       *       *       *       *
+
+ВАРШАВА. 1889.
+Типографія М. И. Гальтера и Комп., Наловка 7.
+
+Дозволено Цензурою
+Варшава, 6 Іюня 1899 Г
+
+
+
+
+א.
+
+
+בכריסטיאַניה, היא הקריה הנוראה המטביעה על כל איש את חותמה המיוחד, שם
+ישבתי אז—וארעב.
+
+       *       *       *       *       *
+
+אני שכבתי בעליתי, ואשמע ממעל לי את קול השעון אשר השמיע את השעה הששית.
+הבקר כמעט כבר האיר למדי, ושאון-מרוצה קם על המעלות. מתחת, על יד הדלת,
+במקום שהיו מדובקים עלי עתונים ישנים, הכרתי ברור את חותם כתב ידו של הפקיד
+ומודעה רבה על דבר מכירת לחם בבית האופה פַבִּיאַן אוֹלְסֶן.
+
+אך פקחתי את עיני, ואחל, כדרכי מאז, לחשוב אדות הענינים הנעימים המחכים לי
+היום. בזמן האחרון נעשה מצבי קצת קשה: כל רכושי, כל חפצי, איש אחרי אחיו,
+עברו לידי ה„דוד”, הוא המַלוה; נהפכתי לאיש חלוש-עצבים ומתרגז על נקלה,
+וכבר אנוס הייתי פעמַים לשכב במטתי כל היום, בגלל תמהון-ראשי. לעתים,
+בהראות לי ההצלחה פנים שוחקות, עלה בגורלי להשתכר במערכת איזה עתון-מן-השוק
+כחמש קרוֹנות[א] במחיר פיליטון.
+
+[הערת שוליים א: ה„קרונה” הנורבֶגית היא בערך יותר מרוּבל וחצי, ונחלקת
+למאה פרוטות הנקראות „אָירים”.]
+
+הבקר אור; כבר יכלתי לקרא ברור את המודעה על יד הדלת וגם להכיר את האותיות
+הדקות והמטושטשות של הכתובת: „תכריכי-בד למתים בבית העלמה אַנדרסן, בשער
+מימין”. הדבר הזה הסב עיני עליו זמן רב; לבסוף, כאשר קמתי ולבשתי את בגדי,
+השמיע השעון מתחת את השעה השמינית.
+
+אחר כך פתחתי את החלון, ואשקיף על פני הרחוב ואראה חבל שעליו מדי-בד, וכר
+נרחב; הרחק, אצל בית חרשת הברזל, צברו הפועלים אפר. נשענתי באזרועי על
+אֶדֶן החלון, ואסתכל זמן רב בפני השמים. נכר היה כי אָתה יום נחמד; הימים
+היו ימי הבציר, העת הנעימה והקרירה, שבה כל היקום פושט צורה ולובש
+צורה—וגֹוֵע.
+
+השאון, אשר נשמע מתחת, משכני אל הרחוב; חדרי הריק עם קרשי רצפתו, אשר
+התנודדו על כל צעד, דמה לארון-מת: אין מנעול לדלת, אין תנור; בלילה בלילה
+לא הסירותי את פוזמקאותי, כי לא היו מתיבשות עד הבקר. הדבר האחד אשר מצא חן
+בעיני הוא—הנִדנָדה[ב] האדומה; על הנדנדה הזאת אהבתי להזות מדי ערב בערב
+ולהגות בענינים שונים... יחד עם כל פרץ-הרוח ודפיקת הדלתות ביציע התחתון
+נשמעו בחדר קולות-אנחה, ובעלי העתונים שאצל הדלת נגלה בקיע חדש.
+
+[הערת שוליים ב: נדנדה—כסא-מתנדנד.]
+
+קמתי, ואחפש בצרור אשר תחת מטתי,—אולי יש שם איזה דבר-מאכל; אין כל. אחרי
+כן נגשתי שנית אל החלון.
+
+—אל אלהים הוא היודע—אמרתי אני בלבי—, אם יעלה בידי למצא איזה ענין לעסוק
+בו. תשובות של שלילה, הבטחות למחצה, דחיות בקש ודחיות סתם, תקוות חדשות
+נכזבות ונסיונות חדשים שאחריהם אין ואפס,—כל אלה כבר דכאו את אֹמץ-רוחי.
+בזמן האחרון בקשתי מִשרת גזבר בחנות, אולם אחרתי המועד, וגם לא יכלתי לתת
+את הערובה הדרושה, חמשים קרונות. בכל מקום מתיצב איזה שטן על דרכי.
+
+כמעט גם נכון הייתי לבוא בצבא מכַבי הבעֵרות. אנחנו עמדנו בחדר-המבוא,
+כחמשים איש; אִמצנו את לבנו, ונבליט את חָזינו, למען הראות כבני חיל. הפקיד
+עבר בתוכנו, ויבחר את אלה אשר יצלחו למלאכה, וימשש את ידיהם, ויציע לפניהם
+שאלות משאלות שונות; הוא חלף על פני, ויניע בראשו, ויאמר כי לא אצלח, מפני
+שאני נושא משקפַים על עיני. באתי שנית, בלי משקפים, ואקדיר את גבות עיני,
+ואכונן מַבט חד כלהב-סכין—אולם גם הפעם חלף הפקיד על פני, ורק הצטחק: הוא
+הכירני.—הדבר היותר גרוע היה זה, כי בגדי החלו לקבל צורה פחותה, באופן שלא
+יכלתי עוד לבקש לי „מעמד” בתור איש-צעיר הגון.
+
+מה מאד התמיד הריש לשוב אלי כפעם בפעם! סוף סוף נשארתי מחוסר-כל: אין גם
+מסרק, אין אף ספר לקרא בשעת תוגה! במשך כל ימי הקיץ התנודדתי בשדות-הקברות
+או בפרדס-העירוני, ששם כתבתי מאמרים לעתונים, עמוד אחרי עמוד, על אדות
+ענינים שונים איש מאחיו תכלית שנוי, מחשבות מוזרות, הזיות ודמיונות של מוחי
+המבולבל; מפני היאוש הפניתי לבי אל הרעיונות היותר גרועים, אשר הרביתי לטפל
+בהם, למען לא יקבלום אחרי כן לדפוס. אחרי גמרי מאמר אחד, פניתי אל משנהו,
+באמרי תמיד אל לבי: בזמן מן הזמנים יעלה בידי! ואמנם, כשעלה בידי הייתי
+משתכר כחמש קרונות ליום.
+
+סרתי מעל החלון, נגשתי אל הכיור, ואַזה מים על ברכי—למען תת למכנסי צורה
+יותר שחורה והגונה. אחרי עשותי זאת שמתי בצלחתי, כדרכי, ניר ועט-עופרת,
+ואצא. בהחבא ירדתי בלאט מעל המעלות, לבלי תראני גברת הבית; מועד שכר דירתי
+הגיע עוד לפני ימים אחדים, ובידי לא היה כסף לשלם לה.
+
+הגיעה השעה התשיעית. רעש אופנים וקולות מלא את האויר באיזו מנגינת-בקר
+ממושכה, אשר התפרצו לתוכה שאון-הליכה ומשק שוטי הרַכבים. הערבוביה הקולנית
+הזאת שמחתני תכף, ותהי רוחי יותר טובה עלי. לא פללתי כלל, כי יצאתי אל אויר
+הבקר הלח למען טַיל. מאד אני נזקק לטיול אשר כזה! הנני בריא כענק, ויכול
+הייתי לנשא על כתפי עגלה מלאה.
+
+רוח נעים ושקט החל לפעם קרבי; רגש של שלוה עליזה מלאני. החלותי להתבונן
+בפני העוברים; קראתי את המודעות אשר על הקירות; עיני נפגשו במבט, אשר השלך
+עלי מבעד חלון המרכבה, שחלפה במהירות על פני; ואהי נפעל מכל מקרה ומכל ענין
+קל-ערך, אשר נפגשו ואשר נעלמו מעיני על דרכי.
+
+לוּ היה מה לאכל ביום נחמד אשר כזה! אולם הרושם של הבקר הבהיר שפך עלי
+ממשלתו, ואתעורר שלא כרגיל, ומתוך שמחה שוררתי לעצמי. לפני חנות של בשר
+עמדה אשה, ובידה סל, ותמכר נַקניקים לארוחת הצהרים; ויהי כאשר עברתי על
+ידה, ותביט עלי. לה היתה רק שן אחה קדוּמה. פני האשה הזאת עשו עלי רושם
+מגועל—כי מאד חלשו עצבי בזמן האחרון; שן ארוכה וצהובה בלטה מתוך עור-השנים
+כאצבע צרידה, וכמו נרגשו במבטה נקניקים שמנים. תכף אבד ממני התאָבון,
+וארגיש געל-נפש. בעברי דרך השוק שתיתי מים מהמַזרֵקה; ואביט למעלה: השעון
+אשר על המגדל השמיע את השעה העשירית.
+
+הלכתי לתעות הלאה ברחובות. עמדתי בקרן-זוית אחת מבלי כל צורך, ואסב אל
+מבוי[ג], גם כן בלי כל הכרח. התאמצתי להיות עלז בבקר העלז הזה ולהתהלך כאיש
+מאֻשר בתוך האנשים המאֻשרים; האויר היה זך ושקוף, ושום עננה קלה לא העיבה
+את נשמתי.
+
+[הערת שוליים ג: רחוב קטן וצר.]
+
+לפנַי צלע על ירכו איזה זקן, זה עשרה רגעים. בידו האחת היה צרור, ומדי לכתו
+עמל בכל גופו. אני שמעתי, איך נאנק מרוב התאמצות; ועל לבי עלה, כי אפשר היה
+לי לשאת את צרורו—אך לא נסיתי להשיגנו.
+
+על ה„גבול” נפגש אתי הַנס פַּאוּלי, ויברכני לשלום, ויעבור במרוצה.—לאן הוא
+ממהר כל כך ללכת? על דעתי לא עלה כלל לבקש מאתו קרונה בתור הלואה; ואני
+נכון להחזיר לו בעתיד היותר קרוב את השמיכה אשר השאיל לי. כמובן, אם אך
+ידמו חיי כמה שיהיה לחיי בן-אדם, לא אובה להיות אסיר-תודה לשום איש בגלל
+שמיכה או כיוצא בזה. אולי עוד היום אכתוב מאמר על דבר „הפשעים בעתיד” או
+אדות „חופש הרצון”, או איזה דבר מעין אלה, דבר חשוב, לכל הפחות במחיר עשר
+קרונות... ומדי הגותי במאמר חשתי לפתע פתאם שאיפה להחל בו ולערכו, מבלי
+התמהמה; חשבתי לשים פעמי אל הפרדס אשר על יד הארמון, למצא שם ספסל ראוי
+לדבר, ולבלי עזוב אותו טרם יהיה נגמר כל המאמר כלו.
+
+אך לנגד עיני, ברחוב, הוסיף לצלוע על ירכו נכה-הרגלים הזקן. וירגיזני מראה
+הכיעור הזה, אשר רחף מול עיני. נדמה לי, כי אין קץ לנדודיו; הוא אחז אותה
+הדרך שהלכתי בה אני, באופן שצריך היה להיות מול עיני כל עת לכתי. לעגמתי
+נדמה לי, כי בְכַוָּנה עמד מלכת על כל פרשת דרכים, למען דעת איזה הדרך אֹחז
+אני, ואחר כך הפשיל על גבו את צרורו ויוסיף ללכת בכל מאמצי כחו, כמו למען
+הקדימני. בעל המום הזה החל להביאני לידי התמרמרות; הרגשתי, כי מצב-רוחי
+הטוב נגוז לאט לאט, כי את פני הבקר הצח והטהור העיבו צללים, אשר נקהלו מכל
+עברים. הוא דמה לשרץ גדול בעל דמות מכוערה, אשר השתרע לרוחב כל צלע הרחוב.
+ויהי בהגיעי עד קצה הרחוב, לא יכלתי עוד נשא את הענוי הזה; עמדתי אצל חלון
+אחד המַחסָנים[ד], למען תת לו היכלת לעבור הלאה. אולם כעבור רגעים אחדים,
+אחרי אשר שמתי פעמי קדימה,—הלך עוד הפעם בעל המום לפני. וארדוף אחריו, מבלי
+חשוב הרבה, ואשיגהו בשלש, ארבע פסיעות גסות עד מאד, ואַך על כתפיו.
+
+[הערת שוליים ד: מחסן—חנות גדולה, בית מסחר.]
+
+הוא עמד תֵּכף מלכת. אנחנו כוננו עינינו איש מול אחיו.
+
+—תן נא לי כסף לקנות חלב!—אמר לאחרונה, וישח את ראשו הצדה.
+
+כן; כעת הכל טוב ויפה!—מששתי בכיסי ואמר:
+
+—לקנות חלב, כן. המ..! ימים רעים הימים האלה, ואני איני יודע, מדת מחסורך
+מה היא.
+
+—מיום אתמול לא בא כל אֹכל אל פי,—ענה הלז.—אין לי אף פרוטה אחת, וכל עבודה
+לא יכלתי למצא עד היום.
+
+—האם בעל-מלאכה אתה?
+
+—כן, חרש מחטים.
+
+—מה?
+
+—חרש מחטים; ואולם גם לתפור נעלים אני יודע.
+
+—זה הוא ענין אחר—אמרתי.—חכה פה רגע, ואביא לך כסף, אֵירים אחדים.
+
+במהירות רבה הלכתי הלאה בדרך פיליסטרֶדֶה, אל מקום משכן מַלוה ידוע לי
+ביציע השני; אף כי עד העת ההיא עוד לא בקרתיו מעולם. בעברי דרך השער פשטתי
+מהר את מקטרני[ה] ואגללהו ואקחהו תחת זרועי; אחרי כן עליתי על המעלות,
+ואמשוך בפעמון דלת בית-המלוה. אמרתי שלום, ואשליך את המקטורן על הספסל.
+
+[הערת שוליים ה: מקטורן—הבגד הקטן מתחת למעיל.]
+
+—קרונה וחצי—אמר המלוה.
+
+—טוב הדבר,—עניתי.—לולא העיק לי המקטורן מתחת לזרועותי, כי עתה, כמובן, לא
+נתתיהו!
+
+הוא מסר לידי את הכסף ואת הפתקא, ואמהר לשוב על עקבי. זה העסק עם
+המקטורן—אכן רעיון נפלא הוא! בידי ישאר די כסף לארוחה שמנה, ולעת ערב יגמר
+המאמר על דבר „הפשעים בעתיד”. החילותי תכף להביט על החיים בעינים יותר
+בהירות, ומיד מהרתי להפטר מבעל המום.
+
+—אנא, קח נא!—אמרתי.—מאד ישמח לבי, כי פנית אלי.
+
+הוא לקח את הכסף, ויביט עלי בעינים בוחנות.—מה זה הוא לוטש עיניו כל כך? לי
+נדמה, כי הוא מסתכל בברכי, ועוז-פניו הרגיזני. אולי זה הבליעל משוה בנפשו,
+כי אני באמת עני ואביון, כמו שמוכיחה חזותי? האם כבר כמעט לא גמרתי לכתוב
+מאמר במחיר עשר קרונות? מה לי לדאג דאגת העתיד, אם הרוח ממרום מפעמני
+ומתגעש בקרבי כל כך? מה למי שיהיה ולשאלה הזאת, אם מוציא אני מכיסי כסף
+לבטלה, או לא?—נלאיתי נשא את מבטו של האיש הזה, ואגמור בלבי להשיב לו גמולו
+כהוגן לפני הפרדי מאתו. משכתי בכתפי ואֹמר:
+
+—שמע נא, חביבי, הנך נוהג מנהג מגונה: להביט על ברכי אותם האנשים שמושיטים
+לך שקל.
+
+הוא נגע בערפו בקיר, ויפער פיו. במוח העני התרוצצה מחשבה; הוא החליט בדעתו,
+כי אני לועג לו, ויושט לי את המטבע בחזרה.
+
+רקעתי ברגלי, ובחרפות צויתי עליו לעזוב את הכסף אצלו. כי האמנם הוא חושב,
+כי לחנם טרחתי כל כך? אולי אני בעצמי חַיב לו את הקרונה הזאת; אני זוכר
+היטב את חובותי הנושנים; עליו לדעת, כי הוא עומד לפני איש ישר מכף רגל ועד
+ראש. באחת, הכסף לו הוא... אין כדאי להודות! לי בעצמי גרם הדבר עונג. שלום.
+
+ואלך לדרכי, סוף סוף נצלתי ממעַני נכה-הרגלים, ועתה אוכל לשקט!—הלכתי שנית
+הלאה בדרך פיליסטרֶדה, ואעמוד על יד חנות-מכלת. בחלון ראיתי מיני מאכל,
+ואחליט לקנות לי דבר מה, צידה לדרך.
+
+—נתח גבינה ולחמנית צרפתית!—אמרתי, ואשליך את חצי הקרונה שלי על השלחן.
+
+—גבינה ולחמנית במחיר כל הכסף? שאלה המשרתת בצחוק, מבלי הבט עלי.
+
+—כן, במחיר כל חמשים האֵירים,—עניתי.
+
+קבלתי את אשר דרשתי, ואֹמר „שלום” למשרתת הזקנה ובריאת הבשר, ומבלי דעת
+נפשי מהרתי לרוץ בדרך ההר אל הפרדס שעל יד הארמון; ושם מצאתי לי ספסל מן
+היותר בודדים, ואחל להתעסק בתאוה רבה באכילה. מה טוב היה הדבר! זה כבר לא
+אכלתי כל כך בתאבון; ולאט לאט תקפתני אותה המנוחה השבֵעה הבאה אחרי בכי
+גדול. אֹמץ לבי התגבר; ועל דעתי עלה, כי אין כדאי לכתוב אדות רעיון פשוט
+ומובן לכל כ„הפשעים בעתיד”, אשר אותם יוכל לדעת כל איש המכיר אף במעט מן
+המעט את ההיסטוריה; מצאתי את עצמי מסוגל לאיזה ענין יותר גדול, ואגמור
+בדעתי לכתב חבור בשלשה חלקים על דבר „ההכרה הפילוסופית”. כמובן, מקרה מכשר
+הוא זה לפני לשים לאַל איזה מן הסופיזמים של הפלוסוף קַנט... אולם כאשר
+הוצאתי מצלחתי את הניר, בחשבי לגשת אל המלאכה, לא מצאתי את עט-העופרת; הוא
+נשאר אצל המלוה, במקטרני.
+
+אֵל אלהים, עוד הפעם נהפכה הקערה על פיה! דבבתי חרפות אחדות, קמתי בקפיצה
+מעל הספסל וארוץ רצוא ושוב לאורך המשעול. בכל השלך הס; הרחק, על יד מעון
+הקיץ של המלך, הוליכו שתי אומנות עגלות-ילדים, ומלבדן לא נראתה כל נפש חיה.
+לא ידעתי נפשי, וארוץ כמשתולל, רצוא ושוב, לפני ספסלי. הכל חלף כאבק פורח!
+החבור בעל שלשת החלקים הומת בידי מקרה נִקלה כזה, אשר אבד עט עופרת שמחירו
+עשרה אֵירים.
+
+האלך שנית לפיליסטרדה ואבקש להחזיר לי את עט העופרת? בכל אופן, עוד יהיה לי
+דֵי פנאי לעריכת המאמר, טרם ימלאו המטַילים את הפרדס. בחבור הזה אדות
+„ההכרה הפלוסופית” תלויים ענינים רבים מאד! אולי טובת הכלל—מי יודע! אולי
+אתמך בזה תמיכה רוחנית בידי אנשים צעירים.—אחרי התישבי בדעתי החלטתי, שלא
+לנגוע בקַנט; על זה אפשר לי לפסוח, אם רק אעבור בשתיקה על השאלה של הזמן
+והמקום; בכל זאת לא אסכים לדעות רנן, הכומר הזקן רֶנַן... עקר הענין הוא,
+לכתוב מאמר בעל כך וכך שורות; הדירה שלא שֻׁלם שכרה, המבט הנועז של הגברת,
+אשר פגשתי בבקר על המעלות,—אלה ענו את נפשי כל היום, ויתיצבו לפני ברגעים
+היותר עליזים, מבלי אשר ידעתי מאין באו. מהרתי לעזוב את הפרדס ואחיש פעמי
+אל המלוה, למען קחת את עט העופרת שלי.
+
+ברדתי מעל הר הארמון ראיתי שתי נשים הולכות. ומדי עברי על פניהן פגעתי באחת
+מהן בשַׁרוֻלי, ואביט לאחרי; לה היו פנים מלאים, חִורים קצת. לפתע פתאם
+אדמה ותיף באופן שאין לתאר; מדוע? לא ידעתי—אולי הודות למלה, אשר שמעה מאחד
+העוברים; אולי בגלל איזו מחשבה פתאומית, או אולי יען נגעתי אני בזרועה?
+חָזֶהָ הגבוה התרומם וירד פעמים אחדות, וידה לחצה את השִׁמשִׁיה. מה זה היה
+לה?
+
+עמדתי, ואתן להן לעבור על פני; לא יכלתי ללכת הלאה—כל זה מוזר היה בעיני עד
+מאד! הייתי במצב-רוח היותר מרוגז, קצפתי נוראות על עצמי בגלל מקרה עט
+העופרת; רעיונותי אחזו פתאם ארחות עקלקלות, מפני השפעת איזה רוח-עועים;
+חפצתי פתע להפחיד את הנשים האלה, לרדוף אחריהן זמן רב, ובכלל להעיז פנים
+נגדן ככל האפשר.—הנני משיג אותן שנית, הופך פתאם את פני ומביט בהן בחזקה,
+ובפגשי את מבטה, הנני בודה פתאם שֵׁם למענה, שם אשר מעולם לא שמעתיו, מלה
+קשה וממושכה: אִילַיַּלִי!—היא מתקרבת אלי, ואני מסביר פנים ומכריז בתוקף:
+
+—הנה תאַבדי את ספרך, עלמה!
+
+—איזה ספר? שואלת בת-לויתה; ושתיהן הולכות הלאה.
+
+רוע-לבי התגבר, וארדוף אחרי הנשים, בדעתי באותו רגע אל נכון, כי אני עושה
+הפעם מעשה שטות שאין למעלה ממנו, מבלי כל סבה; בראשי היה ערפל, באזני נשמע
+לחש מוזר. לשוא אמרתי בלבי, כי התנהגותי—מגונה מאד; עשיתי הַעוָיות משונות
+מאחורי העלמה, ואשרוק פעמַים מדי עברי על פניה, שריקות גסוֹת. התנהלתי הלאה
+בעצלתים, וארגיש את מבטה על גבי, ופני היו פני להבים מפני הבושה אשר בושתי
+בחוצפתי, שלא נשמע כמוה. לאט לאט נדמה לי, כי חלפתי הלכתי לי אל איזה מקום
+אחר, כי לא אני הוא זה המתהלך בצלע הרחוב, שחוח מרוב מבוכה.
+
+כעבור כשני רגעים נגשה האשה אל בית מסחר הספרים של פַּשַׁה; ואני עמדתי אצל
+החלוֹן הראשון, וכאשר קרבה הקדמתיה שנית, ואֹמר:
+
+—הנה תאַבדי את ספרך, עלמה!
+
+—אבל איזה ספר?—שאלה בפחד.—אולי תדעי אַת, באיזה ספר הוא מדבר?
+
+והיא עומדת מלכת. אני מרגיש תענוג אכזרי למראה מבוכתה, סֵבר פניה הנבוכים
+מרהיב אותי. היא אינה יכולה בשום אופן להבין את קריאתי התכופה; אין אתה שום
+ספר, אף לא פסת ניר, ובכל זאת הנה מחפשת בצלחותיה, מסתכלת פעמים אחדות
+בכפיה, מפנה את ראשה, מעיפה עינה על המרצפת ומעמלת את מוחה הקטן והרך למען
+הבין, באיזה ספר אני מדבר. פניה משתנים, פעם הם מתאַדמים ופעם מתחַורים,
+והיא מנשמת בכבדות; כפתורי אדרתה נצבו לקראתי, כמו שורה של עינים נפחדות.
+
+—למה אַת שומעת לו?—אומרת בת-לויתה ומושכת אותה אחריה,—הן שכור הוא! האינך
+רואה, כי עיניו מבֻלבלות?
+
+אף כי זר הייתי לעצמי לגמרי, בהמצאי תחת ממשלת השפעות מוזרות ובלתי
+מבוארות—אך ראיתי היטב את כל הנעשה סביבי. כלב אדמדם גדול רץ לעבר רחוב
+טִיבוֹלי, ועל צוארו ענק צר, מזהב, חדש. הלאה, נפתח חלון ביציע השני, ועלמה
+הציצה משם, ותחל לכבס את השמשות מחוץ. שום דבר לא נעלם מהסתכלותי, הכל רחף
+לנגד עיני מכל עברים, כאִלו נגה מסביב אור חדש ובהיר. על מגבעת כל אחת משתי
+הנשים אשר לפני היתה נוצת-צפור כחוּלה, ולאחת—פתיל שוטלנדי על צוארה. חשבתי
+אותן לאחיות.
+
+הן סרו ותעמודנה אצל בית המסחר לתוי-זמרה של אֵיסלֶר, ותחלנה לשוחח ביניהן.
+וגם אני עמדתי. ואחר שבו לאחור, חלפו על פני, ותשימנה פעמיהן ישר אל מִגרש
+אוֹלַף הקדוש. כל העת הלכתי בעקבותיהן. פעם הסבו פניהן ותעיפנה עלי מבט,
+חציו נפחד, חציו בוחן; על פניהן לא נִכר כל קצף, וגבות עיניהן לא התקדרו.
+זאת הסבלנות אל חוצפתי הכלימתני כליל, ואוריד את עיני. לא חשבתי עוד לרדוף
+אחריהן, אך פשוט מרגש תודה לא חפצתי להסב עיני מהן.
+
+על יד הבית, שמספרו שנַים, בית גדול בעל ארבעה יציעות, הביטו מאחריהן עוד
+פעם, ותבאנה אל מבוא-החצר. ואני, בהשעני על פַּנַּס-הגַּז שעל יד המזרקה,
+הקשבתי לשאון צעדיהן על המעלות; ביציע השני שקטו הצעדים. סרתי מן הפַּנס
+ואביט למעלה, על הבית.—אז נעשה איזה מעשה בלתי מובן. מסך-החלון הועף למעלה;
+נפתח החלון, ויראה ראש אשה, ומבט בוחן כֻּון אלי.
+
+—אילַיַּלי!—קראתי בלחש, וארגיש כי אדמו פני. מדוע לא קראה לעזרה? מדוע לא
+השליכה עתה עלי סיר-הפרחים, או לא שלחה את איש לגרשני?—הבטנו איש בעיני
+משנהו, מבלי התנועע; מחשבות התבלבלו, עפו מן הרחוב אל החלון ולהפך, עוף
+ושוב, ושנינו לא הוצאנו מפינו אף הגה.
+
+היא הפכה פניה, ואני רעדתי וארגיש איזו דחיפה בלבי; ואראה כתף וגב, ואחר
+נעלם הכל. בסורה לאט מן החלון נראתה לי דמות תנועת כתפה כעין רמיזה של חבה;
+זאת ברכת-השלום הרכה הציתה את דמי בקרבי, וארגיש את עצמי פתאם עלז עד מאד.
+אחר כך הלכתי הלאה לאֹרך הרחוב.
+
+לא ערבתי את לבי להביט מאחרי ולא ידעתי, אם נגשה שנית אל החלון; ויותר
+שלבבתני השאלה הזאת, התעוררו עצבי ואמלא רוגז. אולי ברגע זה היא עומדת שם,
+מלמעלה, ועוקבת אחרי כל תנועה מתנועותי. בודאי כן הדבר. נדמה לי, כי לא
+אוכל נשא את זאת ההתבוננות מאחרי. הבלגתי על נפשי ואלך הלאה; רגלי רעדו
+והליכתי לא היתה נכונה, יען דאגתי יותר מדי להדָרָהּ. הניעותי בידי, ירקתי
+ואזקיף את ראשי, למען הראות כשָׁלו וקר-נפש, אך לא הועיל כל דבר. הרגשתי
+מאחרַי עינים רודפות, וקור חלף בכל גוי.—לבסוף נמלטתי אל המבוי, וארוץ
+לפיליסטרדה למצא את עט-עופרתי.
+
+הוא הושב לי בלי שום מעצור. המלוה בכבודו ובעצמו הוציא אלי את המקטורן
+ויבקשני למשש בצלחותיו; מצאתי שתי פתקאות של בתי-מלוה, ואודה לו בעד חסדו.
+האיש הזה החל למצא חן בעיני, ואתאמץ לעשות עליו רושם טוב. צעדתי אל הדלת,
+אך תכף הסבותי פני אל השלחן, כאילו שכחתי דבר-מה; מצאתי את עצמי מחויב לבאר
+לו את הכל, ואחל לצפצף איזו שירה, למען הפנות אלי את לבו. ואחר לקחתי את עט
+העופרת ואנַפנפהו באויר.
+
+המחשבה לשוב הנה בגלל דבר קל ערך כעין עט עופרת לא היתה עולה על דעתי
+כלל,—בארתי לו; אולם זה הוא עט עופרת ממין מיוחד לגמרי. במראהו הנהו פעוט;
+אולם הוא עשני למה שהנני כיום, הורה לי כמעט את דרכי בחיים.
+
+ואדום. האיש נגש אל השלחן.
+
+—הנה כי כן?—אמר, ויביט עלי בסַקרָנות[ו].
+
+[הערת שוליים ו: סקרנות—התשוקה לראות ולדעת הכל.]
+
+—כן! בעט העופרת הזה עצמו כתבתי ספר גדול על דבר ההכרה הפלוסופית, בשלשה
+כרכים,—החלותי לפטפט.—האם לא שמע אדות זה?
+
+כמדומה לו, כי שם הספר ושם המחבר ידועים לו.
+
+כן, כן. אל נא יתפלא אפוא לראות, כי שבתי הנה למען קחת דבר מצער כזה; לעט
+הלז יש בעיני ערך גדול מאד. הוא נחשב בעיני כמעט כבן-אדם. בכל אופן, הנני
+מודה לו מאד בעד חסדו, אשר לא אשכחהו—כן, כמובן לא אשכחהו; הוא בודאי ראוי
+לתודה. שלום!
+
+ובסורי אל הדלת העמדתי פנים, כאִלו יכול הייתי להמציא לאיש הזה מקום
+בצבא-המכבים. המלוה טוב הלבב הרכין ראשו נכחי פעמים, טרם הספקתי לצאת, ואני
+הסבותי פני אליו שנית ואֹמר: „שלום!”
+
+על המעלות נפגשתי עם אשה, אשר נשאה בידה תרמיל. היא נטתה הצדה במורך-לב,
+ותתן לי לעבור, ואני מבלי משים תקעתי ידי לתוך צלחתי, למען תת לה איזו
+אגורה; ויען כי לא מצאתי מאומה, התמרמרתי ואחלוף על פניה, בהורידי את ראשי.
+כעבור זמן מה שמעתי, איך דפקה על דלת בית המלוה; שם היתה שבכה של ברזל,
+ואני חשתי ברור גרוד של אצבעות.
+
+       *       *       *       *       *
+
+השמש עמדה בפאת דרום; הגיע חצות יום. בעיר קמה תנועה, קרבה שעת הטִיול,
+והמון שמחים ושוחקים החלו להתהלך ברחוב קַרל-יוהַן. לחצתי את אזרועַי אל
+גוי, הצטמקתי ואעבור בהחבא על יד אחדים ממכירי, אשר עמדו בקרן
+מִגרש-האוניבֶרסיטה ויתבוננו בֶּהמון. תפוש בשרעפים התנהלתי בהר הארמון.
+
+כל אלה האנשים אשר פגשתי—כמה מן הקַלות והעליזות בתנודות ראשיהם! הם התפרצו
+לתוך החיים, כמו לסַלוֹן של משתה! אין יגון בשום מבט, אין סֵבל על שום שכם;
+אין כל רעיון קודר, כל יסורים כמוסים בלבות השאננים האלה. ואני, המתהלך
+בתוכם, במבחר שנותי וכחותי, כבר הספקתי לשכוח מַהו אֹשר!
+
+התעמקתי במחשבה הזאת. נתתי אל לבי ואמצא, כי לא צדקה ההשגחה בנוגע אלי.
+מדוע זה הורע מצבי בירחים האחרונים עד היסוד?
+
+ברגע זה לא הכרתי את עצמי—מכל עברים נקהלו עָלי יסורים חדשים. לא יכלתי עוד
+לשבת על ספסל או ללכת לאיזה מקום, מבלי אשר יעַנוני מקרים פעוטים, נִקלים,
+הרהורים רעים ורשמים מרים, אשר פזרו לרוח את כל כחותי. הכלב, אשר חלף
+במרוצה מול עיני, השושנה הצהובה שנראתה לי בלוּלָאה של איזה גבר חשוב, גם
+אלה אלצו את עצבי לרעוד ויפנו אליהם את לבי זמן רב.—מה זה היה לי? האם יד
+ההשגחה שמתני למפגע לה? ומדוע זה דוקא אותי ולא איזה כושי מאמיריקה
+הדרומית?—ויותר שהעמקתי להגות, לא יכלתי להשיג בשכלי את זאת הרדיפה מצד
+ההשגחה. מדוע זה ולמה פסחו הפגעים על כל האנושיות, למען דכא דוקא אותי; הן
+סוחר הספרים פַּשַׁה והפקיד הֶננֶכֶן אינם עולים עלי ואינם נופלים ממני
+במאומה!
+
+תעיתי בלי מטרה, ואוסיף להגות בענין זה, ואמצא, כי זדון נורא הוא מצד
+ההשגחה—להמיט עלי חטאות אחרים!—גם אחרי אשר מצאתי לי מקום ואשב על הספסל,
+הוספתי להציע לנפשי את השאלות האלה, אשר הפריעוני מחשוב אדות ענינים יותר
+חשובים.
+
+מאותו יום-האביב, שבו התחילו פגעי הרעים, הרגשתי את זאת החולשה המוסרית, את
+אי-היכלת למשול ברוחי ולהציב לי מטרות קבועות; קהל גדול של שרצים קטנונים
+מסוכנים בחרו למשכן להם את ה„אני” שלי, ויאַכּלוהו עד היסוד.
+
+ומה אם באמת רצון האֵל הוא—להשמידני? קמתּי ממקומי, ואתהלך הנה והנה על יד
+ספסלי.
+
+הרגשתי את עצמי כהגשָׁמה של עֹני; אפילו ידי כאבו, ואך בכבדות יכלתי
+להניען. אחרי ארוחת הבקר הנזכרה הרגשתי כי רוחי רעה עלי מאד, ואהי נגרש
+ומרוגז באופן מיוחד, וכל המטַילים נדמו לי כאיזה צללים. על ספסלי ישבו שני
+אנשים; הם הדליקו את סיגַרותיהם, ויחלו לפטפט; ואני התקצפתי ואחפץ לגדפם.
+אך נחמתי ממחשבתי, ואלך אל הקצה השני של הפרדס למצא לי מקום. ופה ישבתי.
+
+כבר שמתי לב לזאת, כי בשעה שעלה בגורלי לרעַב זמן רב, חשתי כאִלו מוחי חרב
+כלו, וראשי התרוקן. הפעם לא הרגשתיו על כתפי כלל, וגם נדמה לי, כי הבטתי על
+העוברים באיזה מבט מיוחד לגמרי, קל ומרפרף.
+
+ישבתי על הספסל, ומרֵרתי הוסיפה להשתפך בקרבי יותר ויותר על כל היסורים
+והתלאות, אשר ההשגחה מנחלת אותי.
+
+איזה קטעים משירים שונים עלו על זכרוני. החלותי לדבר אל לבי, בהטותי
+בנעימות את ראשי הצדה.—למה זה אני דואג לזאת, מה אֹכל, מה אשתה ובמה אכסה
+מערומי גוי הפושע? האם לא ידאג לי אבינו שבשמים, שבלי רצונו לא ינוע אפילו
+עוף השמים, קל וחומר אני הגבר! רבונו של עולם נגע, כביכול, באצבעו
+בארג-עצבי ויבלבל לאט לאט את חוטיו. אך הסיר אצבעו, והחוטים הרכים נשארו
+תלויים עליה. ואצבע אלהים השאירה אפוא פצע במוחי. אולם אחרי נגעו בי לא עשה
+לי עוד כל רעה, כי אם פטרני לשלום ויצו עלי ללכת בדרכי. ואת הכל עשה הרחמן
+לטובתי...
+
+מתוך חורש-הסטודֶנטים הביא הרוּח הד מוזיקה בכנפיו; אם כן, הגיעה השעה
+השניה. הוצאתי את גליוני, למען כתוב; יחד עמו נשר מחיקי גליון-הפתקאות של
+הגַּלב, אשר בקרתיו תדיר. מניתי: נשארו עור שש פתקאות.—תודה לאל! עור
+כשבועים אוכל להתגלח ולהראות כאדם הגון!—הרכוש הפתאומי הזה הביאני תכף במצב
+הרוח היותר טוב; החלקתי בשקידה את הגליון, ואשיבהו לתוך צלחתי.
+
+אולם בכל זאת לא יכלתי לכתוב. בערכי שתי שורות, חרבו כל מחשבותי; כלן נפזרו
+אל כל רוח, ובשום אופן לא יכלתי עוד לאספן. כל הדברים הסובבים אותי לבבוני
+וימנעוני מעבודתי. הזבובים והצִּרעות התישבו על הניר ויפריעו בעדי; גרשתי
+אותם בלי הרף, אך עמלי היה לריק. הזבובים הסיגו את גויתם אחור, נשענו על
+רגליהם הדקות—ולא זעו ממקומם. הם טפסו על הנקודות והגבשושיות שעל גבי הניר,
+עד אשר עלה על דעתם לסור הלאה.
+
+הבריות הקטנות הללו החלו לשעשעני, ואניח רגלי זו על גב זו, ואחל
+להסתכל.—פתאם נשמעו מתוך החורש שני קולות רמים של חליל, וימשכו את
+לבי.—זָעף מפני אי-היכלת לכתוב את מאמרי, תחבתי את הגליון אל צלחתי, ואשען
+על מַסעד הספסל. ברגע זה היה מוחי כל כך צלול, עד כי יכלתי להתמכר למחשבות
+היותר מפשטות, מבלי כל לֵאות.—בהשתרעי בצורה זו, הכרתי פתאם את רעידת נעלי
+יחד עם כל דפיקה ודפיקה של עורקי. הבטתי זמן רב על רגלי, והנה פתאם תקפני
+מצב-רוח שלא נסיתי בו כלל, פַנטַסטִי, בלתי מובן: פלצות חולפת בכל עורקי;
+פלצות הדומה להרגשת איזה אור קר. בהביטי שנית על הנעל, מצאתי בו פתאם את
+רעי הנושן, חלק מעצמי; חדוש ההמצאה וששון קבלת-הפנים מוציאים דמעות מעיני,
+ומדומה לי, כי נעלי מחלים ללחוש באזני דבר מה.
+
+—רפיון רוח!—אמרתי בקול רם, ובקמצי אגרופי שניתי: רפיון רוח!—לעגתי על חוסר
+אֹמץ-הרוח אשר בקרבי, אמרתי כי מתקלס אני בנפשי, ואוכיח את עצמי בתמים
+ובחזקה, ואעצום עפעפי עיני, לעצור בעד הדמעות. ובכל זאת הוספתי לשים לב אל
+נעלי, כאילו ראיתים בפעם הראשונה—אל תבניתם בשעת תנועת הרגל, אל צורתם
+בכלל,—יען כי קמיטותיהם ותפריהם משַׁוִּים עליהם באמת צורה קבועה. בתוך
+הנעלים האלה התכנס חלק מה„אני” שלי; הם חיים, נשמת רוח אפי בקרבם.
+
+וכך הסתכלתי בנעלי כמעט שעה שלמה. באותה שעה ישב איזה זקן על הקצה השני של
+ספסלי; אחרי שבתו, גָּנַח מעמל הדרך ויגמגם: „כן, כן, כמובן”.
+
+לשמע צלצלי הקול הזה חלפה בראשי רוח-סערה שלמה. שכחתי פתאם את כל שיחתי עם
+הנעלים, כאִלו היתה לפני כשנתים ואך בכבדות אני מעלה אותה על זכרוני.
+החלותי להתבונן בזקן הלז.
+
+מה לי ולאיש הזה? אין כל, מאומה. אך בידו יש דבר-מה: צרור, מגולל בעלה
+עִתון ישן; אשר מודעותיו בולטות החוצה.—התעַניַנתי, ולא יכלתי עוד להסב
+עיני מעלה העתון; על לבי עלה רעיון אוילי: זה הוא בודאי איזה עתון מיוחד
+לגמרי, יחיד במינו; סקרנותי התגברה, ומקוצר רוח התהפכתי הנה והנה על מושבי.
+אל נכון נמצאים שם כתבי-יד חשובים, גנובים מהאַרכיב, תעודות, אמָנות, כתבי
+קושרים!
+
+הזקן ישב במנוחה, תפוש במחשבות.—מדוע העתון מגולל באופן כזה, שהמודעות
+בולטות החוצה? לא דבר ריק הוא. איננו רוצה להפיל מידיו את צרורו, בשום אופן
+שבעולם; הוא אינו מעיז גם לתתו בצלחתו. הייתי מעמיד בסכנה את חיי—רק למען
+דעת את הנמצא שם בתוך!
+
+מה אפוא לעשות? אי-האפשרות לבדוק את הענין הכמוס הזה רק הוסיפה להגביר את
+סקרנותי. מששתי בצלחות בגדי: אולי אתן דבר מה על יד הזקן, למען החל בשיחה?
+אולם מצאתי רק את גליון הגלב, ואנוס הייתי להשיבו למקומו. בכל זאת הרגשתי
+בקרבי כל כך הרבה חוצפה, עד כי מחאתי בכפי על צלחתי הריקה, ואֹמר:
+
+—אולי ירשה כבודו להציע לפניו סיגַרה?
+
+רב תודות; הוא אינו מקַטר טבק; הוא היה אנוס לעזוב את ההרגל הזה מחמלתו על
+ראות עיניו, כי כמעט עִור הנהו. ואולם, הוא מודה לי בכל לב בעד חסדי.
+
+האם זה כבר עיניו כואבות? ובכן, גם לקרא לא יוכל? ואפילו עתון?
+
+לדאבונו, אפילו עתון.
+
+הזקן העיף עיניו בי. העינים החולות כהו ונדמו כעיני-זכוכית, מבטו היה קהה
+ויעשה רושם מכוער.
+
+—כבודו איננו תושב העיר הזאת?—שאל.
+
+כן הדבר.—אך האמנם איננו יכול לקרא אפילו את השער של העתון אשר בידו?
+
+לא.—הוא הכיר תכף, כי לא מתושבי העיר הנני, לשמע קולי. חוש-השמיעה שלו דק
+מאד; בלילה, עת הכל ישנים, הוא שומע את הנשימות מן החדר הסמוך לחדר
+משכבו...
+
+—חפצתי לשאל, איה מקום משכן כבודו?
+
+השקר כבר היה מוכן בפי. בלי משים, בלי שום פניה ורעיון צדדי, כזבתי:
+
+—במגרש אוֹלַף, בבית השני.
+
+האמנם? הוא יודע כל אבן ואבן אשר במגרש אולף. שם מַזרקה, שתי מנורות-קנים
+של גַּז, עצים אחדים,—הוא זוכר כל זאת.—איזהו מספר הבית, שאמר כבודו?
+
+לי כבר היה הדבר לזרא עד מאד, ואקפוץ ממושבי תפוש בשרעפי על דבר
+העתון.—צריך אני לחדור אל הסוד הזה, ויהי מה:
+
+—אך אם אינך יכול לקרא בעתון, למה...
+
+—כבודו אמר: המספר השני? הוסיף הוא, מבלי הכיר את רגזי.—היו ימים אשר ידעתי
+את כל שוכני הבית ההוא, מה שם אדון הבית?
+
+מהרתי לבדות שם, למען הפטר ממעַני זה, ואנהם:
+
+—הַפְּפּוֹלַטִי!
+
+—כן, הפפולטי;—והזקן הניד בראשו, כאלו נחקק השם בזכרונו תכף ומיד.
+
+ואני הבטתי עליו בתמהון; הוא ישב בפנים תמימים ותפושים במחשבות. אך בדיתי
+את השם המגוחך הזה—והזקן כבר הסתגל לו, כאילו שמע אותו קודם לזה!—בין כה
+וכה הניח את צרורו על הספסל; כל עורקי הזדעזעו מסקרָנות. ואראה על העתון
+כתמים שמנים אחדים.
+
+—כמדומני, כי רב החובלים הוא?—שאל הזקן בלי שום אותות הִתול בקולו.—כפי
+שאני זוכר, הוא רב החובלים.
+
+—רב החובלים? הנך שוגה; אתה יודע בודאי את אחיו, ואולם הוא—סוכן בבית מסחר.
+
+דמיתי, כי בזה יושם קץ לשיחה; אולם הזקן האמין לכל דבר; לוּ קראתי לפניו
+בשם מעין בעל-חנן-בן-עכבור, גם אז בודאי לא היה הדבר מתמיה אותו כלל.
+
+—אומרים, כי _הפפוּלטי_ אדם הגון הוא,—אמר אלי.
+
+אך אני הפסקתיו:
+
+—ערום כנחש הוא, עסקן במלא המובן, סוכן חרוץ מאד: הוא נושא ונותן בצמחי
+כינה, בנוצות רוסיה, בעור, בעצים, בדיו...
+
+—הנה כי כן! כך הוא המעשה!—הפסיק הזקן מצדו גם אותי בעליצות.
+
+הדבר החל לעַנין אותי בעצמי. נמשכתי אחרי השקר אשר בדיתי, ואחל לטפל כזב על
+כזב. ישבתי עוד הפעם על מקומי, ואשכח גם את העתון, גם את כתבי היד
+החשובים—באחת, באתי לידי התפעלות. פתיותו של הגמד הזקן הוסיפה שמן על
+המדורה; גמרתי בלבי להעיק עליו, לבטלו כעפרא דארעא ברב כזבי ובנוראותם.
+
+—האם לא שמעת דבר אדות ספר התפלות האֶלֶקטרי, אשר המציא הפפולטי?
+
+—מה כבודו אומר? ספר תפלות אלק...
+
+—כן, אלקטרי! בו אותיות אלקטריות המאירות בחשכה! זה עסק כביר, בו הושקעו
+מיליוני-קרוֹנות אין מספר; בתי יציקת אותיות, בתי דפוס, חרשים אמנים
+המקבלים שכר הגון, כשבע מאות במספר!
+
+—כך הוא המעשה!—ענה הזקן, וידום; הוא הוסיף להאמין לכל מלה אשר יצאה מפי,
+ולא השתומם על שום דבר. ולי היה קצת מפח נפש, יען כי קויתי להקניטו בשקרי
+עד היסוד.
+
+בדיתי עוד איזה ענינים מעין אלה, ובקולי קולות החלותי להוכיח לו, כי זה
+האיש _הפפולטי_ היה במשך תשע שנים משנה למלך פרס.
+
+—היודע אתה, מה פירוש משנה למלך פרס? ממש כמו השולטן! זה יותר חשוב מאיזה
+מושל אירופי. כן, הוא היה משנה למלך במשך תשע שנים, ולא הורד מעל כנו!
+
+ואחל לספר על דבר בתו אילַיַלי, בת המלכה, אשר היו לה שלש מאות שפחות, ואשר
+שכבה בערש נפלא שרפידתו שושנים צהובות—איליַלי, זאת היפה-פיה, אשר לא היתה
+עוד כמוה בעולם, אשר כמוה לא ראיתי עוד מעולם, חי נפשי, לא ראיתי מעולם!
+
+—האמנם? כל כך נחמדה?—אמר הזקן התפוש ברוב שרעפיו, ויוריד את ראשו.
+
+—נחמדה? היא נפלאה, נפלאה ער כרי לצודד נפשות! עיניה—משי נוצץ, ידיה שן
+מופז! מבטה מעורר חמדה כנשיקה, ובשעה שהיא מדברת—הנפש לוהטת, כמו
+גפרית-מאירה בגעת בה זיק אש! ומדוע זה לא תהיה יפה-פיה כזאת? האם שלָחה
+אביה מעולם לבית המלוה, או לבקש מקום בצבא המכבים?—היא פשוט ספור-בדים אשר
+התגשם בבשר אשה, על דברתי!
+
+—כן, כן,—ענה הזקן, נבוך קצת מהתלהבותי.
+
+שלוָתו הקציפה אותי; התעוררתי לשמע צלצל קולי, ואדבר בקול תמים מאד. כתבי
+היד החשובים הגנובים מהאַרכיב, התעודות והאָמנות כבר נשכחו; צרור פשוט
+ופעוט היה מונח בינינו על הספסל, אולם כבר חדלתי לשים אליו לב כליל.
+התכנסתי כולי בבדֻיותַי[ז], ואתענג מדי החליפי בעצמי את התמונות הנבראות;
+דמי שטף ויבוא לתוך ראשי, וצחוק גדול חנק את גרוני.
+
+[הערת שוליים ז: בדות—ספור-בדים.]
+
+הזקן בקש ללכת. הוא קם ממקומו, ולבלי הפסיק את השיחה פתאם, אמר:
+
+—בודאי הון כביר לו, עפרות זהב—_להפפולטי_ זה.
+
+איך זה ערב את לבו להשתמש במלה _שלי_ כרצונו, זה הזקן העור והמגאל? או אולי
+הוא חושב, כי שם אשר כזה אפשר לקרא על אחד השלטים?—הוא לא נכשל בשום אות
+ולא נוקש בשום הברה; המלה הזאת טבעה עמוק במוחו ותשלח שם שרשיה, ובגלל הדבר
+הזה התקצפתי תכף; רוע לב תקפני למראה זה האיש, שאי אפשר היה לפעול עליו בכל
+מיני שקרים ודברי רוח שבעולם!
+
+—את זאת אינני יודע,—עניתי במהירות,—לא אוכל להגיר לך דבר אדות זאת. אולם
+דע לך, כי לאיש הזה קוראים בשם יוהַן אַרֶנדט הפפולטי.
+
+—יוהן ארנדט הפפולטי,—שנה אחרי, בהשתוממו קצת להתפעלותי. וידום.
+
+—בודאי ראית את אשתו,—קראתי בהתמרמרות—אשה בריאת בשר... או אולי אינך מסכים
+לזאת, כי היא אמנם בריאת בשר?
+
+הוא אינו מכחש בזאת כלל; אפשר מאר, כי לאדון נכבד אשר כזה אשה בריאת בשר עד
+מאד.
+
+הזקן ענה במנוחה ובבירור על כל טענותי, ובהשיבו לי אמרים נזהר במלים
+ובמבטאים, כי אמנם ירא להרגיזני.
+
+—יקחך שד משחת,—קראתי בקול גדול כמשתגע,—האמנם הנך חושב, כי כזבתי מתחלה
+ועד סוף? האמנם תפון בדבר, אם יש בעולם איש ששמו הפפולטי? מעודי לא ראיתי
+עוד זקן עקש אשר כזה! במה אתה הוגה כעת? יתכן, כי משוה אתה בנפשך, כי אני
+אינני איש צעיר הגון, אלא אחד הבטלנים, ערום ויחף, שאין בצלחתו אף סיגַרה
+לקטר? אנכי לא הסכנתי שיתנהגו אתי באופן כזה, ולא ארשה לאיש להתנהג כך—לא
+לך, אף לא למי שיהיה! הואל לחרות זאת על מצחך, לזכרון!
+
+הזקן קם; בפערו את פיו, מבלי דבר דבר, שמע את מדברותי עד גמירא, ואחר כך
+מהר לקחת את צרורו, וילך,—יותר נכון—וירץ בפסיעות קטנות וקלושות.
+
+אני נשארתי על מקומי, ואביט על גבו, אשר נכפף יותר ויותר במדה שנעלם מנגד
+עיני. מאיזה סבה נדמה לי, כי מעולם לא ראיתי עוד גב רשע, גב קלון כזה,
+ואשמח בלבי על אשר חרפתי את האיש הזה...
+
+היום נטה לערוב; השמש ירד, הרוח המה בין העפאים, והאוֹמנות, אשר ישבו
+המונים המונים מתחת אצל הנדנדות, הניעו את עגלות הילדים לעבר מוצא הפרדס.
+הרגשתי את עצמי שלו ושמח. גרוי עצבי שקט לאט לאט, והשֵׁנה החלה לתקפני;
+הלחם, אשר אכלתי במדה הגונה, פעל את פעולתו. במצב רוח היותר ענוג השתרעתי
+על הספסל, ואעצום שמוּרות עיני; כבר נרדמתי, כמעט ישנתי כליל, והנה פתאם
+הכני שומר הפרדס על שכמי ויאמר:
+
+—פה אסור לישון.
+
+—ידעתי,—אמרתי לו, ואקום.
+
+ובו ברגע שבה אלי הכרת מצבי, שאין מנוס ומפלט ממנו.—הן צריך לעשות איזה
+מעשה, לשית איזה עצה! למצא משרה לא עלתה בידי עד היום; מכתבי-ההמלצה כבר
+החלו להתיַשן, ואף גם נִתנו מאנשים בלתי מפורסמים כלל, למען היות להם איזה
+כח; והעקר—מכל עברים משיבים את פני ריקם, והדחיות האלה המיתו כעת בקרבי את
+אֹמץ לבי כליל.—איך שיהיה, מועד שכר הדירה כבר בא, ועלי להשיג כסף באיזה
+אופן שיהיה למען שלם לבעלת הבית. יתר הצרכים יוכלו לחכות.
+
+בלי דעת אחזתי בניר ובעט עופרת, ובלי חשבון החלותי לכתוב את המספר 1848. מי
+יתן והופיע במוחי, למצער, רעיון מוצלח אחד, וכתבתי דבר מה! כבר קרה לי לא
+פעם כדבר הזה, כי נחה עלי הרוח, ואז יכלתי לכתוב פרקים גדולים בבת אחת, וגם
+עלה בידי.
+
+ישבתי על הספסל, ואכתוב פעמים אין מספר 1848, לארך הגליון ולרחבו, באופנים
+שונים, ביַחלי, אולי תנוח עלי הרוח. קהל מחשבות נפזרות רחף במוחי; מראה
+היום הגוסס הפיל עלי יגון ויביאני לידי התרגשות הרוח.—הבציר בא—וכל היקום
+יישן שנתו לאט לאט. הזבובים הקטנים והיתושים הנם הראשונים המרגישים את
+נשימתו; בתוך העצים והעשב נשמעים קולות התאבקות עם המות, קולות של רוגז,
+תוגה ומרי. התולעים הנרמסים מתמתחים מלא קומתם בפעם האחרונה, מוציאים מבעד
+לחציר את ראשיהם הצהובים, מרימים רגליהם, מותחים את החלק הקדום של גויתם,
+ופתאם הנם מצטמקים, מתהפכים וגועים. על כל צמח נכר חותם הקור הראשון;
+העשבים החִורים נוטים לצד השמש, ובין העלים הנושרים ישמע קול שאון דק, כאלו
+שם מתגודדים תולעי הקברים. הבציר חוגג חג נצחון המות; חכלילות שושנת
+הבציר—זה אֹדם של שחפת בלחי-שושנים.
+
+צרוּר בכנפי רוח טבע-הבציר, הרגשתי את עצמי כרמש גֹוע; ואימה חשכה נפלה
+עלי, ואקום ואצעד צעדים אחדים על פני המשעול.
+
+לא!—קראתי ואקמץ אגרופַי:—הגיעה השעה למשול ברוחי!
+
+ואשב שנית, ואֹחז בעט העופרת, ואחל לערוך את מאמרי.—הפעם אין מקום ליאוש
+שירפני, בשעה שנחוץ לשלם שכר דירה!
+
+בכבדות, לאט לאט החלו מחשבותי להתקבץ, ואכתוב שני עמודים של מבוא; אך לאיזה
+ענין?—הם היו ראויים לכל ענין שיהיה. אחרי כן העמקתי לחשוב על דבר הרעיון
+עצמו—אולם לא יכלתי לעמוד על שום ענין ברור. ומדי התאמץ מוחי ככה לבטָלה,
+חלפו להן בין כך כל מחשבותי שנית בלי סדרים; חשתי, כי שכלי מתפטר ממשמרתו,
+ועוד הפעם הפליאתני זרות ההרגשה, כי אין ראש ממעל לכתפי. את הריקנות המחלטה
+הזאת הרגשתי לא רק בראשי, אך גם בכל גופי, כאלו נעשיתי נבוב מכף רגלי ועד
+קדקדי.
+
+—אלי, אלי!—קראתי במרירות, ואשנה את הקריאה הזאת פעמים רבות.
+
+הרוח המה בין העלים; סגריר הקריב לבוא. עוד כרגע ישבתי, בהביטי בלי-הבין על
+הניר, ואחר קפלתיו, ואתחבהו בלי חפץ לתוך צלחתי. מזג האויר היה לח,
+ומִקטורן לא היה על בשרי; רכסתי את מעילי עד הצואר ואתקע כפי בצלחותי. אחרי
+כן קמתי, ואלך.
+
+לוּ הצלחתי רק פעם—רק זאת הפעם האחת! זה פעמים כבר הזכירה לי בעלת הבית
+בסקור-עין על דבר השִׁלום, ואני אנוס הייתי להתקמט ולעבור על פניה בהשתחויה
+נבוכה. כזאת לא יעלה לי עוד לעשות פעם שלישית. והיה כאשר אפגש עוד פעם
+בעינים האלה, אז אתפטר מן הדירה, בשלמי את כל המגיע ממני; הן צריך לבוא קץ
+לענוי הזה!
+
+בשימי פעמַי אל מוצא הפרדס, ראיתי שנית את הגמד הזקן, אשר הנסתיו זה לא כבר
+כל כך בהשתוללות. העתון הפלאי שכב אצלו על הספסל: עליו היה מוטל גם איזה
+דבר מאכל, אשר בלעו בתאבון. חפצתי לגשת אליו ולבקש סליחה בעד הליכותי
+הזרות, אך תאבונו דחני מאתו; אצבעותיו, אשר נאחזו כצפרנים בלחמנית השמנה,
+עוררו גֹעל בנפשי—ואחלוף על פניו מבלי אמור אף מלה. והוא לא הכירני; הוא
+כונן מבטו הקהה במרחק, ותהי דמות פניו כעין הכפור.
+
+ואני הוספתי ללכת הלאה.
+
+עמדתי, כדרכי, אצל העתונים המדובקים אל הקיר, אשר עברתי על ידם, למען
+התבונן—אולי יש מציעים איזו משרה. לאשרי הרב מצאתי הפעם מודעה ממין זה:
+סוחר בגרֶנלַנדסלֶרֶט מבקש איש צעיר אשר יעסוק בעריכת חשבונות במשך שתי
+שעות מדי ערב בערב; השכר כפי אשר יתפשרו. רשמתי לי את האַדרסה של המודיע,
+ובלחש התפללתי לה', כי ינחילני את המשרה הזאת; החלטתי לבקש בשכרי פחות מאשר
+יבקש כל איש אחר: חמשים אֵירים באופן היותר טוב, ואפילו ארבעים.
+
+בבואי הביתה, מצאתי על השלחן פתקא של גברת הבית, אשר בקשתני הפעם אם לשלם
+למפרע שכר הדירה, או למהר ככל האפשר לעזבה כליל. אין אני צריך להתרעם על
+זאת—ההכרח מעורר אותה להודיעני כדברים האלה. ברגשות כבוד מרת הוּנדרסֶן.
+
+הצעתי בכתב להסוחר כריסטי, בגרנלנדסלרט 31 №, את חפצי לעבוד אצלו, תקעתי את
+המכתב לתוך צלחתי ואשאהו אל ארגז-הפוֹסטה אשר בקרן הרחוב. אחרי כן שבתי
+שנית אל חדרי, ואשב בנדנדה.—החשכה הלכה הלך וגבר.—רגלי לא יכלו עוד נשֹא
+אותי.
+
+       *       *       *       *       *
+
+ביום המחרת השכמתי מאד לקום משנתי. כאשר פקחתי עיני היה חשך סביבי, ורק
+כעבור זמן רב שמעתי את קול השעון ביציע הראשון, אשר השמיע את השעה החמישית.
+בקשתי לישון שנתי עוד הפעם, אך הדבר הזה לא עלה בידי; נעשיתי עלז יותר
+ויותר, ואהגה בענינים מענינים שונים אשר עלו על זכרוני.
+
+לפתע פתאם עלו על דעתי שני רעיונות, הראויים בשביל מאמר או פיליטון, שתי
+מחשבות מוצלחות מאד; מעודי לא הִמצאתי עוד שום דבר אשר כזה!—הנני שוכב
+ושונה פרַזות בודדות, והן, לפי דעתי, כלילות יופי! לאט לאט מסתפחות אליהן
+עוד אחרות; מבלי דעת נפשי מרוב ששון, הנני קופץ ממשכבי ואוחז במהירות בעט
+העופרת ובניר. בקרבי כמו נִתק דבר מה—המלים יוצאות דחופות אשה אחרי רעותה,
+כל פרזה בודדת מסתגלת אל הלָך-הענין הכללי, מחזה אחר מחזה מתיצב הכן—ורוח
+טובה שורה עלי. אני כותב כמטורף וגומר גליון אחרי רעהו. המחשבות כל כך שטפו
+ובאו פתאם, עד כי עלי לפסוח על הרבה פרטים למרות עבדי עבודה קשה; הנני תפוש
+כולי בענין שאני דן עליו, ואינני מחפש ברוחי אפילו שורה אחת.
+
+הרגע המשמח-נפש הזה נמשך זמן רב עד מאד; כעשרים גליונות כתובים מכל עבריהם
+מונחים לפני על ברכי; לסוף אני משליך מידי את עט-העופרת. אם באמת יש
+לגליונות הללו איזה ערך, הנה נצלתי!—אני קופץ ממטתי ולובש בגדי. הבקר אור.
+כבר יכול אני להכיר מודעת הפקיד אצל דלתי, ועל יד החלון אור גדול, באופן
+שאפשר להעתיק כתב יד בנקל; הנני לגשת אל העבודה הזאת.
+
+ערפל מוזר, יורד עד הנפש, מלא אורה וצבעים, עולה מחזיונותי; הנני קורא
+במרוצה, רעיון אחר רעיון; כמדומני, כי מעולם עוד לא הטבתי כל כך לכתוב. אני
+מתמלא שכרון מרוב קורת רוח, בוכה בשמחה מאהבת-עצמי, ומוצא חן בעיני עד מאד;
+הנני שוקל את כתב היד על כפי—ומעריך אותו בחמש קרונות לכל הפחות. על דעת
+שום איש לא יעלה להתוכח אתי אדות המחיר; אדרבה, אפילו עשר קרונות—זה בזול
+גדול—כמובן, אם יושם לב אל התוכן. הן אי אפשר למסור לדפוס חנם חבור יחיד
+במינו כעין זה; רומנים כאלה אינם מתגוללים ברחובות. ואקבע את המחיר—10
+קרונות.
+
+כבר האיר הבקר; כבר יכלתי להכיר את האותיות הגדולות והצנומות של התופרת
+בשביל המתים, העלמה אַנדרסן, בשער מימין; מאיזה מקום נשמעו צלצלי השעה
+השביעית.
+
+קמתי, ואחל להתהלך בחדר, אחת הנה ואחת הנה. אחרי שקלי כראוי את מצב הענינים
+בשכלי, מצאתי כי דחִיַת מרת הוּנדרסן אשר דחתני מביתה היא דבר בעתו. גם זו
+לטובה! החדר הזה לא יסכון לי כלל; אין בו אפילו המסך הירוק היותר מצוי בכל
+חלון, אפילו המסמרים היותר פשוטים בשביל לתלות את הבגדים על הקיר. הנדנדה
+בפנה אינה אלא פַּרוֹדִיָה של נדנדה, אשר אך צחוק יתעורר למראיה! היא שפלה
+וקטנה עד מאד. באחת, זה החדר אינו מסוגל בשום אופן למלאכתו של איש משכיל,
+ולא לי יהיה עוד בשום אופן שבעולם! כבר סבלתיו עֻניתי דיי במאוּרה הזאת!
+
+מלא תקוות ושמחת נפש, ועסוק עדיין במאמרי הנפלא, אשר הוצאתיו לרגעים מצלחתי
+ואקרא בו, גמרתי בדעתי לגשת תכף ומיד בכובד-ראש אל העבודה, ולהחל לעבור אל
+דירה אחרת. הוצאתי את צרורי, שבו היה צמד בתי-צואר וניר קמוּט עם פתותי
+לחם,—ואקפל את השמיכה, ואשים לתוכה את שארית הניר לכתיבה. אחר כך חפשתי
+בזויות,—אולי שכחתי דבר מה,—ומבלי מצא מאומה נגשתי אל החלון.
+
+בֹקר אפל ולח; בבית חרשת הברזל אין איש; החבל למדי-בד, אשר בחצר, המצומק
+מרטיבות, מתוח מן הקיר האחד עד משנהו. כל זה ידוע לי מכבר; על כן סרתי מעל
+החלון, ואקח את צרורי תחת זרועי, ואניד בראשי לתכריכי העלמה אנדרסן, ואפתח
+את הדלת לצאת.
+
+לפתע פתאם עלתה בעלת הבית במחשבתי; הן צריך להודיעה כי עוזב אני את הבית;
+הן עליה לדעת, כי יש לה עסק עם אדם הגון. גמרתי בדעתי להודות לה בכתב בעד
+שני הימים אשר בליתי בביתה אחרי עבור המועד. הבטחון, כי נצלתי כעת לזמן לא
+מעט, פרש עלי כל כך את ממשלתו, עד כי הבטחתי לאשה הזאת חמש קרונות מיותרות,
+אשר אמסור לה באלה הימים, בעברי דרך הרחוב הזה. חפצתי להראותה לדעת, ויהי
+מה, עד כמה ישר-לב היה האיש אשר שכן בביתה.
+
+את הפתקא הזאת עזבתי על השלחן.
+
+עוד הפעם עמדתי בפתח ואביט סביבי. זאת התקוה המזהירה, להמלט שנית מן הדלות,
+רִככה אותי, ותמלאני אהבה אל האנושיות; כרעתי על ברכי אצל המטה, ואודה בקול
+רם את ההשגחה בעד החסד אשר היא עושה עמדי; ידעתי, ידעתי אל נכון, כי זה
+הרוח אשר הוערה עלי היה מעשה אלהים, מענה על קריאתי הנואשת של אמש. „אין
+כאלהים!” קראתי, ואבך בנחת-רוח; לעתים החרשתי ואקשיב לקול השאון אשר על
+המעלות. לסוף קמתי ואצא; נמלטתי באין רואה מעל המעלות ואגיע, מבלי הפגש
+באיש, עד דלת המוצא.
+
+הרחובות התנוצצו מפני הגשם אשר ירד בבקר; השמים, אשר מראה אפר להם, השפילו
+להשתרע על פני העיר,—אין אף קרן אחת של אור שמש!—איזו שעה כעת? נגשתי,
+כדרכי, אל בית מועצות העיר, ואראה כי הגיעה חצי השעה התשיעית. עוד לי לחכות
+שתי שעות; לפני השעה האחת עשרה אין כדאי גם להכנס אל בית-המערכת; עד השעה
+ההיא מוכרח הייתי להתהלך ברחוב ולחבל תחבלות למצא לי ארוחת-הבקר. הייתי
+מובטח, כי כעת לא אהיה עוד רעֵב מדי עלותי על משכבי: הימים ההם, תודה לאל,
+חלפו להם! כל זה אך חזיון-חלום כהה שכבר עבר ובטל; עתה אשוב לעשות חיל!
+
+בין כה וכה החלותי להתבייש בשמיכה הירוקה; הן לא אוכל להרָאות לפני העוברים
+ברחוב עם צרור אשר כזה בידי! וכי מה יחשבו אדותי? ואחל לשית עצות בנפשי,
+אולי אוכל לשאתו אל איזה מקום למען תתו למשמרת. פתאֹם עלה במחשבתי כי אוכל
+ללכת אל החנות של _זֶמבּ_ ולבקש שיליטו אותו בניר, כי אז יהיה מראהו יותר
+נאוה. נכנסתי אל החנות, ואציע לפני המשרת את בקשתי.
+
+בתחלה שם עיניו בשמיכה, ואחר כך בי; נדמה לי כי הוא משך בכתפיו בבוז, מדי
+קחתו מידי את הצרור, ואמלא חמה.
+
+—אל נא! הוֵה זהיר!—קראתי אליו.—פה לוטות שתי קערות-גביש יקרות; את הצרור
+הזה יוליכו לעיר סמירנה.
+
+הדברים האלה הועילו, ויעשו רושם אשר לא יחלתי לו. המשרת בקש סליחה בכל
+תנועה מתנועותיו על אשר לא פלל כלל, כי בשמיכה זו נמצאת סחורה כל כך יקרה.
+אחרי אשר גמר, הודיתי לו בער טרחתו, בהעמידי פנים כאִלו לא זאת לי הפעם
+הראשונה לשלוח סחורות כמו אלה לסמירנה; הוא פתח בשבילי את הדלת, ומדי צאתי
+השתחוה פעמים.
+
+הלכתי לנוד בסטוֹרטוֹב, ואעבור בין מוכרות-פרחים. השושנים האדמדמות הכבדות,
+אשר עליהן בערו בברק אדמוני גס בלחלוחית הבקר, עוררו בקרבי תאוות של
+חטא—לגנוב איזה מן הפרחים; בצדיה שאלתי למחירם, למען אתקרב אליהם יותר.
+ואגמור בדעתי לקנותם כאשר תהיה האפשרות הראשונה, בלי שום אחור; אולי יעלה
+בידי לחשוך קצת כסף למשמרת לתכלית זו. כאשר עליתי לבית-המערכת, היתה השעה
+העשירית. איזה איש, ובידו מספרַים, חפש בעצלתים בגל של עתונים ישנים; העורך
+לא בא עוד. מסרתי לאיש את כתב-ידי, בארתי לו את תכונתו המיוחדה, ואבקשהו
+במפגיע לתתו דוקא על יד העורך בעצמו, תכף אחרי בואו. ואנכי אבקרהו אחרי כן.
+
+—טוב הדבר! אמר בעל המספרים, ויוסיף לחפש בתוך העתונים. נדמה לי, כי הוא
+התיחס בקרת-נפש יותר מדי אל הענין הזה, אך לא הגדתי לו דבר, ואשתחוה ואצא.
+
+עוד הפעם עלי לאַבד זמני לבטָלה. לוּ נטהרו, למצער, פני השמים!—היום היה
+יום סגריר נורא, בלי גשם ורוח; בידי הנשים היו מוכנות שמשִׁיות, ומראה
+מצנפות-הצמר שעל ראשי האנשים היה קודר מאד. שבתי אל השוק להתהלך בין טורי
+השושנים.
+
+פתאם הרגשתי על כתפי מגע יד. אחד מרעי, „איש-חמודות” כנוּיו, ברכני לשלום.
+
+—שלום,—עניתי בנגון של שאלה, כי חפצתי לדעת מהר, מה חפצו מאתי. לא אהבתי את
+„איש-חמודות” זה.
+
+הוא שם עין על צרורי החדש אשר תחת זרועי, וישאל:
+
+—מה זה אתך?
+
+—הנה קניתי לי אצל זֶמבּ אֶרג לתלבושת,—עניתי בקול כמתהדר:—הן אי-אפשר
+להתהלך תמיד לבוש-קרעים; כל איש צריך לשים לב במדה ידועה לחיצוניותו.
+
+הוא הביט עלי בתמהון.
+
+—ומה שלומך?—שאל בעצלתים.
+
+—טוב לי יותר מאשר אפשר לשער.
+
+—היש לך איזה עסק תדירי?
+
+—עסק?—שאלתי כמתפלא.—אנכי עורך חשבונות בבית המסחר של כריסטי.
+
+—הנה כי כן!—אמר, וירתע קצת לאחר.—מאד מאד ישמח לבי בגללך! רק הזהר נא, שלא
+יקפח את שכרך! היה שלום.
+
+—הוא סר מעלי; אך תכף שב, ויאמר, בהראותו במטהו על צרורי:
+
+—אנכי אוכל להציע לפניך את החַיט שלי. חיט טוב מאיזַקסֶן לא תמצא. הגד נא
+לי מקום משכנך, ואשלחהו אליך.
+
+הדבר הזה לא הפיק ממני רצון ביתר שאת. איזה זכות יש לו להתערב בענין לא לו?
+מה זה נוגע אליו, מי מן החיטים יתפור את תלבשתי?—באתי לידי התמרמרות למראה
+זה האיש הריק, המתיפה והשבֵע, ואזכירהו בדברים גסים למדי על אדות עשר
+הקרונות, אשר לא החזיר לי עד היום.
+
+הוא עוד לא הספיק לענות, ואני ככר נִחמתי, נבוכותי, ואשפיל את עיני. באותה
+שעה חלפה אשה על פנינו; נטיתי הצדה, ואשתמש במקרה הזה למען השתמט.
+
+איפה אבלה עתה את שעותי? לשבת בבית הקַהוָה אי-אפשר, באין פרוטה לפורטה;
+ואף מכיר אחר לא היה לי, שהייתי יכול להכנס אליו באותה שעה. שוטטתי בלי דעת
+ברחובות העיר, סבותי את כל הדרך מן השוק ועד „הגבול”, קראתי את גליון העתון
+שנדבק זה עתה על העמוד, ירדתי ברחוב קַרל-יוהַן, ואסב הצדה, ואשים פעמי אל
+שדה הקברות, ושם מצאתי לי מקום שָׁקט על הגבעה, אצל בית-התפלה.
+
+שם ישבתי בלי נוע, עטוף-רטיבות, ואהגה, ואנמנם, ואקפא מקור. העת עשתה
+דרכה.—אכן, הבאמת פיליטוני הוא מעשה ידי אמן? מי יודע, כמה שגיאות תמצאנה
+בו? אולי ישליכוהו ככלי אין חפץ בו, פשוט בתכלית הפשיטות,—כן, ישליכוהו!?
+אולי הוא כתוב בסגנון רגיל מאד, או גם רע לגמרי? מי זה לידי יתקע, כי אינו
+מונח ברגע הזה בתוך הסל?
+
+בטחוני התמומט. נתרתי ממקומי, ואצא במרוצה משדה-הקברות.
+
+הלאה, באַקרסהַגֶן, בחלון של מתקן-שעונים ראיתי, כי זה עתה הגיעה רק השעה
+השתים עשרה. הדבר הזה הביאני לידי יאוש גמור, יען הייתי בטוח ומובטח, כי זה
+כבר עבר חצות היום; ולבקש את העורך קודם השעה הרביעית—אך עמל שוא הוא. גורל
+פיליטוני מלא את לבי בהרגשות כהות. יותר שחשבתי אדותו, התגבר בי הספק, אם
+יכלתי לכתוב דבר-חפץ בהיותי כמעט אחוז בחבלי שנה, נים ולא נים, מבולבל מפני
+הקדחת. כל זה היה אפוא רק הונאת עצמי, ואך לשוא השתעשעתי כל הבקר בשרעפים
+משמחי לב!
+
+הלכתי דרך אוּללֶבוֹלדבֵין, ואצא אל כר נרחב, ואחר כך נטיתי אל מבוֹיות
+צרים ומשונים שעל יד בתי-מַשׂורת-העצים, ואסור אל איזה גני-ירק, ולסוף
+יצאתי אל דרך המלך, אשר נעלמה מרחוק; אך פה עמדתי ואחליט לשוב. הייתי מורתח
+מרוב ההליכה, ואתנהל לאטי אל העיר, בהשפילי ראשי.
+
+פגשתי בשתי עגלות טעונות חשש; העגלונים שכבו מלמעלה, ופניהם למטה, ויתנו
+בשיר קולם; שניהם היו גלויי ראש, ופניהם חכלילי-לחיים, שאננים. לי נדמה, כי
+יש את נפשם לפטפט עמדי, להשמיע כלאחר יד איזה דברי-רֵעות או מהתַלה, ואקרב
+אליהם. אחר מהם שאל, מה זה אתי תחת זרועי.
+
+—שמיכה,—עניתי.
+
+—ואיזו שעה עתה?—הוסיף לשאל.
+
+—אינני יודע; בודאי השעה השלישית.
+
+אז מלאו שניהם צחוק פיהם, ויסעו הלאה. ובו ברגע חשתי כאב באזני מפני
+הכאת-שוט, ומגבעתי צנחה מעל ראשי; העלמים הצעירים לא יכלו לעזבני מבלי
+התקלס בי.
+
+נדהם, תמכתי בכפי את ראשי. ואחר מצאתי בקצה התעלה את מגבעתי, ואוסיף ללכת
+הלאה. בהַנסהַאוּזֶן נודע לי מאחד העוברים, כי כבר הגיעה השעה החמישית.
+
+השעה החמישית! נשאתי רגלי וארוץ אל בית-המערכת. אל נכון כבר הלך לו
+העורך.—הלכתי אף רצתי חליפות, נכשלתי בעגלות, העברתי במרוצתי הולכי-רגל
+ועגלונים, וכמטורף דאיתי קדימה, בפחדי פן אאחר המועד. קפצתי לתוך
+מבוא-החצר, ואעלה בקפיצות אחדות על המעלות, ואדפק בדלת.
+
+אין קול ואין עונה.
+
+הוא הלך! הלך לו!—אמרתי אל לבי.—הנני אוחז בכף המנעול. הדלת נפתחת; אני
+מתדפק שנית ונכנס.
+
+העורך יושב אל השלחן, פניו מפנים אל החלון, והנהו כותב דבר מה. כשמעו את
+גניחותי, הוא פונה אלי כלאחר יד, מתבונן בי, מנענע בראשו ואומר:
+
+—עוד לא הספקתי לקרא את מאמרך.
+
+—מאליו הדבר מובן, אדוני, אין אני מאיץ. אולי בעוד יומים...
+
+—נראה איך יפול דבר. בכל אופן, אַדרֶסתך ידועה לי.
+
+ואני שכחתי כליל להודיעו, כי אין לי עוד כל אדרסה.
+
+קבלת הפנים נגמרה; הנני משתחוה ויוצא. התקוה מתלקחת בנפשי מחדש; עוד לא אבד
+דבר—להפך, אפשר כי עוד הכל יעשה יפה! ואשוה בנפשי את הבית-דין של מעלה,
+החורץ משפט בו ברגע, כי עלי להשתכר בפיליטוני עשר קרונות.
+
+אולם אנה אני בא, איפה אסתר בלילה? הנני חושב כה וכה, אולי יש איש אשר יוכל
+להביאני בצל קורתו, והשאלה הזאת מעסקת אותי כל כך, עד כי אני עומד באמצע
+הרחוב... הנני שוכח את התבל ומלואה ועומד כתורן בלב ים, אשר סביבו רועשים
+ומתגלגלים הגלים.—נושא העתונים מציע לפני גליון ה„ויקינג”. כמה מגוחך
+הדבר!—אך הנה אני מתבונן סביבי, ואימה נופלת עלי: לפני עוד הפעם החנות של
+זמב.
+
+אני נוטה הצדה, מסתיר ככל האפשר את הצרור וממהר ללכת הלאה ברחוב בית התפלה,
+במבוכה ויִראה: לוּ רק לא יראני אותו המשרת!—הנני עובר דרך אינגֶברֶט על יד
+התיאַטרון, נוטה לצד המצודה, ויוצא אל חוף הים; ופה אני מוצא לי ספסל וצולל
+עוד הפעם במחשבות.
+
+באמת, איפה אמצא לי מקלט הלילה? האמנם אין בעולם שום חור, שאוכל להתכנס
+לתוכו, למען צאת לעת הבקר?
+
+גאותי לא נתנתני לשוב אל מעוני הישן; אף גם לא עלתה על דעתי כלל לחלל דברי.
+את הרעיון הזה, כשהוא לעצמו, חשבתי לרעיון-קלון, ואצטחק ברצון מדי זכרי את
+הנדנדה.
+
+ופתאם והנה, הודות לחבור הרעיונות, נמצאתי בחדר בעל שני חלונות, אשר שכרתיו
+לפנים בהֶגדֶהַאוּגֶן; על השלחן עומדת קערה, ובה לחמניות שמנות וצלי לוקח
+לב, מעלה אֵד; ופה גם מזהירה מטפחת לבנה כשלג, מסמא את העינים גל של פרוסות
+לחם, וכלי זהב מתנוצצים. והנה נפתחה הדלת, ותכנס בעלת הבית ותציע לפני
+לסעוד את לבי...
+
+דמיונות של הבל!—הוכחתי לעצמי, כי לוּ אכלתי כעת, אזי עוד הפעם היה ראשי
+סחרחר, הקדחת היתה מושלת במוחי, ומוכרח הייתי להלחם בשרירות לבי הקודמת
+ובתאוותי הטפלות.—לא אוכל נשֹא כל מאכל,—טבעי בכך; אנכי נבראתי באופן אחר
+לגמרי מאשר נבראו כל בני האדם; אני יחיד במיני.
+
+אין לדאג אדות מקלט. עוד לא רד הלילה, ובאופן היותר רע אפשר ללון ביער; כל
+ככר העיר כלו ברשותי הוא; הלילות עודם חמים למדי.
+
+לפני השתרע הים במנוחה כבדה. האניות והמעברות בזויות-המראה האריכו למעניתן
+על פני כר העופרת, ותמתחנה רצועות ימין ושמאל; עשן אניות-הקטור התאבך
+בעמודים כבדים כצמר, והלמות המכונות נשמעה חרש באויר הלח. אין שמש, אף אין
+רוח; העצים רטובים, הספסל אשר תחתי קר וחלקלק.
+
+העת אחזה דרכה, ואני הוספתי להגות, בהתעלפי מלֵּאות ובהתמוגגי מפני הקור,
+אשר השתפך על גבי. עיני החלו להתעצם, ואישן.
+
+כאשר קמתי משנתי, היה חושך סביב; מבולבל, קפוא, אחזתי את צרורי ואברח.
+מהרתי לרוץ יותר ויותר, ולמען החם את גופי מחאתי כפים ואחכך את רגלי אשר
+היו לעץ. לבסוף הגעתי במרוצתי עד סוכת שומר-המכַבים. היתה השעה התשיעית:
+אכן ישנתי זמן רב.
+
+מה לי לעשות עתה? הלא צריך סוף סוף להסתופף באיזה מקום! עמדתי ואביט על
+סוכת השומר: אולי אצליח לסור בלי משים אל המסדרון, אם אכַון את שעת הכושר,
+כאשר יפנה אלי המשַׁמֵר עורף.—הנני עולה למעלה ומנסה לבא בדברים עם
+המשַׁמר; הוא עומד הכן ומחכה לאשר אֹמר לו.
+
+זה הקרדום המורם, המָפנה אלי בלהבו, פועל פעולה איומה על עצבַי; נאלמתי
+מפחד למראה כלי-הזין, ובהכרח נרתעתי לאחור. אינני מדבר דבר, אבל אני ממהר
+לנוס בכל כחי ומעביר כפעם בפעם את כפי על מצחי, כאִלו שכחתי דבר מה. למטה,
+בצלע-הרחוב, הנני מרגיש את עצמי חפשי, כאִלו נצלתי זה עתה מסכנה נוראה,
+והנני מוסיף לרוץ הלאה.
+
+הייתי מדוכדך מקור, מרעב ומפחד; במצב כזה נשאוני רגלי הלאה, ברחוב
+קרל-יוהן, ואחרף בקול רם, מבלי שים לב כי דברי הגיעו לאזני העוברים. בבואי
+אל בנין בית-הנבחרים, תכף כהגיעי עד הפֶסל הראשון, עלה פתאם על זכרוני צַיר
+אחד, אשר הצלתיו פעם ממכת לחי, ואחר כך בקרתיו איזה פעמים. הכיתי כף אל כף,
+ירדתי הלאה בטוֹרדֶנסקיֶלדסהַדֶה, ואחרי מצאי דלת שעליה הכתובת: „זַכַריס
+בַּרטֶל”. דפקתי בה.
+
+הוא יצא לקראתי; ריח שכר וטבּק נדף ממנו.
+
+—שלום לך,—אמרתי.
+
+—ערב טוב. האתה הוא?—אולם מדוע זה אֵחרת כל כך לבוא? לאור מָאוֹר מלאכותי
+אין זה עושה רושם כלל. למן העת ההיא ציַרתי ערמת חשש, גם משחתי איזה מן
+התמונות בצבעים. צריך היית לראות ולהתבונן ביום; אך כעת אין זה עושה רושם
+כלל.
+
+—בכל זאת הראני נא,—אמרתי לו; אם כי לא הבינותי כלל באיזו תמונה הוא מדבר.
+
+—כעת אי אפשר הדבר!—ענה הוא.—הכל יתראה כמו צהוב! ובכלל אין כדאי, כי
+אורֵחה יושבת עתה אצלי...
+
+—כן, כמובן.
+
+ברכתיו בשֵׁנה ערבה, ואצא.
+
+ובכן, נשארה לפני רק עצה אחת: ללון ביער. לוּ רק לא היתה האדמה לחה באופן
+כל כך איום! אחזתי בשמיכה, ולאט לאט הסכנתי עם הרעיון: לישון תחת כפת
+השמים. כבר הרביתי כל כך לענות כחי בתורי אחרי מקום ללון, עד כי נחשב בעיני
+לתענוג—להשלים עם מזלי ולשים קץ למרוצתי לבלי הועיל.—הלכתי אל השעון של
+האוניבֶרסיטה ואראה, כי היתה השעה העשירית, ואשוב שנית אל העיר
+התיכונה.—בהֶנדֶהַאוּגן עמדתי אצל חנות-מכלת, אשר בחלונה הוצגו מיני מאכל.
+על-יד לחמנית צרפתית עגולה שכנה חולדה ותישן שנתה; אצלה עמד סיר של שומן
+וצלוחיות אחדות עם בלִילה. עמדתי, ואביט על המאכלים, אך מיד התעוררתי ואמהר
+לסור הלאה...
+
+הלכתי לאטי, צעד אחר צעד, עד הגיעי אל יער-התדהרים העירוֹני, ואחר נטיתי מן
+הדרך ואשב להנפש. אחרי כן החילותי לתור אחרי מקום מכשר ללון; צברתי חציר
+מלא חפנים, ועל גבעה קטנה, במקום יבש ביותר, הצעתי לי משכב, ואחר כך גלותי
+את הצרור ואוציא את השמיכה. הרגשתי את עצמי עיף ומדוכא מרוב הדרך, ועל כן
+שכבתי תכף לישון; אך זמן רב התהפכתי מצד אל צד, בשביל לשכב באופן היותר
+מכשר; אזני עוד כאבה, כי צבתה מהמכה אשר הֻכתה, ולא יכלתי לשכב עליה. את
+נעלי פשטתי ואקפלם בניר של זֶמבּ, ואניחם מראשותי.
+
+עלטה נהדרה שררה מסביב; בכל הס. אך הרחק, מלמעלה, נשמעה הזמרה הנצחית, יללת
+הרוח, המיה רחוקה, דוממה, בלתי נפסקת. אולי היו אלה סֻמפוֹניות של העולמות
+המרחפים ממעל לי, הַרמוֹניות של הספֵירות.
+
+—לעזאזל!—קראתי, ואתן קולי בצחוק גדול, למען התעודד.—הלא אך יַנשוּפים הם
+אלה!
+
+כפעם בפעם קמתי, ואשוב לנפול על הארץ, ואתאבק ואתענה בפחד וקצף, ורק לעת
+בקר נתתי שנה לעיני.
+
+       *       *       *       *       *
+
+כאשר פקחתי את עיני, כבר האיר יום בהיר; נדמה לי, כי כבר הגיע חצות היום.
+הנעלתי את נעלי, ואקח-את השמיכה, ואשוב העירה.
+
+גם הפעם לא זרחה לי השמש,—כל גוי קפא מקור; רגלי התאַבנו, ועיני החלו
+לדמוע, כאִלו לא יכלו עוד נשא את אור היום.
+
+היתה השעה השלישית. הרעב כבר החל להציק לי בחזקה; כחותי הלכו הלך ורפף,
+וארגיש לעתים גועל נפש. הלכתי לאטי אל בית-התמחוי לעם; אך אחרי קראי את
+פֶּרֶט-המאכלים התלוי על הקיר, משכתי בכתפי, כמו דבר אין לי עם המאכלים
+האלה. אחר כך שמתי פעמי אל מגרש בית-הנתיבות.
+
+פתאם והנה ראשי סחרחר; פניתי ללכת הלאה, בהתאמצי החלה לבלי שים לב לזאת, אך
+תכף הורע לי יותר ויותר, ונאנסתי לשבת על סולם. נדמה לי כי האדמה כמו
+מתמוטטת מתחת לרגלי, או כאילו נִתק איזה פתיל במוחי. שאפתי אל קרבי אויר
+פעמים אחדות, ואשתומם בעצמי למצבי. אולם כח-ההכרה לא עזבני, כי מדי עבור על
+פני איזה ממיודעי הכרתיו מיד, ואקום ואשתחוה.
+
+ומה זה אפוא קרה אותי, נוסף על כל הראשונות? האם אלה תולדות השֵׁנה על
+הקרקע הלח, או מפני שלא טעמתי עוד הבקר כל אֹכל?—לא, אך סכלות היא להוסיף
+לחיות חיים כאלה, חי ה'! בא מועד, בא מועד לשים קץ להם!
+
+לפתע פתאם עלה במחשבתי לשאת את השמיכה, של הַנס פַּאוּלי, אל מרתף „הדוד”.
+הן אוכל לתתה בעבוט בעד קרונה, לאכל שלש פעמים ארוחת הבקר ולהתפרנס בצמצום
+איזה זמן שיהיה. בפני הנס פאוּלי אפשר תמיד להפיח איזה כזב.—כבר הייתי בדרך
+אל המרתף, אולם עמדתי על יד המבוא, ואניע בראשי, ואשוב אחור.
+
+ויותר שהתרחקתי מן המקום ההוא, כן רבתה שמחתי על אשר יצאתי כמנצח מן הנסיון
+הזה. זאת ההכרה, כי עודני זך וישר, עודדה את רוחי ותמלאני גאון: הן אני
+דומה כמעט ללוח לבן כשלג בתוך גלים ושבבים נאלחים של שֶׁבר-אניה! לאכל הון
+זרים, ולהבליע יחד עמו גם את הבוז אל עצמי, לטמא את הנפש במעשה המכוער
+הראשון, לקרא לעצמי בשם איש-מרמה ולהיות כובש פני בקרקע לשמע המשפט שאחרץ
+על נפשי,—לא, לעולם לא! ואמנם כזאת גם לא יכלה כוָנתי להיות. דבר זה או
+כיוצא בו לא עלה על דעתי כלל; שום איש אינו יכול להיות אחראי בעד מחשבות
+מקריות, נפזרות, ביחוד בשעה שראשו כואב והוא כל כך מיוגע אחרי סחבו את
+השמיכה הזרה הזאת.
+
+אך פה עלה על זכרוני הסוחר אשר בגרֶנלַנדסלֶרֶט, האם אצתי אליו לקבל תשובתו
+אחרי שלחי את מכתבי? אף פעם לא ראיתיו, צריך לנסות בלי-אחור; אולי דוקא זאת
+הפעם תואיל ההשגחה לשאת פני; הכי מעטים הם בעולם מקרים מצליחים? ואשים פעמי
+אל גרנלנדסלרט.
+
+ההתעלפות האחרונה, אשר גרם לי הרעב, החלישה אותי מאד; הלכתי לאט מאד
+ונמלכתי בדעתי, מה אֹמר ומה אדבר אל הסוחר. אולי איש טוב הוא; אולי רוחו
+טובה עליו, ובעצמו יתן לי קרונה אחת על חשבון המשכורת העתידה; יש אשר אנשים
+כאלה מסוגלים למפעלים היותר נדיבים.
+
+נטיתי אל מבוי, מרחתי מפני הכבוֹד את מכנסי ברִיר במקום הברכים, תחבתי את
+השמיכה בזוית מאחורי איזה ארגז, ואעבור ברחוב ואגש אל חנות קטנה.
+
+שם ישב איש, אשר דִבק שפופרות מפסות-ניר.
+
+—הייתי רוצה לדבר עם האדון כריסטי,—אמרתי אליו.
+
+—אני הוא,—ענה האיש.
+
+—שמי כזה וכזה; הרשיתי לעצמי לשלוח לכבודו הצעה בכתב על דבר קבלת עבודה
+אחת, ואינני יודע עוד תוצאות הדבר.
+
+הוא שנה פעמַים את שם משפחתי, ופתאם נתן בצחוק קולו.—הבט נא,—אמר אלי
+בהוציאו את המכתב מצלחתו,—הבט נא בעצמך, אדון, כיצד אתה נוהג במספרים. הן
+רשמת על גבי מכתבך שנת 1848!
+
+והסוחר הוסיף לצחק בכל קרביו.
+
+—כן, כמובן,—עניתי במבוכה,—זהו פזור-הנפש, אבל אך מקרה הוא!
+
+—אחת אומר לך: לי נחוץ איש מובהק בחשבונות,—הוסיף הסוחר.—צר לי מאד. כתב
+ידך ברור מאד, ובכלל מכתבך...
+
+אי-אפשר, כי אלה יהיו דבריו האחרונים!—אולם הוא החל לדבק הלאה את
+שפופרותיו.
+
+—הדבר הזה רע עד מאד,—הוספתי,—אך כזאת לא תהיה עוד שנית. שִׁבוש קל אינו
+צריך לעורר ספקות בכשרונותי לעריכת-חשבונות.
+
+—אינני מטיל בהם ספק כלל,—ענה הסוחר.—בכל אופן, בעיני אני היה לשבושך ערך
+כל כך מחליט, עד כי גמרתי בדעתי לקבל הצעה של איש אחר.
+
+—ואם כן, המשרה כבר מסורה?
+
+—כן.
+
+—אֵלי! אם כן הדבר, לא נשאר לי עוד...
+
+—לא! צר לי מאד, אבל...
+
+—היה שלום,—אמרתי.
+
+עֶברה אכזריה התלקחה בקרבי. לקחתי את צרורי מהמבוי ואמהר לרוץ הלאה
+בחרוק-שנים, בהדפי את העוברים מבלי בקש מאתם סליחה. איזה אדון עמד בלכתו
+ויעיר את אזני על הדבר הזה; פניתי אליו, ואשמיע בצעקה באזניו ממש מלים
+אחדות חסרות-מובן, ואגיש את אגרופי אל אפו, וארוץ הלאה. הוא קרא בקול
+לשוטר, ואני כבר שמחתי בלבי, בתקותי לבוא במהלומות עם זה האחרון, ובכַונה
+עצרתי בלכתי; אך השוטר לא בא.
+
+הנשמע אפוא כדבר הזה, כי ירדפו פגעים אחרי איש במדה כזו? למה זה ועל מה זה
+כתבתי את הציון 1848? מאין בא המספר הארור הזה?—ובכן, עוד הפעם אני רעב כל
+כך, עד כי מעי מתהפכים בקרבי כתולעים, ולאכל לא יעלה במזלי. אל אלהים הוא
+היודע, עד מתי עוד! בכל יום ויום הנני מרגיש את עצמי חדל-אונים יותר ויותר
+גם בגופי, גם בשכלי; מיום ליום הנני מוסיף לרדת מטה מטה!—כזבתי ככל העולה
+על רוחי, מבלי אשר יאדמו פני, רמיתי את אנשים עניים, שלא שלמתי להם שכר
+דירתי, כמעט גם גנבתי שמיכה של זר—וכל זה בלי חרטה, בלי מוסר לב! לבי דומה
+לפטריה ישנה, שהולכת ונרקבת, בהוסיפה להשתגשג לרחבה.—ומן השמים נשקפת אלי
+ההשגחה ונותנת אותי לנפול בנופלים, לגוֹע, בהדרגה מתונה, צעד אחר צעד, מבלי
+תעות מן הדרך. ובתהום הגיהנום מתרוצצים מלאכי-חבלה אנה ואנה ומתקצפים על
+אשר אינני עובר עברה חמורה, עברה שאין לה סליחה, אשר בשבילה אוּרד משמים
+ואמָסר לענויי נצח!
+
+מהרתי יותר ויותר בלכתי, ופתאם, שלא במתכון, נטיתי אל מבוא-חצר מוּאר באור
+בהיר ומקושט ברב פאר. דאיתי על המעלות, בהעיפי עין בדרכי בלי משים על כל
+פרט ופרט של הקשוטים, הצמחים והפִּתוחים. ביציע השני משכתי בחזקה בפעמון.
+למה זה עמדתי ביציע השני? ומדוע זה משכתי דוקא את הפעמון הזה, היותר רחוק
+מן הדלת?—אינני יודע.
+
+אשה צעירה, לבושה שמלה אפוּרה[ח] בעלת שביסים שחורים, פתחה את הדלת; היא
+הביטה עלי בשים לב, ואחר הניעה בראשה ותאמר:
+
+[הערת שוליים ח: אָפוּר—צֵבע כעין האפר.]
+
+—היום אין לנו דבר.—וכבר חפצה לסגור את הדלת.
+
+איך זה עלה על דעתי להחל לפטפט?—אך הן היא חשבתני לעני מחזיר על הפתחים—ועם
+כל היותי עוצר ברוחי אמרתי להוכיח לה טעותה. ואסיר את מגבעתי, ואשתחוה
+בכבוד, וכמו בלי שמוע לדבריה אמרתי בסבר פנים יפות:
+
+—סלחי נא, גברת, על אשר צלצלתי כל כך בחזקה, כי לא ידעתי טיבו של הפעמון.
+בודאי פה מתגורר האדון החולה, המבקש בָּעתון איש אשר יוכל לטלטלו בנדנדה.
+
+היא עמדה, ותאמין תכף לדברי; דעתה על אדותי התמוטטה.
+
+—לא,—אמרה לבסוף,—פה אין כל חולים.
+
+—אין פה חולה זקן? לטלטל בכל יום, שתי שעות, ארבעים אֵירים בעד כל שעה?
+
+—לא.
+
+—אם כן, הרשיני נא לבקש סליחה עוד הפעם,—אמרתי:—אולי זה ביציע הראשון.
+חפצתי להציע בשביל העבודה הזאת איש אחר, שאני דואג לו מאד. שמי וידֶל
+יַרמבֶּרג.
+
+השתחויתי שנית ואסור; פני האשה הצעירה אדמו כאש, ומפני מבוכתה לא יכלה לסור
+ממקומה, ותעמוד ותביט, כאשר ירדתי מן המעלות.
+
+שבתי למנוחתי, ויהי מוחי צלול. דברי האשה: „היום אין לנו דבר” פעלו עלי
+פעולת שֶׁפך מים קרים.—אוי, מה היה לי! כל עובר חושב עתה אדותי: הנה אחד
+מאותם המחזירים על הפתחים, שמושיטים להם אוכל אל הפתח!
+
+במֶלְלֶרהַדֶה עמדתי לפני איזה חדר-בשול, אשר נדף ממנו ריח צלי, וכבר הגשתי
+כפי אל הדלת, בהתכּוני לבוא, אך נחמתי בעוד מועד, ואסור משם.
+
+כאשר הגעתי עד _סטורטוב_ ואחל לתור לי מקום למנוחה, נוכחתי, כי כל הספסלים
+היו כבושים, ואך לשוא סבותי את כל בית התפלה, בבקשי לי קרן זוית. „מאליו
+הדבר מובן”,—שניתי ברוח זָעף: „מאליו מובן!”—ואשוב לנוד. סרתי אל השוק,
+גמאתי מים מתוך המזרקה, ואלך הלאה, בהניעי את רגלי בכבדות, ואעמוד אצל כל
+חלון, ואשגיח בעצלתים על כל עגלה עוברת.
+
+ראשי בער באש, רקותי דפקו קשה; המים אשר שתיתי גרמו לי מכאובים נוראים.
+
+במצב כזה באתי אל שדה הקברות. ישבתי, ואשען בזרועי על ברכי, ואוריד את ראשי
+על כפי; בהיות גופי מקופל רָוח לי מעט,—כי רפתה הרגשת המוּעקה בקיבה.
+
+לא רחוק ממני, על לוח של חלמיש, כרע חרש-אבן ויפסל איזו כתובת. לו היו
+משקפַים כחוּלות, ולמראהו עלה על זכרוני פתאם מכיר אחד שכמעט כבר שכחתיו,
+נושא משרה בבית-השלחן, אשר אך זה לא כבר נפגשתי עמו בבית הקַהוה.—לוּ רק
+החרשתי את רגש הבושה ופניתי אליו בבקשה! לספר לו דברים כהויתם—כי מצבי ברע
+וכי אי אפשר לי אפילו לסעוד את גויתי האֻמללה! הייתי יכול לתת לו את
+גליון-הפתקאות של הגַּלב... כן, יקחהו אֹפל, את גליון הגלב! הן מחירו עולה
+כמעט לקרונה שלמה!—במהירות החילותי לחפש את כלי-היקר הזה, אף מצאתיו מהר
+בתחתית צלחתי הצדדית יחד עם גליונות אחרים חלקים וכתובים. מניתי את שש
+הפתקאות פעמים אחדות, ישר והפוך. למה הן לי? הלא תוכל לעלות עתה על דעתי
+מחשבה זרה—לגדל שער זקני? ובאופן כזה הן אשיג חצי-קרונה, חצי קרונה הגונה,
+של כסף!—בית השלחן יסגר בשעה הששית; אם כן, אוכל לצפות לפגש את מכירי בשעת
+השמינית בבית-הקהוה.
+
+זמן רב ישבתי ואשמח לקראת המחשבה הזאת. העת אחזה דרכה. מלמעלה, בתוך עצי
+הערמונים, הָמה הרוח; והיום הגיע עד קצו.
+
+אולי אין זה כדאי—פתקאות של הגלב—בשביל איש צעיר נושא משרה בבית-השלחן?
+אולי בצלחתו מונחים שני צרורים גדולים של פתקאות כאלה, יותר נקיות ויותר
+דקות משלי? מי יודע!—ואחל למשמש בצלחותי: אולי ימצא עוד איזה דבר בתור
+נוספות, אך לא מצאתי דבר.—או אולי אציע לפניו את צוארוני? אנכי אוכל לחיות
+בנקל גם בלעדו, אם ארכס את מעילי עד הצואר—מה שכבר עשיתי, באין לי מקטורן.
+
+הסרתי את הצוארון—סמרטוט אשר כסה את כל חזי—, נקיתיו בשַׁרוֻלי, ואקפלהו
+בזריזות יחד עם פתקאות הגלב בגליון ניר לבן. ואחרי כן עזבתי את שדה הקברות,
+ואלך אל בית-הקהוה.
+
+על בית המועצה נראה אות השעה השביעית. ואסובב את בית-הקהוה, בהביטי על כל
+היוצאים והנכנסים. לאחרונה, בשעה השמינית בערב, נגלה איש צעיר הדור בלבושו
+מכף רגל ועד ראש, אשר שִׁוה פעמיו אל בית הקהוה. לבי החל לנוע, כאשר תנוע
+הצפור בכלוב, ומבלי דרוש לשלומו התנפלתי עליו.
+
+—חצי קרונה, ידידי!—אמרתי בסבר פנים עליזות.—הא לך גם עבוט,—ואתקע לתוך כפו
+את הצרור.
+
+—אין לי,—ענה,—חי ראשי, אין—ויהפוך את כיס כספו לעיני.—אתמול אחרתי
+בנשף-חשק, ועל כן הנני ריק מכל. האמין נא, כי אין לי מאומה!
+
+—ומה בכך, כאלה וכאלה תקרינה, ידידי!—עניתי. נתתי אֵמון לדברו. הוא לא היה
+משקר בגלל דבר-הבל כזה; גם נדמה לי, כי עיניו הכחוּלות רטבו מדמע, בשעה
+שהחל למשמש בצלחותיו.—סלח נא לי,—הוספתי:—רוששתי, זה מקרוב!
+
+כבר צעדתי צעדים אחדים, אך הוא קרא לי, בהראותו על צרורי.
+
+—את זאת קח לך,—עניתי.—הנני נותן לך במתנה. פה כל רכושי כלו!—והדברים האלה
+כל כך עוררו חמלה בקרבי, כל כך צלצלו באפס-תקוה בין-הערבַּים, עד כי נתתי
+קולי בבכי.
+
+הרוח הלך הלך וגבר; העבים שוטטו עקלקלות; ויהי קור וחשך. הלכתי לאט ברחוב,
+ואבך; רחמנות אין קץ אל נפשי קרעה את לבי לגזרים, ואשנה את המלים, אשר
+הוציאו מקרבי בכל פעם זרם דמעות חדש:—אלי, מה רב היגון! אלי, מה נורא
+היגון!
+
+עברה שעה, שעה ממושכה וכבדה. סרתי אל טוֹרבהַדֶה, ישבתי על ספסל לפני איזה
+בית, ואתחבא בבִּאה בכל פעם אשר חלף איש על פני. כמשתולל כוננתי מבטי על
+המחסנים המוּארים באור בהיר, ששם נוצצו סחורות וכסף. אך לבסוף אמנם מצאתי
+לי מנוח בפנה שקטה במזָוה של עצים, בין בית התפלה ובין השוק.
+
+לא! היום לא אוסיף עוד ללכת אל היער, ויהי מה! אין עוד בי כח לזאת, וגם
+הדרך רחוקה יותר מדי. טוב טוב לבלות את הלילה באיזה מקום שיהיה! אפשר להשאר
+גם פה, במקום שאני יושב עתה. והיה כאשר יציק לי הקור—אתהלך לי מסביב לבית
+התפלה. הלא אין לפני ברֵירות רבות.—ישבתי על מקומי באופן היותר מכשר, ואצלל
+בתרדמה.
+
+קול השאון נדם מסביב, החניות נסגרו, צעדי עוברים ושבים נשמעו לעתים יותר
+ויותר רחוקות, ולאט לאט דעכו האורים בחלונות.
+
+פקחתי את עיני—ואראה לפני תבנית אפלה; על פי הכפתורים, אשר נוצצו בחשכה,
+הכרתי כי שוטר לפני, אך בפניו לא יכלתי להתבונן.
+
+—ערב טוב!—אמר אלי.
+
+—ערב טוב!—עניתי.—אימה נפלה עלי, ואקום במבוכה. הוא עמד נכחי בלי-נוע.
+
+—איה מקום מגורך?—שאל.
+
+כדרכי, מבלי חשוב הרבה, אמרתי לו את האדרסה של עלִיָּתי.
+
+אך הוא עוד לא סר ממני.
+
+—האם אני עושה איזה דבר שלא כחוק?—שאלתי במורך לב.
+
+—לא,—ענני,—אך טוב טוב לך ללכת לביתך; פה קר לשכב.
+
+—כן, אמת הדבר,—קר פה.
+
+ברכתיו ברכת לילה טוב, ועל-פי האינסטינקט שמתי פעמי אל מאורתי הישנה. איש
+לא יראני, אם רק אעלה בזהירות; ואף גם השלבים לא ישמיעו קול, מלבד היותר
+עליונים.
+
+הסירותי על יד הפתח את מנעלי, ואעלה למעלה. דממה שלמה; ביציע השני תִּקתֵּק
+השעון, וילד בכה בקול נמוך, ויותר—אין קול. מצאתי את דלתי, סבותי אותה על
+ציריה, פתחתי, ואכנס לתוך החדר, ואסגרהו אחרי בלאט.
+
+בַּכל אותה הדמות שהיתה בשעת עזבי את החדר. המסך בחלון הורם, והמטה היתה
+ריקה; על השלחן הלבין דבר מה—בודאי היא פתקאתי אל בעלת הבית; אם כן אפוא,
+לא היתה פה מעת צאתי.—העברתי בידי על פני הכתם הלבן, ואמשמש, והנה זה,
+לתמהוני, מכתב. מכתב?—נשאתיו אל החלון, ובכבדות קראתי בחשכה את האדרסה: אלי
+המכתב! „אַ-הַה,—חשבתי,—זוהי תשובה מבעלת-הבית, אִסור לשוב אל החדר הזה
+בזמן מן הזמנים!”
+
+בלאט, בלי שאון ירדתי מעל המעלות, בהחזיקי ביד אחת את נעלי ובשנית את
+המכתב, ואת השמיכה תחת זרועי. אני נעשה קל מסובין, נושך שפתי פעם בכל בשרוק
+השלבים, יורד בהצלחה למטה מעלות אחדות, ועוד הפעם אני עומד על יד
+פתח-המוצא. פה הנני מנעיל את נעלי ונח מעבודתי, בהביטי בלי תבונה במרחק. אחר
+כך אני הולך ברחוב.
+
+הנני קרב אל פנס של גַז, מניח את צרורי על יד העמוד, ופותח את המכתב לאט
+מאד, בלי חמדה.
+
+פתאם והנה כמו ים של אור התפרץ מסביב; הנני מוציא מפי זעקה חלושה של שמחה:
+זה היה _מכתב העורך_. הוא קבּל את פיליטוני לעתונו, וימסרהו לדפוס.
+„שנים-שלשה תקונים בסגנון... כתוב בכשרון... מחר יודפס... עשר קרונות”.
+
+צחקתי, רצתי ואקפץ ברחוב, ואעמוד כפעם בפעם, ואכרע על ברכי, ואתפלל, ועיני
+נשואות למרום; וכך חלפו שעות אחדות.
+
+כל הלילה כלו, עד אור הבקר, שוטטתי ברחובות, ואשנה בכל פעם כמטורף-הדעת
+מרוב ששון: „כתוב בכשרון”!
+
+ובכן—זאת היא, במדה ידועה, יצירה ציוּרית, גאונית!
+
+וקרונות—עשׂר!
+
+
+
+
+ב.
+
+
+עברו שני שבועות; ואני הָשלכתי שנית החוצה.
+
+עוד הפעם אנוס הייתי לכתוב מאמר לעתון בשבתי בשדה הקברות. ובעוד אני עוסק
+בזה השמיע השעון את השעה העשירית, ויהי חשך, ונעילת השערים החלה.—אני הייתי
+רעב, רעב מאד; מעשרת השקלים לא נשאר זה כבר אף זכר. עוד הפעם לא אכלתי זה
+שנים שלשה ימים, וארגיש את עצמי חלש ועיף מפני כתיבתי. בצלחתי היו אתי
+אולר[ט] וצרור מפתחות,—וכסף אף לא פרוטה אחת.
+
+[הערת שוליים ט: אולר—סכין קטן.]
+
+כאשר נעלו את שערי שדה הקברות, צריך הייתי אמנם ללכת הביתה; אולם יען אשר
+פחדתי פחד אינסטינקטי מפני חדרי האָפל והריק (בפעם הזאת עלה בגורלי לשים
+משכני בבית-חרושת עזוּב של רוקע-פחים) גמרתי בדעתי לשוטט ברחובות, ואלך אל
+בית-המועצה, ואחר כך ירדתי אל חוף הים ואשב על ספסל, על גשר מסלת הברזל.
+
+עצבוֹני עזבני, כי שכחתי רגע את עניי,—ודעתי התישבה עלי קצת למראה הים, אשר
+השתרע בתוך החשך בשלוה ובהדר.—כדרכי מאז, חפצתי להתענג על קריאת השוּרות
+שכתבתי זה עתה, אשר נחשבו כפעם בפעם במוחי החולה כדברים היותר טובים בכל מה
+שכתבתי מעודי. הוצאתי את כתב-היד מצלחתי, הגשתיו אל עיני ממש, ואחל לקרא
+עמוד אחר עמוד. לסוף יגעתי בקריאתי, ואקפל את הגליונות.
+
+מסביב שררה שלות השקט; הים השתפך כתכלת מזהירה, וסביבי נִגלו לרגעים צפרים,
+בלי נשמע קולן.—במרחק עומד שוטר על משמרתו; ומלבדו—אין כל נפש חיה, וכל
+הנמל ישן שנה של מנוחה שלמה.
+
+עוד הפעם מניתי וספרתי את קנינַי: אולר פגום, צרור מפתחות, ואף לא פרוטה
+אחת.
+
+פתאם תחבתי ידי לתוך צלחתי, ואוציא ממנה ניָר. זאת היתה פעולה בלי שום
+כונה—פשוט, מפני הזדעזעות העצבים. מששתי ואמצא גליון חלק, ואעשהו
+גליל—אלהים הוא היודע מדוע ולמה—ואחבר את קצותיו במהירות, באופן שנדמה לי
+כמו מלא, ואשליכהו על המרצפת; הרוח נשאהו הלאה, במרחק לא-רב.
+
+הרעב בשׂרני שנית את בואו. בהביטי על המגלה הלבנה, אשר היתה כמו מלאה
+מטבעות, דברתי על לבי כי היא באמת מלאה, ואתאמץ לנַחש, מה הוא הסכום הנמצא
+בקרבה, אם מטבעות בעלות עשר פרוטות הן אלה—כך וכך; ואם דינרים... כמה
+דינרים היו יכולים להמצא שם? הבטתי על המגלה בעינים פקוחות לרוחה, ואדבר על
+לבי להתגנב אליה בלאט ולחטפה.
+
+השוטר גנח פתאם. וגם במחשבתי עלה לעשות כזאת. ואגנח, בהתרוממי מעל ספסלי,
+למען יראני. הוא יראה הפעם את המגלה ויתנפל עליה! ויגל לבי בקרבי להוללות
+הזאת, ואחכך את כפי, ואגדף את השוטר בכל פה.—הנה כי כן, בליעל, תסֻכל
+מזמתך!
+
+נהייתי שכור מפני הרעב.
+
+השוטר נגש כעבור רגעים אחדים, בהביטו לכל עברים ובהשמיעו קול צלצול על פני
+המרצפת באדני נעליו המסומרים. הוא אינו נחפז: עוד הלילה גדול בשבילו! איננו
+רואה את המגלה, אם כי כבר קרוב הוא אליה מאד.
+
+אַהַה! הנה שׂם עליה עין. הוא עומד ומביט, מגלה לבנה, הגונה. אולי כסף נמצא
+בקרבה—איזה סך הגון,—הלא?—הנה הוא מֵרים, המ...! היא קלה, קלה יותר מדי!
+אלי איזו נוצה יקרה? הנה הוא פותחה בזהירות באצבעותיו העבות ומתבונן אל
+תוכה.
+
+ואני מחאתי בכפי על שוקֵי, ואצחק צחוק גדול בלי-הפוגות, כמשתגע, אך בלי
+השמיע קול; צחוק של דממה, חדל-אונים—פנימי, דומה לדמעות עצורות.
+
+עוד הפעם—קול צלצול על פני המרצפת, והשוטר עולה על הגשר. אני ישבתי בדמעות
+על עיני, בשאפי רוח בכבדות, ולא ידעתי נפשי מפני עליזות של קדחת. דברתי אל
+לבי, ספרתי לעצמי את כל המעשה בגליל-הניר, ואחקה את תנועותיו של השוטר
+השוטה, ואסתכל בכפי, אשר גללתיה כמו שפופרת, ואפטפט. „הוא השמיע קול גניחה,
+מדי השליכו את המגלה הצדה! מדי השליכו אותה הצדה, השמיע קול גניחה!” הרביתי
+להטעים את כל הצחוק והגיחוך שבמקרה הזה, ואשנהו לכמה פנים, ולסוף כליתי:
+„הוא גנח _פעם אחת_—כְּחֶה-כְּחֶה!”
+
+בין כה וכה, ויהי חשך אפלה. מנוחה של הזיה ולֵאות של תענוג משלו בי פתאם.
+תכלת הים כמו נחרשה מרוח-הלילה, האניות מסביב נדמו לי כתניני-ים, שחורים,
+מרעימים פנים.
+
+לא הרגשתי עוד כל כאב, הרעב שקט; להפך, עוד הפעם חשתי ריקנות נעימה
+וקלות-גופי. הנחתי את רגלי על הספסל ואשכב; במצב הזה הרגשתי באופן היותר
+נמרץ את נועם הבדידות. בנפשי—אין גם עב קטנה, אף לא כאב קל שבקלים; שׂכלי
+קם למעלה מן העולם, המחשבות והתאוות.—שכבתי בעינים פקוחות, כמו איזה איש זר
+לנפשי: אני בעצמי לא הייתי במציאות כלל.—אין קול ואין תנועה בעלטה—רק מַשק
+הים השקט.
+
+אך הנה בני-שחץ שחורים שוחים וקרבים אלי. הם נושאים אותי לארצות רחוקות,
+למדינות הים, אל ארמון בת-המלכה אילַיַּלי. שם מחכה לי אֹשר שלא נשמע
+כמוהו, שלא עלה כמוהו מעולם בגורל בן-אדם.—היא יושבת בסַלון, המזהיר
+מאבני-חן שקופים, על כסא מרופד שושנים צהובות, ומושטת אלי ידה ברגע הפגישה.
+אני נגש אליה, כורע על ברכי לפניה, והנני שומע קולה: „שא ברכה מאתי
+וממלכותי, האביר! הרבה עתות אביב חלפו, מאז אני מחכה לך; קראתי לך בלילות
+מזהירים בזוהר-הכוכבים, בכיתי לזכרך בשעה שאתה התעצבת, ואריק עליך חזיונות
+ליל כפעם בפעם, מדי נפלך על פניך באין אונים!” והיפה-פיה אוחזת בידי,
+ומנהגת ומעברת אותי דרך סלונים אין קץ, מקום שם המוני עם מריעים ושׂשׂים
+למראיה, דרך גנים מלאים אורה, ששם צוהלות ומשתעשעות שלש מאות עלמות
+צעירות,—והנה באנו לסלון אחר, ושם הכל מזהיר בזוהר ספירים. השמש מפיץ אור
+דרך התקרה השקוּפה, מרחוק נשמעים קולות רבים של מקהלות שׁרים בלתי נראים,
+ובאויר מרחפים בשָׂמים משַכרים. אני אוחז בידה—התאוה גורפת את דמי, והיא
+מצטחקת למולי ומולכת אותי אל סלון שלישי, מקום שם מבריקים אבני-ברקת ביקר
+תפארת אהבים, וידיה עוטרות את צוארי, נשמת-אפה מרחפת על פני, והיא לוחשת:
+„ברכתּיך, אהובי! נשקני! נשקני!”
+
+ואני רואה ממעל לראשי את כוכבי השמים, ושרעפי צוללים בים זהרם.
+
+השוטר העירני. עוד הפעם שכבתי על הספסל, משלך בלי חמלה לתוך ים החיים. קודם
+כל אחזני רגש תמהון על המצאי תחת כפת השמים. ואחר מלאתי קצף, ואהי נכון
+לבכות בזעפי, על כי חי אנכי עוד הפעם!—בשעה שישנתי ירד גשם; בגדי נרטבו,
+והקור חדר כל קרבי. החשך גבר כל כך, עד כי לא יכל השוטר לראות את פני.
+
+—נָא-אָ!—קרא אלי,—גש הלאה!
+
+ואני שמעתי בקולו; לוּ צוה עלי לשבת, כי אז ישבתי. כחותי עזבוני כליל; ואף
+גם הרעב שב לענותני.
+
+—עמוד נא,—קרא אלי השוטר בלכתו בעקבותי,—הן שכחת לקחת את מגבעתך! אך זה הוא
+טפש! טוב הדבר, לך לך!
+
+—אכן נדמה לי אמנם, כאלו שכחתי דבר מה,—אמרתי בלשון עלגים, מבלי דעת
+נפשי.—תודתי לך. לילה טוב.
+
+ואחוג, ואנוע, ואלך הלאה.
+
+אַח, לוּ היתה הפעם אתי לכל הפחות פת-לחם קטנה! לוּ רק פרוסה ככף איש,
+שהייתי יכול לאכלה אכילה ארעית מדי לכתי!—שויתי בנפשי את אותו מין
+לחם-הדגן, שהייתי אוכלו עתה בעונג מיוחד.—מבלתי יכולת לנשא את מצוקות הרעב,
+התרגשתי ואתן קולי בבכי: אין קץ, אין מדה ליסורי!
+
+פתאם עמדתי. רקעתי ברגלי, ואגמגם דברי קללה. איך קרא לי השוטר? טפש?—אנכי
+אַראהו עד אן מגיעה טפשותי!
+
+שבתי לאחור וארוץ, מבלי דעת נפשי מרוב חמה. כעבור זמן מה נפלתי במרוצתי; אך
+זה לא עצרני; קמתי בקפיצה, ואוסיף לרוץ הלאה; אולם בהגיעי עד מגרש מסלת
+הברזל עיפתי כל כך, עד כי לא יכלתי עוד לגשת אל הגשר; ואף גם חמתי
+שככה.—האם לא אחת היא לי, מה אמר השוטר? אך הלא אי-אפשר להרשות לכל איש
+לדבר גסות! אולם, הן הוא לא ידע מי בעל דברו.—ואשנה, בהרגיעי את נפשי: „הן
+הוא לא ידע מי בעל דברו”, ואשוב עוד הפעם לאחור. תשוקה יתרה—לרוץ בחשכה
+כזו, לחצות ברפש עד מעל לברכים, השד יודע אנה!
+
+והרעב החל שנית לגרמני, למצצני, מבלי תת לי מנוח אף רגע. בלעתי רוקי, למען
+הונות את הקיבה, ואף גם נדמה לי כי זה מועיל.
+
+אני המעטתי לאכל עוד במשך שבועות אחדים לפני הקיץ הנוכחי, ומאז הולך רוחי
+הלך ורפה. אכן זאת היא העָקה,—כבר אבדו לי כחותי אשר מלפנים, וכל רעבון חדש
+עולה לי במכאובים יותר ויותר גדולים! אך ארויח חמשה שקלים, עוד לא אספיק
+לאכל די שׂבעי ולחגור כח, והנה עוד הפעם עלי לרעב!
+
+כעת כואבים ביחוד כתפַי וגבי; את הצרבת בחזה סוף סוף עוד אוכל נשא,—אפשר
+לגנוח בחזקה, להכפף יותר ויותר;—אך לגבי ולכתפי מה אעשה אפוא?
+
+ולמה זה הורע מזלי כל כך? האם יש לי זכות של חיים פחות מאשר, למשל, לסוחר
+הספרים פַּשַּׁה או לפקיד הֶננֶכן?—האם שכמי וידי לא יצלחו למלאכת-הגוף?
+האם כבר לא נסיתי לעבוד בתור חוטב עצים במֶללֶרהַדֶה, למען אשתכר לכל הפחות
+למחיתי? האם עצל אנכי? האם לא בקשתי כל מיני עבודה, לא הלכתי לשמוע קריאות
+של פומבי, לא כתבתי מאמרים לעתונים, לא עבדתי יומם ולילה, לא קראתי בספרים
+עד להתחלות? והאם לא חייתי חיים של כילַי, בכלכלי נפשי בלחם וחלב—ברגעי
+שׂובע, וכשהימים כתקונם—בלחם בלבד? האם לא רעבתי גם ללחם—ברגעי מחסור? האם
+שכנתי מעודי בארמון, או במשכן מרוח ומהודר?—בבית חרשת עזוב של רוקע-פחים,
+נדח מאלהים ואנשים, שם עשיתי לי מאוּרה!—באחת, מזלי נשגב ממני, לא אוכל
+הבינו!
+
+במחשבות כאלה השתקעתי מדי לכתי, אך לא היה בהן כל צל של תוגה או התמרמרות.
+
+על יד איזה מַחסָן, אשר תריסיו סגורים למחצה, עמדתי בלכתי, ואחל להביט לתוך
+הסדק, אך לא יכלתי לראות מאומה. התקצפתי על עצמי בגלל מחשבת-הבל זאת ובגלל
+אי-היכלת לרַצות את סקרנותי, דפקתי באגרופי על התריס, ואלך הלאה. במרחק
+נראתה לי דמות שוטר, ואחיש צעדי, ואֹמר אליו בלי כל הקדמות:
+
+—כעת השעה העשירית.
+
+—לא, השעה השניה,—ענה הוא בתמהון.
+
+—לא, העשירית,—שניתי אני,—ובהאנחי בזעף, קמצתי אגרופי ואצעק: שמעו נא,
+רבותי! כעת השעה העשירית!
+
+הוא חשב רגע, הביט עלי בשים לב, ויקרא בקול שקט:
+
+—בכל אופן השעה כל כך מאוחרה, עד כי הגיעה העת שתשוב לביתך, האלַוה אותך?
+
+טוב-לבו הכלימני; הרגשתי דמעות בעיני, ואמהר לענותו:
+
+—לא, תודתי לך. אנכי רק אחרתי בנשף קצת... בבית-הקַהוה... תודתי לך.
+
+בלכתי מאתו, שׂם את כף ידו למול רַקתו. גודל נפשו של השוטר עורר את לבי כל
+כך, עד כי נתתי קולי בבכי: היתכן כי אין לי אף חמשה שקלים, למען העניק לאדם
+ההגון הזה? זמן רב הבטתי מרחוק, איך התהלך על פרשת הדרכים; הכיתי בכפי על
+מצחי וארבה לבכות, במדה שהרחקתי ממנו. חרפתי את עצמי בגלל עניי, בדיתי את
+הגדופים היותר שפלים, ואנָאץ את נפשי בלי חמלה.
+
+באופן כזה הגעתי עד מעוני, אך על יד הפתח ממש ראיתי פתאם והנה—אבד ממני
+המפתח.
+
+„הדבר מובן מאליו!—קראתי במרירות—, המפתח צריך היה לאבד ממני, ויהי
+מה!”—אנכי גרתי בחצר, אשר בצדה האחד היתה אֻרוה, ומעבר השני—בית-חרשת רוקע
+פחים; את השער היו סוגרים מדי לילה בלילה.—שום איש, שום איש לא יוכל עתה
+לפתחו: ולמה זה באמת לא יאבד המפתח ממני? הן נרטבתי כאחד הכלבים, רעבתי
+מעט, קצת רעבתי, ואף גם עיפתי עד כדי גיחוך,—ולמה זה באמת לא יאבד ממני
+המפתח? גם תמיה גדולה היא, כי לא שנה הבית את מקומו, לא נעתק הלאה, אל
+השדה, מדי קרבי אליו?—ואצחק צחוק פולח-לב.
+
+שמעתי צהלת הסוסים באֻרוה, ראיתי מבעד לשבכה את חלוני, ובכל זאת לא יכלתי
+לבוא פנימה. אם אובה ואם אחדל—צריך הייתי לשוב אל הגשר ולבקש את המפתחות
+שאבדו.
+
+עוד הפעם ירד גשם, ואני הרגשתי בחדור זרם אחר זרם אל תחת צוארי.—על יד בית
+המועצה עלתה על דעתי מחשבה מוצלחת: לפנות אל השוטרים בבקשה, שיפתחו לי את
+השער. תכף הצעתי זאת לפני השומר, בבקשי אותו ללכת מיד בעקבותי.
+
+אך זה לבלי הועיל כלל, יען אין לו מפתחות. מפתחות הפוֹליציה נמצאים
+בבית-הפקידות.
+
+—ומה אפוא אוכל לעשות?
+
+—ללכת לבית מלון אורחים וללון שם.
+
+—אין אני יכול ללכת לבית מלון אורחים: אין לי כסף. אחרתי בנשף קצת... בבית
+הקהוה... הלא תבין!
+
+עמדנו זמן קט על המעלות, אצל בית המועצה. הוא התבונן בי מכף רגלי ועד
+קדקדי. מי הגשם ירדו בהמולה ויגאו.
+
+—לך אל בית המשַׁמרים[י] ואמור, כי נעזב ונודד אתה,—אמר אלי.
+
+[הערת שוליים י: מְשַׁמֵר—עומד או יושב על המִשׁמר.]
+
+_נעזב_? זה לא עלה עוד על דעתי, אכן רעיון נפלא הוא, יקחהו אפל! אני מודה,
+מודה לו עד מאד! ובכן אפוא—פשוט לבא ולאמר, כי אני נעזב?
+
+הדבר פשוט מאד...
+
+—מה שמך?—שאל המשַׁמר.
+
+—טַנגֶן. אַנדרֶאַס טנגן.
+
+אינני יודע למה כזבתי. עשתנותי נבוכו, ולא היה בי כח למשול בהם; צריך הייתי
+לשקר, בלי שום צורך, על פי עקשות אוִילית, שלא יכלתי להתגבר עליה.
+
+—משלח ידך?
+
+אכן לזאת יאָמר: מן הפח אל הפחת!—משלח ידי? אמנם, במה אני עוסק?—בתחלה
+חפצתי לקרא לעצמי בשם רוקע-פחים, אולם נדמה לי כי השם, אשר בדיתי, יותר מדי
+עָרב לאזן בשביל איש ממין זה; מלבד זאת, הן אני נושא משקפַים על עיני. בי
+נולד החפץ להַראות את כל כבודי; עשיתי צעד קדימה, ואקרא בקול תרועה:
+
+—סופר אנכי בעתונים.
+
+המשמר לטש עיניו עלי, ואני הסברתי פנים כ„יועץ-מִשׂרה” נעזב. הוא נתן תכף
+אמון לדברי.—זה היה מחזה נפלא—סופר נעזב, בלילה, בבית המועצה!
+
+—באיזה עתון הנך עוזר, מר טנגן?
+
+—ב„גליון-הבקר”. הלילה, לדאבוני, אחרתי בנשף קצת...
+
+—בזאת אין כדאי לדבר, נכנס לתוך דברי: לגבי צעיר כמוך אין משגיחים דברים
+כאלה.—אחר כך קרא לשוטר, ובקומו ממושבו בכבוד אמר: „הוליך נא את האדון הזה
+אל היציע המיוחד, למעלה. לילה טוב.”
+
+קור חלף בכל יצורי גוי מדי חשבי על דבר חוצפתי, ואקמץ אגרופי נִכחי. למה זה
+צריך היה לערבב בזה גם את „גליון הבקר”! העורך רק יחרוק שניו לשמע
+המקרה—כמו שחורק זה המנעול מדי התהפך המפתח.
+
+—הגַז בוער עשרה רגעים, אמר אלי השומר בפתח.
+
+—ואחר יכבה?
+
+—כן, יכבוהו.
+
+ישבתי על המטה, ואשמע בהתהפך שנית המפתח במנעול. לחדר המוּאר היתה צורה
+מרֻוחה למדי; הרגשתי את עצמי כבן בית, ובעונג-נפש הטיתי אזני לשמוע אל דלף
+הגשם בחצר. אי אפשר היה גם לבדות למעני שום דבר יותר טוב מהחדר הנחמד הזה.
+
+בעונג רב נשענתי על המטה, בהביטי על להבת הגז, ומגבעתי בידי. חשבתי אדות
+פרטים שונים של שיחתי עם הפקיד המשַׁמר. זאת היא שׂיחתי הראשונה עם אחד
+הפקידים—אבל עלתה יפה! הסופר טנגן—האף אין זאת? גם „גליון-הבקר”! פלחתי ממש
+את לבו של האיש הלז ב„גליון הבקר”! אחרי זאת אין להוסיף דבר—הלא?—עד השעה
+השניה בלילה ישבתי ברוב פאר ב„גן השעשועים”, ואעזוב שם את מפתחותי, וכיס
+הכסף עם אלף השקלים נשאר אצלי בביתי!—הוליך נא את האדון אל היציע המיוחד,
+למעלה!
+
+אז כבה אור הגז,—לפתע פתאם, באופן מוזר, מבלי התמעט, כבה. הנני יושב בחשכה
+עמוקה, אינני רואה לא את ידי, אף לא את קירות החדר הלבנים. לא נשאר לי אלא
+לשכב לישון—ואני פושט את בגדי.
+
+אך לישון לא עלתה לי. זמן רב שכבתי ואביט אל תוך החשכה, זאת החשכה הכבדה,
+האין-סופית, הבלתי-מושׂגה. מחשבתי לא יכלה לחבקה. החושך גבר יותר מכפי
+שאפשר, וזה הדאיבני. עצמתי את עיני, ואחל לשורר בלחישה, ואתהפך על משכבי,
+למען שנות את המצב,—אך לשוא. העלטה בלעה את כל שרעפי ולא נתנה לי מנוח אף
+רגע.—ומה אם אמס ואתמוגג תוך העלטה הזאת, ואתלכד אתה יחד?—קפצתי על המטה,
+ואפרוש כפי.
+
+חרדה משלה בי, וכל מלחמתי עם עצבַי—לא הועילה כלל. נהייתי קרבן של פנטסיות
+היותר אויליות, וזעה כסתני מפני התאמצותי להשיב רוחי אל קרבי.
+
+כוננתי עיני במרחק, ויעל על לבי כי מעולם לא ראיתי עוד עלטה כזאת. כמובן,
+הנני נמצא עתה בעלטה מיוחדה לגמרה, בתוך אֶלֶמֶנט איום, אשר עד היום לא היה
+לשום איש אף מושג קל שבקלים ממנו. ואתענה באופן שאין לספר.
+
+גוּמה קטנה בקיר, אצל מטתי, הסבה אליה את כל לבי. מששתי אותה, נשבתי בּה,
+ואחל לחקור על דבר עמקה. ברור היה בעיני, כי זה לא היה חור פשוט—זה היה
+איזה חור מיוחד, פִלאי, אשר עין לא שזפתו עוד. ומבלי דעת נפשי מפני אימה
+וסקרנות, הוצאתי מצלחתי את אוֹלרי הפגום, בחפצי להוָכח כי החור הזה איננו
+חולף בעד הקיר ואינו יוצא אל החדר הסמוך.
+
+שכבתי שנית כאלו למען אישן, ובאמת—למען הלחם עם העלטה.—הגשם חדל, ובכל השלך
+הס. ברחוב נשמעו פתאם צעדים מדודים, ואני לא שקטתי עד אשר הכרתי את השוטר
+בהליכתו.
+
+אז ספקתי כפי ואתן קולי בצחוק. האח, מה טוב! מצאתי מלה חדשה.—קפצתי על
+מטתי, ואמר:
+
+—המלה הזאת לא היתה עוד מעולם, אני בעצמי חברתיה. קוּבָּאַה! כן, הלא זאת
+מלה נכונה של אותיות נכונות! בן-חיל! מצאתי מלה; יש לה ערך רב
+בדקדוק-הלשון! קוּבָּאַה!
+
+ובפקחי את עיני לרוחה, מלא השתוממות על המצאתי, צחקתי בקול, ואחר החלותי
+ללחוש: הן אפשר להקשיב לדברי, וההמצאה הזאת צריכה להשמר בּסוד גדול!
+
+עוד הפעם הייתי במצב של תמהון-לב עלז, שבא מרעב, עוד הפעם הרגשתי את עצמי
+ריק וחפשי מכל מיני ענויים, ועוד הפעם אבדה ממני כל יכלת למשול בעשתנותי.
+
+החלותי לשית עצות בנפשי. ויהי מה, צריך למצא את הוראתה של המלה החדשה הזאת:
+היא איננה עיר, אף לא חיה; זה ברור מאד.—אחרי אשר נמלכתי היטב בלבי מצאתי,
+כי הוראתה אינה יכולה להיות גם ארמון תלוי באויר, אף לא צאת השמש.—אולם זה
+לא יקשה כלל, למצא הוראה בשביל מלה נהדרה כזאת. צריך רק לחכות קצת—וההוראה
+הזאת תעלה מאליה על דעתי, ובין כה אפשר לישון.
+
+שכבתי על המטה, ואצחק, ואגמור בדעתי לבלי הוסיף עוד להגות במלה אשר
+מצאתי.—אך רגעים אחדים עוברים, והנני בא שנית במצב פרוק-העצבים. המלה מעַנה
+אותי, קורעת לבי לגזרים, מוסיפה בכל פעם לשוב לעלות על זכרוני, פורשת
+ממשלתה על כל הכח החושב שלי—ואני הוגה בעיון.—עד הנה חשבתי רק במה ש_איננה_
+יכולה להורות, אך הן צריך לחשוב תחלה מה _יכולה_ היא להורות. „אולם אין
+רע!” קורא אני בקול, וחוזר וקורא, כי אין בזה כל רע.—המלה, תודה לאל,
+הומצאה, וזה כל העקר. אפשר לי להרָגע.
+
+אך המלה הבלתי-שכיחה אינה נותנת מנוח. הנני קופץ ממטתי, אוחז בראשי בשתי
+ידי ומחל לדבר על לבי בקול:
+
+—הן לא תוכל להיות הוראתה אֶמיגרַציה או פַבריקה של טבּק! לוּ כן היה, כי
+אז כבר מצאתי בזאת מרגוע. לא, המלה הזאת צריכה להביע איזה ענין רוחני: רגש,
+מצב-נפש,—היתכן כי לא היה הדבר ברור בעיני עד כה?
+
+ואני מחל לחשוב על דבר רגשים וכל מיני מצב-נפש, ופתאם נדמה לי כי איזה איש
+מן הצד מתערב בשיחה, ואני עונה לעמתו בעָברה:
+
+—„רָקֹק”? אכן לא, במחילה מכבודך; האם לטפש הנך חושב אותי, או מה? „צמר”?
+לך לעזאזל! הלא מגוחך הדבר! הבאמת מחויב אני להסכים לכך, כי קוּבָּאַה
+הוראתה—צמר? אני אני המצאתי מלה בשבילי, ויש לי צדקה גמורה לתת לה את אותה
+ההוראה, אשר תעלה על דעתי אני! כפי שידוע לך, הטפש, אין אני יודע עוד בעצמי
+מה טיבה של המלה הזאת!
+
+אך הנה מוחי הולך ונהרס עד היסוד. הנני קם והולך לבקש מים. אינני צמא, אך
+ראשי בוער כמו באש, ונחוץ לי לקררו.
+
+אחרי שוב רוחי אל קרבי שכבתי עוד הפעם ואנסה לישון, יהי מה שיהיה. זמן רב
+שכבתי בלי-נוע, בעינים עצומות, אבל רק הזעתי וארגיש דחיפות, אשר יחד אתן
+הסתער דמי בכל עורקי.
+
+לא, זה היה הרגע היותר נפלא, כשחִפש כסף במגלה! הוא גנח—כְּחֶה-כְּחֶה!...
+האם לא הוא הוא אותו שעבר על יד החלונות?... ספסל... אבני-חן כחולים...
+אניות...
+
+פקחתי את עיני. למה זה אני עוצם אותן, אם לא אוכל לישון?—ומסביב עודנה
+משתרעת אותה העלטה, אותה הנצחיות השחורה, האין-סופית, אשר לשוא מנסות
+מחשבותי המַמרות לחבקה. אל מה אַשוֶנה?—ואני משתדל בכל מאמצי כחי למצא מלה
+שתהי שחורה למדי בשביל העלטה הזאת, מלה כל כך איומה, אשר מדי הביעי אותה
+צריכות שפתי להפוך שחור.—הה, אלי, מה רב החשך!
+
+ואני מוכרח שנית להגות בנּמל ובאניות ובבני-השחץ השחורים המחכים לי שם, על
+הים. הנם הולכים אלי, הנם רוצים לתפשני ולהוליכני אל ארצות רחוקות ונוראות,
+אשר לא דרכה בהן עוד כף רגל איש. הנם מושכים אותי אל התהום, הנם מתנשאים
+יחד אתי אל העננים—ופתאם והנה הם נופלים, נופלים...
+
+הוצאתי מפי צעקה נִחרה, ואֹחז בפאת המטה. נסיעה מסוכנת נסעתי באויר, כמו
+איזה חפץ מָשלך. תודה לאל כי הספקתי להאחז בקרשים האלה!
+
+—זה הוא המות,—חלף רעיון במוחי,—הנך הולך למות.—ואשכב, ואחל לחשוב, כי תכף
+אמות.
+
+לבסוף נתרתי עוד הפעם ממקומי, ואכיח את עצמי תוכחה נמרצה:
+
+—מי זה אמר כי עליך למות?—אם אתה חברת מלה ואינך יכול למצא בשבילה
+הוראה—למי הזכות להתערב בדבר?
+
+את דברַי שמעתי ואבין ברור. ההכרה לא עזבתני; זה היה לא חוסר דעה, כי אם
+דברי תפל של חלישות ועיֵפות, ומוצאם—רעב.
+
+אך פתאם, כמו ברק, עִורַתני מחשבה, כי אני יוצא מדעתי.—הנני רץ, בהתנודדי,
+אל הדלת, מנסה לפתחה, מתנפל עליה פעמים אחדות, כמתאמץ לשברה, מכה בראשי אל
+הקיר, מתיפח בקול רם, נושך את אצבעותי ומקלל, מבלי דעת את מי ובשביל מה.
+
+אך שקט בכל; הקירות השיבו כפעם בפעם את קולי אלי בחזקה. ישבתי על הרצפה,
+מבלתי יכלת עוד להתמרמר.—אז נגלה פתאם לעיני, מלמעלה, רִבּוּע אָפוּר בקיר,
+נגה-אור לבן כהה, הרגשה קודמת של אור היום. הרגשתי בכל נקב מנקבי עור גופי
+כי זהו אור היום, ובפעם הראשונה שאפתי רוח ברוָחה. התמתחתי על הרצפה ואבך
+משמחה למראה אור-הבקר המחונן הזה, ואתיפח מרגש תודה, ואשק את החלון נשיקות
+פורחות ואשתגע, אולם באופן חדש.—כל רוגז כמו הוסר ביד, הכאב והיאוש שקטו,
+וכל תשוקות לא היו לי, כי הייתי הגשמה של אֹשר ונחת-רוח. בקומי ובפרשי כפי
+אל האור, חכיתי בסבלנות להיות הבקר.
+
+מה נורא היה הלילה הזה! אי אפשר היה לבלי השתומם לזאת, כי לא שמע איש את
+השאון אשר הקימותי. אולם, הן נמצאתי ביציע המיוחד, ממעל לכל שאר הכלואים.
+אותי חשבו ליועץ-משרה נעזב.—ברוח היותר צוהלת, בכונני עיני מול החלון אשר
+הלך הלך ואור, העמדתי פנים כיועץ משרה, כניתי את עצמי „פוֹן-טנגן” ואדבר אל
+לבי בסגנון רִשמי. דמיונותי לבשו צורה יותר שקטה ולא הוסיפו עוד
+לענותני.—חבל, כי עזב האדון יועץ-המשרה בביתו, בגלל פזור נפשו אשר לא
+יכֻפר, את כיס כספו! האם אתרַשה להתכבד לעזור בכבוד ויקר להוד כבוד מעלתו
+לשכב על המטה?—וברצינות היותר עמוקה, באלפי צירימוניות, הלכתי אל המטה,
+ואשכב.
+
+כעת כבר היה אור כל כך, עד כי אפשר היה להכיר ברור את רשמי החדר, ואחר כך
+גם את הבריח הכבד של הדלת. זה שִׂמח את נפשי. חלפה החשכה יחידת-הגַּוָן,
+המרגזת, המוצקה, אשר הפריעתני מראות את עצמי; דמי שקט לאט לאט, ובמהרה החלו
+גם העינים להתעצם.
+
+קול דופק על הדלת העירני. נתּרתי ממטתי, ואתלבש בחפזון; בגדי לא יבשו עוד
+מאמש.
+
+—הואיל נא להודיע אדותך להמשַׁמר,—אמר השוטר.
+
+—אם כן, עוד הפעם דקדוקים!—חשבתי, ולבי חרד בקרבי.
+
+ירדתי למטה אל חדר גדול, ששם כשלשים או כארבעים איש—נעזבים. את כלם קראו
+לאחד אחד, כפי הרשימה, ולכל אחד נתנו כַּרטיס ארוחת-בקר בחנם. המשמר פנה
+בכל פעם אל השוטר שעמד אצלו בשאלה:
+
+—האם קבל כרטיס? אל תשכח לחלק את הכרטיסים. גם צורתו של זה מעידה, כי לא
+ישיב את הכרטיס ריקם.
+
+אני עמדתי על ידם, הבטתי אל הכרטיסים, וחפץ הייתי לקבל גם אני את אחד מהם.
+
+—אַנדרֶאַס טַנגן, סופר בעתונים!
+
+יצאתי מתוך ההמון, וארכין בראשי.
+
+—איך זה הגעת עד הלום, חביבי?
+
+חזרתי על השקר אשר שקרתי אמש—ולא הנדתי גם עפעף. אתמול אחרתי לשבת, אֵחרתי
+בנשף קצת... בבית הקהוה... ויאבד ממני מפתח הדלת...
+
+—כן, כן, יש אשר יקרה כדבר הזה! צחק הלז.—הערבה לך שנתך?
+
+—כשנה של יועץ-משרה,—עניתי,—כיועץ משרה.
+
+—מאוד אשמח,—אמר המשַמר, ויקם ממושבו.—שלום.
+
+ואצא.
+
+כַּרטיס! גם לי כרטיס! זה שלשה ימים ושלשה לילות לא בא כל אֹכל אל פי! גם
+לי פת לחם!—אך איש לא הציע לפני את הכרטיס, ולבקשו לא היה בי די אֹמץ; זה
+היה יכול לעורר חשד.—בראש זקוף למעלה ובסבר פנים של מיליונֶר יצאתי מבית
+המועצה.
+
+       *       *       *       *       *
+
+השמש כבר הפיץ די חום; היתה השעה העשירית, והרחובות שוקקו מעוברים
+ושבים.—אנה אלך עתה?—הכיתי בכפי על צלחתי, ואמשש את כתב ידי. בשעה
+האחת-עשרה אפשר יהיה לשאתו אל בית-המערכת.—עמדתי מלכת, ואסתכל בחיים אשר
+המו סביבי; בגדי העלו אֵד.
+
+הרעב כבר נעור, ויחטט וינקר בחזה, דפק וידקור דקירות תכופות, דקות ורפות,
+אשר גרמו ענויים נוראים.
+
+האמנם אין לי רֵע, או מכיר, אשר אוכל לפנות אליו לעזרה?—העמקתי לחשוב, ממי
+אפשר לי ללות עשר פרוטות? אך שום איש לא עלה על זכרוני. מלבד זאת לא היה את
+נפשי כלל לחשוב מחשבות: היום היה כל כך נפלא! כמה שמש ואור סביבי! הלא אך
+כים נחמד משתפכים השמים הבהירים ממעל להרים!
+
+מבלי משים שמתי פעמי הביתה.
+
+הרעב ענה אותי באופן נורא. הרימותי שבב-עץ ברחוב, ואחל ללעוס. זה הועיל.
+מדוע לא עלתה כזאת על דעתי קודם לכן?
+
+שער החצר כבר היה פתוח. שומר הסוסים ברכני, כדרכו, ברכת בקר טוב.
+
+—מזג האויר טוב היום,—אמר אלי.
+
+—כן,—עניתי, מבלי מצא מלים להמשיך את השיחה.—אולי אבקש מאתו קרונה בתור
+הלואה? הוא בודאי היה נותן, לוּ היה לו. מלבד זאת, הן פעם אחת כתבתי בשבילו
+מכתב.
+
+הוא עמד לפני נבוך, בחפצו להגיד דבר-מה.
+
+—כן, מזג האויר טוב מאד,—שמע נא, אדוני, את אשר אֹמר. היום אני צריך לשלם
+לבעלת-הבית. אולי תוכל לתת לי חמש קרוֹנות בהלואה? רק לימים שנַים, לא
+יותר. פעם אחת כבר הואלת לעשות עמדי חסד!
+
+—לא, כעת לא אוכל בשום אופן, אֶנס אוֹלַף,—עניתיו.—כעת לא אוכל. אולי אחרי
+כן, אחרי הצהרים.—ובעמל רב עליתי על המעלות...
+
+התנפלתי על מטתי ואצחק בקול גדול.—פוּ, מה משונה מזלי! כבודי נִצל!—חמש
+קרונות!—אלהים עמך, חביבי! הן רשות כזאת לך לבקש ממני גם חמש אקציות של
+חברה אניות או של אחוזות נחלה למתנה!
+
+והרעיון על דבר חמש הקרונות האלה אלצני להרים את קולי יותר ויותר
+בצחקי.—אכן לזאת יאמרו הבריות—מזל של שוטה! מה? חמש קרונות! אָה, מדוע
+לא—בעונג רב!... פי! אי מזה נודף ריח כירַים? ריח של רקיק בשר צלוי? געל
+נפש!
+
+מהרתי לסגור את החלון, אשר משם נדף הריח הזה, ובהסבי פני אל שלחני הדל, אשר
+כתבתי עליו, ובכרעי על ברכי, באין כסא,—השפלתי להשתחות, ואחל לפטפט:—אולי
+יואיל כבודו לצות להביא כוס יין? לא?—שמי טנגן, יועץ המשרה טנגן, אחרתי
+בנשף קצת... מפתח הדלת...
+
+ועוד הפעם סבוני ויסבבוני רעיונות בלתי מקושרים יחדו. ידעתי כי הבלים אני
+מדבר, אולם הבינותי היטב פשר כל מלה ומלה. שניתי בכל פעם אל לבי: „הבל
+הבלים”!—ובכל זאת לא יכלתי לחדול.—נדמה לי, כאלו אני מדבר מתוך שֵׁנה.—ראשי
+היה קל, בהיר, צלול, כמו גם בינתי—אך אבדה ממני כל עצה למשול בו.
+
+אתיו הנה, רבותי! הביטו! מַלון של ספירים!... אילַיַלי, אילילי! ספה אדומה,
+רכה, של משי! מה מאד היא מנשמת בכבדות! נשקני, אהובי, עוד, ועוד!... ידיך
+גלילי זהב, שפתיך מתאדמות כמו...—הוי משרת! צויתי להכין לי צלי!
+
+השמש האיר את חדרי. הנה נשמע, איך לועסים הסוסים באֻרוה שבלת-שועל. ישבתי
+ואמצץ את השבב, שאנן כילד.
+
+זכרתי פתאם את כתב ידי, ואוציאהו מצלחתי. הוא נרטב; ואמתח אותו לאור השמש
+למען ייבש. אחר כך החלותי לטיל בחדרי הנה והנה.
+
+כמה מכוער כל זה מסביב! על הרצפה מתגוללים פה ושם גזרי פחים; אין אף כסא
+אחד, אף מסמר אחד על הקיר; הכל הלך לו אל מרתף „הדוד”, הכל אֻכל.
+גליונות-ניר אחדים על השלחן, המכוסים בשִׁכבה עבה של אבק—הנה זה כל רכושי.
+השמיכה הירוקה אשר על המטה להַנס פאוּלי היא.
+
+הנס פאולי! ספקתי כפי. הנס פאולי פֶּטֶרסֶן, כמובן, יהיה לי לעזר!—הנני
+מתאמץ להעלות על זכרוני את מקום משכנו.—האמנם רק עתה עלה על לבי הנס פאולי!
+הוא, כמובן, יתקצף,—על אשר לא פניתי אליו קודם!—בו ברגע הנני חובש את
+מגבעתי, צובר את הנירות, תוחב אותם אל צלחתי ויורד במרוצה מן המעלות.
+
+—הוי, אֶנס אוֹלַף!—קורא אני בקול אל תוך האֻרוה.—אחרי הצהרים אוכל לעזרך!
+
+בבואי אל בית המועצה הנני רואה כי הגיעה השעה האחת-עשרה, ואני רץ אל בית
+המערכת. על יד הדלת הנני בוחן את מספרי גליונותי, מחליק אותם בזריזות
+ודופק. הנני נכנס. דפיקות לבי נשמעות לאזני.
+
+האיש בעל המספרַים יושב על מקומו הרגיל. במורך-לב אני שואל אדות העורך. אין
+מענה. הוא מוסיף לחתוך במספרים פִּסות של עתוני ערי השדה.
+
+הנני שונה את שאלתי ומתקרב אליו יותר.
+
+—העורך הלך מזה,—אמר הוא לאחרונה, מבלי הבט עלי.
+
+—ומתי יבוא?
+
+—איני יודע.
+
+—ועד איזו שעה בית המערכת פתוח?
+
+על זאת אינני מקבל כל מענה, והנני מוכרח לצאת. בעל המספרים, מדי דברו אתי,
+לא הביט אף פעם אלי, אם כי הכירני תכף בקולי.
+
+—הנה לידי כך באת,—אמרתי בלבי:—פה עוינים אותך כל כך, עד כי אינם רוצים עוד
+גם לדבר עמך!
+
+האמנם כל זה על דעת העורך? אמנם הייתי עליו לטורח, מרבה להכיל. למן
+הפיליטון האחרון המפורסם, בעל עשר הקרוֹנות, מלאתי את פני שלחנו כלו
+במאמרים שלא יצלחו למאומה, אשר קרא אותם בתכיפות, ובתכיפות החזירם לידי.
+כעת, מאליו מובן, הוא מתאמץ להפטר ממני בדרך כבוד.
+
+הלכתי בדרך העולה אל הומַנדסבִּיָן.—הנס פאולי פטרסן הנהו סטודנט, מזרע
+אכרים; הוא מתגורר בעלית-הבית, בגובה חמשה סולמים; הנס פאולי פטרסן איש עני
+הוא.—ואולם אם יש לו קרוֹנה, בודאי יתננה; זה כל כך נכון, כאלו היא מונחת
+כבר בצלחתי.
+
+במשך כל הדרך שמחתי על השקל הזה—כך גדל בטחוני בו. אך בגשתי אל הדלת מצאתי
+אותה סגורה, ונחוץ היה לצלצל בפעמון.
+
+—צריך אני לראות את הסטודנט פטרסן,—אמרתי, ברצוני לבא הביתה:—את חדרו אני
+יודע.
+
+—את הסטודנט פטרסן?—שנתה העלמה: אולי אותו שהתגורר בעליה? הוא נסע מזה.—לאן
+נסע—לא ידוּע. את המכתבים צוה לשלוח אל הֶרממַנסן בטוֹלדבּוֹדהַדֶה,—ותגד
+את מספר הבית.
+
+מלא תקוה ובטחון עברתי על פני כל טוֹלדבּוֹדהדה, בבקשי את משכנו של הנס
+פאולי. הנס פאולי—זוהי שִׁבלתי, נחוץ לי להחזיק בה.
+
+בעברי על יד בנין חדש, ששם עמדו שני חרשי-עץ ויקציעו קרשים, שלחתי את ידי
+לתוך הערֵמה, ואוציא מתוכה שני שבבים מן היותר לבנים, ואתן את האחד אל פי
+ואת משנהו—אל צלחתי.—קיבתי נאנחה מרעב.—לפני חלון האופה הסתכלתי בעונג
+בככר-לחם גדול מאד, שמחירו עשרה אֵירים,—מעודי לא ראיתי עוד ככר לחם גדול
+כמוהו, אשר ימכר במחיר כזה...
+
+—„באתי לדרוש לאדרסת הסטודנט פטרסן”.
+
+—בּרֶנדט-אַנקרס-הדה 10 №, בעליה.—הלא תכף אלך אליו? ואם כן, אולי אקח אתי
+מכתבים אחדים, אשר התקבלו בזמן האחרון על שמו?
+
+הנני שב העירה בדרך אשר באתי, עובר על-יד חרשי העץ, היושבים עתה ולוחצים
+בין ברכיהם סירי-בדיל עם ארוחת-הבקר מבית-התמחוי לעם, אצל בית-המאפה שבו
+ככר-הלחם במחיר עשרה אֵירים—וכל עוד רוחי בי מרוב עיפות הנני מגיע לסוף אל
+בּרנדט-אַנקרס-הדה.—הדלת פתוחה, הנני מטפס בכבדות עד העליה ומוציא מצלחתי
+את המכתבים, למען פעול תכף ומיד לטובה על מצב-רוחו של הנס פאולי.—מאליו
+מובן, כי הוא לא ישתמט מעשות אתי חסד, כאשר יוָדע לו מצב הענינים כמו שהוא.
+להנס פאולי לב טוב; כזאת הגדתי תמיד על אדותו...
+
+ופתאם קראתי על הדלת, בהתבונני אל כרטיסו: „ה.פ. פטרסן, הסטודנט, נסע
+לביתו”.
+
+ישבתי על הרצפה הקרה, נדהם לגמרי. שניתי פעמים אחדות כמכונה: „נסע לביתו!
+נסע לביתו!”—ואדום. אין דמע בעינים, אין רעיון במוח, אין הרגשה בלב. בעינים
+לטושות ישבתי, בהביטי על המכתבים אשר בידי.
+
+כך עברו כעשרה, כעשרים רגעים—אולי גם יותר; אני הוספתי לשבת על מקום אחד,
+מבלי התנועע. ההָגות הכהה הזאת דמתה לתרדמה. אך בשמעי קול צעדים על המעלות
+קמתי ממושבי ואמר:
+
+—את הסטודנט פטרסן אנכי מבקש; הנה בידי שני מכתבים בשבילו.
+
+—הוא נסע לביתו,—ענתה בעלת הבית.—אולם הוא ישוב אחרי ימי הדרור. אם כבודו
+רוצה, יוכל להשאיר את המכתבים אצלי—אני אמסור.
+
+—כן, הואילי נא בטובך למסרם לו. אולי המכתבים נכבדים, ולו ינעם לקבלם.
+שלום.
+
+ירדתי, ואקרא בקול גדול, בקמצי אגרופי באויר: „נבָלה היא!” לחצתי שִׁני
+בהתמרמרות ואצעק, בהביטי על העננים: „נבלה היא זאת!”
+
+אולם אחרי צָעדי צעדים אחדים עמדתי, ואחבק ידי, ובהטותי ראשי הצדה שאלתי
+בקול מתוק כדבש:
+
+—אך האם קראת אותו לעזרה, בני?
+
+הנגון היה מזויף.
+
+—בהטעמה, בהטעמה! האם קראת לעזרה _אותו_, בני?—ובהשפילי את ראשי, עניתי
+בנגון של בכי: לא!
+
+גם זה לא הוטעם כראוי.
+
+—הוי, גולם, אפילו לחנוף אינך יכול!—כן,—צריך אתה לאמר,—כן, קראתי! ועליך
+לאמר זאת בקול של חנינה!—כן. נא, עוד הפעם!—כך, כעת יותר טוב. שאף נא רוח,
+שאף רוח כמחלל בחליל! כן! טוב!
+
+ואלַמד את עצמי חנופה, וארקע ברגלי כי לא עלה לי הדבר; חרפתי את עצמי בשם
+גולם, ואסב עלי את עיניהם של כל העוברים.
+
+אחזתי דרכי עוד הפעם קדימה, ואלעס את שבבי, ובלי משים עמדתי פתאם על מגרש
+מסלת הברזל. במגדל בית-התפלה הראה השעון חצי השעה השניה.—עמדתי כרגע
+ואחשוב. על מצחי התגלגלו טפות זעה, ועיני דמעו.—„נלך אל רחוב החוף”,—אמרתי
+אל נפשי.—„כמובן, אם שעתך פנויה”. ובהשתחוי לפני עצמי שמתי פעמי אל רחוב
+החוף.
+
+הים מתנודד מול זהר השמש, האניות מתקדרות. בכֹּל תנועה: שריקת האניות;
+נושאי סבל עם ארגזים על כתפיהם; שירה עליזה של מעמיסי משא על המעברה.
+
+לא הרחק ממני יושבת מוכרת-עוגות ומנקרת בחוטם-התכלת שלה על פני סחורותיה.
+השלחן הקטן לוקח את לבי ומושך אותו לכל מיני ממתקים, ואני מסב את עיני
+בשאט-נפש.—סחורותיה מפיצות צחנה על פני כל רחוב-החוף; פי—פִּתחו החלונות!
+
+הנני פונה אל האיש, היושב על ידי, ומראה לו על הסכנה הכרוכה בכל אלה הריחות
+של עוגות וכירַים. הוא איננו מסכים לדברי.
+
+בכל אופן, הלא צריך הוא להסכים, כי... אך שכני רואה בדברַי חוצפה, ומבלי תת
+לי לכלות דברי הנהו קם והולך לו.
+
+ואני רודף אחריו ומשיגהו ומתאמץ להחזירו מדעתו הרעה, אשר הוא חושב עלי.
+
+—שים נא לב אל תנאי שמירת-הבריאות,—אומר אני אליו, בגעתי בכתפו.
+
+—סלח נא, אינני מתושבי העיר הזאת ואיני יודע דבר אדות תנאי שמירת-הבריאות
+המקומיות,—עונה הוא לעמתי ומביט עלי בחרדה.
+
+זה הוא ענין אחר, אם לא מתושבי העיר הנהו. אם כן, אולי אוכל להועיל לו
+באיזה דבר? האם איננו צריך, למשל, למורה דרך? לא? אנכי הייתי עושה עמו את
+החסד הזה בעונג רב, וכמובן—בלי מחיר.
+
+אולם, יהי מה שיהיה, הוא רוצה להפטר ממני, והנהו עובר במרוצה אל העבר השני
+של הרחוב.
+
+שבתי שנית אל ספסלי, ואשב. הייתי מרוגז מאד, וכלי-הזֶמר הגדול, אשר השמיע
+נגינותיו מרחוק, הוסיף להרגיזני עוד יותר. זאת היתה מוזיקה נמרצה, מצלצלת
+בעוז, אחת ממנגינות וֶבֶר; וילדה קטנה שוררה אחריה.—קולו הנוגה של
+כלי-הזמר, הדומה לקול החליל, חודר כל קרבי, ועורקַי מחלים להזדעזע, כאלו
+מנסרים אותם בקשת של כנור—אך פתאם הנני מחל להרגיש כי רוחי טובה עלי מאד
+ומזמר יחד עם הילדה. אכן עלילות מוזרות מעולל הרעב לבן-אדם! הנני כבר
+מאֻשר, צולל בקולות המנגינה; כמדומני, כי אני מתעופף אל הרקיע ומרחף בין
+קרני השמש.
+
+—פרוטה אחת! אמרה ילדת המנגן, בהושיטה אלי קערת בדיל.—פרוטה אחת!
+
+—תכף,—עניתי בלי-דעת; נתרתי ממקומי ואתקע את כפי לתוך צלחתי.—אולם הילדה
+חושבת כי אני מתקלס בה, והולכת מאתי.
+
+זאת הסבלנות הדוממת היתה יותר מדי אנושה בשבילי; טוב טוב היה לוּ חרפתני—כי
+אז רוח לי. ואקרא אליה בשטף של עצבון נמרץ:
+
+—אין לי אף פרוטה, אך אנכי לא אשכחך. אולי אתן מחר. מה שמך?—אַה, שם נחמד!
+אכן לא אשכחהו. אם כן, עד יום המחרת.
+
+אולם ראיתי כי היא אינה מאמינה לדברי, אף כי איננה עונה דבר, ואבך ביאוש.
+קראתי לה שנית, פתחתי קרסי מעילי, ואחפץ לתת לה את מקטרני.
+
+—גשי הנה, לא אעשה לך דבר!
+
+אך המקטורן זה כבר איננו אתי!—איך זה אפוא לא שמתי לב לזאת?
+
+הילדה ברחה במהירות. סביבי נקהלו הולכי-בטל, ויצחקו. והשוטר פלג לו דרך
+בתוכם. „מה זה פה?”
+
+—אין דבר,—עונה אני—הבל הבלים! חפצתי לתת לילדה קטנה אחת את מקטרני...
+בשביל אביה... אין ללעוג לזאת, רבותי! אנכי אלך הביתה ואלבש מקטורן אַחר.
+
+—אל נא בשערוריות!—אומר השוטר.—לך לך לדרכך.—והוא דוחף אותי מתוך
+ההמון.—הלך הגליונות?—צועק הוא בעקבותי.
+
+אַח, כן, באמת שלי הם—מאמרים לעתונים, תעודות שיש להן ערך רב! הנני מבקש
+סליחה על פזור-נפשי!
+
+אני לוקח את כתב-היד, ואחרי הוכחי כי הוא מסודר הנני מכונן צעדי ישר אל
+בית-המערכת. על המגדל מראה השעון את השעה הרביעית.
+
+לשכת הסופרים סגורה. כגנב הנני יורד ביראה מעל המעלות ועומד כאובד עצות. מה
+לעשות עתה?—הנני נשען אל הקיר, מביט על הרצפה וחושב מחשבות.—אצל רגלי מונח
+מחט, ואני לוקח אותו ומסתירו.
+
+ומה אם אסיר מעל מעילי את הכפתורים? כמה יתן לי המַלוה בעדם? יתכן, כי אינם
+שוים מאומה—כפתורים במה נחשבים הם?—בכל זאת צריך לנסות: הלא כמעט חדשים
+הנם! הבה אתיק את תפריהם באולרי ואשאם אל המרתף, אל „הדוד”. את המעיל אפשר
+לרכוס במחט הזה.
+
+התקוה לתת בעבוט את כפתורי החיתה אותי ותשמחני; ואחל להתיק תפריהם, ובאותה
+שעה פטפטתי:
+
+—הלא תבין, מצבי דחוק זה איזה זמן... אתה חושב, כי הכפתורים—מחוקים? אל נא
+תדבר הבלים. הייתי רוצה לראות איש, אשר כפתוריו נשמרו בצורה כזו! אני, האמת
+אמר לך, אינני אוהב לרכוס את מעילי,—אצלי הכל פתוח לרוחה!... מה, אינך
+רוצה? נא, עשרה אֵירים בודאי תתן בעדם!... הה! אלי, מי זה אומר, כי אני
+מאלץ אותך לתת לי יותר!... נא, טוב הדבר, לך קרא לשוטר, ואני אחכה פה מדי
+לכתך. אל תדאג—לא אגנוב מאומה!... נא, שלום לך! שמי טנגן—אנכי, דע לך,
+אחרתי בנשף קצת...
+
+אז שמעתי קול צעדים על המעלות. זהו האיש בעל-המספרַים; הנני מסתיר במהירות
+את כפתורי בצלחתי. הוא חולף על פני, מבלי ענות על ברכתי, ומחל להסתכל
+בצפרניו. הנני מעמיד אותו ושואל: איה העורך.
+
+—הלך מזה.
+
+—שקר אתה דובר!—אמרתי. ובחוצפה יתרה, אשר הפליאה אותי בעצמי, הוספתי:
+
+—אני צריך לדבר עמו בענין אחד נכבד. יש ידיעות מעַנינות.
+
+—האם לא תוכל לספרן לי?
+
+—לך?—שאלתי, ואעיף עליו מבטי ואבחנהו מכף רגל ועד ראש.
+
+זה היה להועיל. הוא הוליכני למעלה, ויפתח את הדלת.—גרוני הצטמק, ובלחצי שני
+נכנסתי אל חדר העורך.
+
+—שלום, אַה, אתה הוא, אדוני?—אמר בחן.—הואיל נא לשבת.
+
+לוּ הראה לי את הדלת, כי אז גרם לי הדבר יתר עונג. דמעות התגלגלו בעיני
+מפני דאבון-נפש.
+
+—אנא, הואיל נא לסלוח לי,—אמרתי בלשון עלגים.
+
+—שב נא,—שנה הוא.
+
+ישבתי ואבאר, כי הבאתי מאמר, אשר להדפסתו בעתונו יש בעיני ערך מיוחד. זמן
+רב מאד עבדתי בו.
+
+—אנכי אקרא,—אמר ויקח מידי את הגליונות.—הנך עובד בחריצות בכל מה שאתה
+כותב, אולם מתלהב הנך יותר מדי. לוּ החלות לכתוב ביתר קרירות-רוח! הרבה
+קדחת יש בכתיבתך!... אך נקרא ונראה!—והוא הפך פניו שנית אל השלחן.
+
+אנכי לא יצאתי. אולי אבקש מאתו קרוֹנה בהלואה? אולי אבאר לו מפני מה יש
+במאמרי כל כך הרבה קדחת? זה היה מוביל אל המטרה: הלא זאת הפעם הראשונה אני
+מבקש שכר למפרע!
+
+ואקום.—המ...!—אולם הן אך זה לא כבר התאונן על עסקיו הרעים, וגם שלח אל
+איזה מקום לקחת את שכרי, יען כי בקוּפה לא היה כל כסף. יתכן, כי גם הפעם
+יקרה כדבר הזה. לא, אין כדאי!
+
+—מה תואיל לבקש עוד?—אמר העורך, בהרימו ראשו.
+
+אין דבר,—עניתי בקול אמיץ ככל האפשר.—הייתי חפץ רק לדעת, מתי עלי לבוא.
+
+—בעוד יומים,—ענה העורך.
+
+טוּב-לבו של האיש הזה קסמני כל כך, עד כי גמרתי בדעתי בהחלט לבלי הפריעו
+בבקשתי, בחפצי להַראות כי כדאי אני שיתהלכו אתי ככה.—לא; כנראה, צריך
+לרעֹב.—ואלך.
+
+בתקוף אותי הרעב מֶחָדש החלותי ללעוס את השבב השני; אולם לא התחרטתי על אשר
+לא בקשתי כסף. אלה השבבים משכיחים את הכאב—אינני מבין כלל, איך זה לא ידעתי
+זאת קודם?—ואבייש את עצמי בשביל הכַּונה בלבד—להביא איש במבוכה בבקשת חסד.
+הלא זאת היתה נבלה נוראה מצדי! להפריע מנוחת איש על לא דבר! האם לא חמור
+גרם אני אחרי כל אלה?
+
+ולמען יסר את נפשי—החלותי לרוץ ברחובות, בהאיצי בעצמי בחרפות ובהתמרמרי בכל
+פעם אשר עמדתי לנוח.
+
+באופן כזה באתי במרוצה אל תוך פיליסטרֶדה, ואחר כך כאשר עמדתי ואבך מרוע לב
+ומאין אונים, רעדתי בכל גופי, ואהי אנוס לשבת על המעלות. „לא, עמוד!” אמרתי
+לעצמי, ובתור עונש הכרחתי את עצמי לעמוד, בהַתלי בהשחתת נפשי.—לבסוף, כעבור
+רגעים אחדים, הרשיתי לעצמי בניד ראש לשבת על המעלות. אולם רק על המקום
+הבלתי מכשר ביותר.
+
+אל אלהים, מה רב התענוג אשר במרגוע הזה! מחיתי זעה מעל פני, ואאנח מעומק
+הלב. מה מאד רצתי! אולם אינני מתחרט—כגמולי עשיתי לי! באמת, איך זה עלתה על
+דעתי ללות קרונה? צריך אפוא הפעם לענוש את עצמי!—ואחל להוכיח את נפשי
+תוכחות מוסר בנגון של אב מוכיח, ובין כה לאט לאט מלאתי התרגשות, ואחל
+לבכות.
+
+כך עבר רבע שעה, או יותר. על ידי שוטטו עוברים ושבים. אך איש לא החרידני.
+צעקה וצחוק של ילדים נשמעו; מככר-הטיול הסמוך נשמע צפצוף צפרים.
+
+השוטר נגש אלי.
+
+—מה אתה יושב פה?—שאל.
+
+—אני מוצא בזאת עונג.
+
+—הנני עוקב אחריך זה חצי שעה,—אמר אלי:—זה חצי שעה הנך יושב פה.
+
+—נא, ומה בכך? ומה לך ולזאת?
+
+קמתי בעַגמה ואלך הלאה, אך על המגרש עמדתי ואביט מאחרי אל הרחוב.—הנני יושב
+למען התענג! האם זה היה מענה? „עיפתי”, היית צריך לענות, וגם זה בקול של
+חנינה! אתה גולם! לעולם לא תלמד לחנוף! כן, צריך היית לאמר „עיפתי” ולהשמיע
+קול גניחה ככבשה חולה!
+
+בהגיעי עד סוכת שומר המכַבים, עמדתי שנית.—רעיון חדש, ספקתי כפי, ואצחק
+בקול כל כך גדול, עד כי הבאתי את כל העוברים לידי השתוממות, ואמר: לא, הנך
+צריך ללכת בלי אחור אל הכהן לֶויוֹן. חי ה', צריך אתה לעשות זאת. פשוט,
+בתור נסיון. האם יש איזה מעצור? הלא גם מזג האויר יפה מאד.
+
+נכנסתי לבית מסחר הספרים של פַּשה, דרשתי בלוח למשכנו של הכהן לויון, ואלך
+אליו.
+
+—כעת, הלאה קלות ראש,—העידותי בנפשי.—האם מוסר לבך לא יכך כלל?—רעיון נבער:
+לרעבים אי אפשר שיהיה מוסר לב.—הנה באת אל הכהן ובפיך בקשה נכבדה מאד. אולם
+צריך אתה תחלה להטות ראשך הצדה ולדבר בקול של זמרה.—מה, אינך רוצה? אם כן
+אפוא אל תלך כלל. ובכן: הנך נמצא במצב של מלחמה, הנך נלחם עם כחות האפלה
+והחשכה, עם מלאכי חבלה של הספק וילדי התופת, הנך צמא ליין ולחלב שמים. אך
+זה מקרה נפלֶה!—אולם מאמין אתה באֹשר, כי, תודה לאל, עוד לא אבדה ממך
+אמונתך.—אחר כך תחבק ידיך, ובענוה ערומה תחל לבקש ברכה מהכהן לויון. בנוגע
+לממון, הנך שונא אותו בכל דמות שתהיה, אם כי לוּ נמצאו לך קרונות אחדות, כי
+אז היו רצויות, ואף גם נחוצות...
+
+עמדתי לפני פתח ביתו של הכהן. „קבלת אורחים מן 12 עד 4”.
+
+—כעת קץ להַעוָיות! אמרתי.—כעת עלינו להיות תמימים! כן; את הראש הצדה;
+עוד.—ואצלצל.
+
+—הייתי רוצה לדבר עם האדון הכהן,—פניתי אל העלמה אשר פתחה את הדלת, אך לא
+היה בי כח להוסיף:—דבר-אלהים לי אליו.
+
+הוא יצא,—ענתה.
+
+יצא! יצא! זה בטל את כל מזמותי, את כל אמרי השֶׁפר המוכנים אתי. למה קבלתי
+על עצמי ללכת דרך רב כזה?—עמדתי תפוש במחשבות.
+
+—האם הענין נכבד?—שאלה העלמה.
+
+—לא,—עניתי.—פשוט, מזג האויר מעורר את הלב לבקש ברכה—כי על כן באתי אל
+האדון הכהן.
+
+עמדנו דומם זה לעומת זו. אני שמתי בכונה את ידי על חזי, ברצותי להפנות את
+לבה אל המחט, שבו נרכס מעילי; בעיני בקשתיה להבין את מטרת בִּקוּרי, אך
+המסכנה לא הבינה.
+
+—כן, מזג האיר נחמד. והגברת בבית?
+
+—בבית. אך היא מוכת-פָּדַגרה; היא שוכבת על הספה מבלתי יכלת למוש ממקומה...
+אולי אמסור איזה דברים בשם כבודו?
+
+—לא,—עניתי.—אני מטַיל לעתים טיולים כאלה לטובת בריאותי, אחרי ארוחה שמנה!
+
+ואשוב לאחור. מה אפטפט עוד ולא פטפטתי? ואף גם זאת, השחוק החל לזעזעני.
+קבלת אורחים מן 12 עד 4; אני אחרתי אפוא לבוא כשעה—ושעת הברכה עברה בשבילי!
+
+       *       *       *       *       *
+
+_בסטוֹרטוֹב_ ישבתי על אחד הספסלים שאצל בית-התפלה.—רע, רע המעשה!—עיפתי
+יותר מדי בשביל לבכות, ואשב בלי נוע, כפסל.
+
+לבי בער; הכאב בקיבה היה לבלי נשא. לעיסת השבבים לא הוסיפה עוד להועיל;
+מלתעותי נטשו את העבודה הנוראה הזאת, ואתן להן מנוחה. ולא זאת בלבד, אלא גם
+קליפת תפוח-הכסף, אשר הרימותי ברחוב ואבלענה, גרמה לי געל-נפש מכוער. מצב
+בריאותי הלך הלוך ורפף, גידים כעין התכלת בצבצו על כפות ידי. כרעתי לגמרי
+תחת מזלי.
+
+באמת, מה בקשתי עד כה? כל היום רצתי ואבקש קרוֹנה למען המשיך את חיי עוד
+שעה. האם לא אחת היא, אם יקדים או יאחר לבוא היום אשר אין מפלט ממנו?—לוּ
+הייתי אדם הגון, כי עתה הלכתי זה כבר לביתי, שכבתי על המטה, ואפקיד את נפשי
+בידי גורלי...
+
+מחשבותי נטהרו כליל. עת למות. כעת בציר, וכל היקום צולל בשַׁנה.
+
+התעמקתי ברעיון הזה, ומדי התעורר מקרבי תקוה קלה להצָלה לחשתי במרירות:
+„הוי כסיל, כבר התחילה מיתתך”.—אולם צריך תחלה לערוך מכתבים אחדים, להכון
+כראוי לקראת המות. אנכי אתרחץ בשקידה ואביא סדרים במטתי! את ראשי אניח על
+גליון ניר לבן, היותר נקי אשר ימצא אצלי, ואת השמיכה הירוקה...
+
+השמיכה הירוקה! התעוררתי פתאם, דמי התפרץ לתוך ראשי, ולבי פעם בחזקה.—קמתי
+מעל הספסל ואלך הביתה. עוד הפעם החלו החיים להסתער בעורקי, ואשנה כפעם
+בפעם: „השמיכה הירוקה! השמיכה הירוקה!” החשתי צעדי, כפי כחותי, ובמהרה באתי
+לבית חרושת-הפחים שלי.
+
+במהירות ובהחלט נגשתי אל מטתי, ואקפל את השמיכה הירוקה של הַנס
+פַּאוּלי.—זאת עוד תצילני! הקוֹל הנבער, אשר נהם לפנים על מחשבת הנבלה
+הראשונה הזאת—הכתם הראשון שעל לבי—, כבר נדם, אינני הדיוט עושה חסד, אף לא
+אחד הקדושים; תודה לאל, עוד נשארה לי קצת בינה!
+
+לקחתי את השמיכה תחת זרועי, ואלך אל ה„דוד”.
+
+פה צלצלתי כל כך בזעף, עד כי חרדתי בעצמי. ויצא אלי המלוה, אשר קם זה עתה
+מארוחת הצהרים, והבשר עודנו בין שניו. נגשתי אל השלחן.
+
+—תן לי חצי קרונה בעד המשקפים האלה!—אמרתי.—בעוד ימים שנים אפדן.
+
+—הלא של ברזל-עשת הם.
+
+—ומה בכך?
+
+—אינני יכול לתת לך מאומה בעדם.
+
+—כן, כמובן, אינך יכול. הלא אך לצון חמדתי לי. הנה שמיכה בלתי נחוצה לי,
+אשר אולי תמצא בה חפץ.
+
+—לדאבוני, מזָוִי מלא שמיכות כלו,—ענה הוא, וכאשר גלותי לפניו את השמיכה
+הביט עליה בבוז, ויקרא:
+
+—אל נא תטריח את עצמך, אין לי חפץ בה.
+
+—אני חפצתי להראותה לך ראשונה מהצד החצוני; ועתה הואיל נא לראותה מבפנים.
+
+—כן, כן, אולם אחת היא. אין לי חפץ בשמיכתך, ומראש אוכל להגיד לך כי איש לא
+יתן לך בעדה אפילו עשרה אֵירים.
+
+—כמובן, כן הדבר; היא ישָׁנה, אולם חושב אני כי תוכל להמָכר במכירה של
+פומבי בתוך שאר שמיכות ישנות.
+
+—אולי כן הדבר, אך בכל אופן לא אקח אותה.
+
+—חמשה ועשרים אירים?—שאלתי.
+
+—לא, אינני חפץ בה; שים נא לבך לזאת, כי אינני חפץ בה!
+
+לא נשאר אפוא לפני אלא לתחוב את השמיכה עוד הפעם אל תחת זרועי, וללכת
+הביתה.
+
+הצעתיה עוד הפעם על מטתי ואחליקה, בהתאמצי להכחיד כל זכר לחטאי. באותו הרגע
+אשר אמצתי את לבי לעשות עלילה של תרמית, כפי הנראה, לא היה ברוחי נכונה;
+יותר שחשבתי על אדות המעשה הזה, נראה לי יותר נורא. פשוט רוח של חולשה
+תקפני, לא יותר. הן אך נמשכתי אחרי הנבלה הזאת—וארגיש תכף, כי לא יֵצא ממנה
+כל טוב, ועל כן הסבתי את השיחה אל המשקפים.—ואשמח על אשר לא כליתי לעשות את
+העבֵרה הזאת, שהיתה מאפילה את ימי חיי האחרונים.
+
+יצאתי שנית להתנודד ברחובות. עוד הפעם ישבתי על הספסל שאצל בית התפלה,
+ובאפיסת-כחות גמורה הורדתי את ראשי על לבי.
+
+איך שיהיה, ברחוב יותר טוב מאשר בבית: יותר אור. וגם הענויים אינם כל כך
+קשים באויר הזך. לבוא הביתה אספיק בכל שעה.—בכל זאת גם פה היו המכאובים
+כבדים מנשא. הרימותי אַבנוֹן[כ] ברחוב, ואשים אותו אל פי, רק בשביל ללעוס
+דבר מה, אולם הוספתי לשבת כפסל. סביבי נשמע שאון של הליכה, נסיעה ודבור,
+ואני הקשבתי לו, כמו מתוך שֵׁנה.
+
+[הערת שוליים כ: אבן קטן.]
+
+אבל אולי אנסה לתה בעבוט את כפתורי? הנני חולה מאד, צריך אני ללכת הביתה,
+ו„הדוד” שוכן בדרך.
+
+קמתי ואתנהל לאטי ברחובות, בטלטלי בכבדות את רגלי. ראשי בער, הוא נלחץ כמו
+במַכבּש, ואני מהרתי ללכת, כפי כחותי.—עוד פעם צריך הייתי לעבור על יד
+בית-המאפה, שבחלונו הוצג ככר-הלחם. „לא, אנחנו לא נעמוד פה!” אמרתי אל עצמי
+בחשיבות.—ומה אם אכנס ואבקש פת לחם, בתור מתת-יד? רעיון פתאומי, מהיר
+כברק.—„פי”, לחשתי, ואניע בראשי.
+
+במבוי עמד צמד נאהבים, ויתלחשו בלאט; הלאה נשקפה עלמה צעירה בעד החלון.
+הלכתי לאט, בהתאמצי להעמיד פנים כאלו אני מעמיק לחשוב באיזה ענין. ובין כה
+וכה והעלמה יצאה במרוצה החוצה.
+
+—מה לך, חביבי, כי העוית פניך כל כך! החולה אתה?—במלים האלה רפרפה העלמה על
+פני.
+
+ואני עמדתי.—בודאי כָּחשתי מאד ועיני עמקו בחוריהן. אכן, כנראה, נאוה
+תארי!—להיות איש חי ולהדמות למת—כך גזר עלי הרעב!
+
+ובפעם האחרונה התלקחה עֶברתי בקרבי ותזעזע את כל שרירַי. „העוית פניך”,—הנה
+כי כן!... הן על כתפי ראש שבאמת קשה למצא דומה לו, ובידי אגרופים שבהם
+הייתי יכול להדק לעפר את אחד נושאי הסבל,—ואחרי כל אלה עלי למות ברעב בתוך
+כרסטיאַניה! היש בזה אף צל של הגיון?—יומם ולילה עבדתי כחמור, עיני עששו על
+גבי הספרים—ועל מה זה, ולמה? הנה הכל מתקלסים בי!—עתה באה אפוא העת לאמר:
+רב לי! רב!
+
+ומבולבל מפני התמרמרותי ההולכת הלוך וגבור, בחרקי שנים, בבכותי ובגדפי,
+בהכרת אפיסת-כחותי, התנהלתי הלאה מבלי הבט אל העוברים. החילותי עוד הפעם
+לענות וליסר את נפשי: הכיתי את עצמי בראשי בעמודי הפנסים, נשכתי את לשוני
+מדי החלה לפטפט דברים חסרי טעם, ואצחק בגילה בכל פעם אשר גרמתי לי כאב.
+
+—אך מה אפוא עלי לעשות?—שאלתי את עצמי לבסוף, וברקעי פעמַים ברגל, שניתי—מה
+אפוא עלי לעשות?
+
+איזה מן העוברים ענני על זאת בצחוק:
+
+—ללכת לבית המשוגעים.
+
+הבטתי אחריו. זה היה אחד מרופאי-הנשים המפורסמים, „הֶרצוג” כנוּיו. אף האיש
+הזה, מיודעי, לא הכירני. שבתי למנוחתי.—אמנם, הצדק אתו; אני יוצא מדעתי.
+הנני מרגיש, כיצד הסִכלות משתפכת בעורקי ומגיעה עד מוחי. הצדק אתו: אמנם
+באופן כזה צריך לשים קץ לכל.
+
+הוספתי ללכת בדרכי הארוכה והזעומה. כן, אנכי אשמע לעצה זו: שם אמצא לאחרונה
+מקלט שקט. אנכי אבקש שיסגרו אותי בבית המשוגעים.
+
+אך עוד הפעם עמדתי מלכת,—לסגור?
+
+אימה נפלה עלי:—אז אבוא שנית אל בית המועצה, אל חדר מלא חשך, בלי כל קו
+אור; לא, לא, בעד כל הון!—יש עוד דרך מפלט, צריך רק למצאו. צריך לחשוב:
+שעתי פנויה למדי.
+
+הנה, למשל, יכול היה להיות לי לעזר הסוחר אֵיסלֶר, עוד לא הייתי אצלו. אולי
+ייעץ לי דבר מה; הוא איש טוב.—ואבך בדאבון נפש.
+
+איסלר? האין זה אצבע אלהים? בודאי, לא במקרה עלה השם הזה על זכרוני, ומה גם
+כי מִשכנו רחוק מפה. אלך נא אליו, ובדרך ארָגע, ורוחי ישוב אלי. לפנים
+הייתי מבקר אותו לעתים תכופות, אף קניתי מאתו הרבה תוי-זמרה.—כמה אבקש
+מאתו? חצי קרונה? זה אולי יהיה עליו רק לטורח; טוב אפוא לבקש קרונה שלמה.
+
+באתי אל המַחסן ואשאל לבעל הבית; ויַראו לי על שלחן הסופרים. שם ישב איש,
+לבוש על פי המָדה האחרונה, ויביט בספרים.
+
+גמגמתי איזה דברים כמבקש סליחה, ואציע את בקשתי. בהיותי אנוס בגלל מצבי
+לפנות אליו... לזמן היותר קצר... עד שאקבל את שכר הסופרים המגיע לי... הוא
+היה מגדיל חסדו עמדי, לוּ...
+
+עוד לא הספקתי לגמור, והוא הסב פניו שנית אל השלחן, ויחל לכתוב. ובראותו
+אותי עומד מחריש הביט עלי כמו מן הצד, ויניע בראשו היפה ויאמר: „לא”.
+וידום.
+
+ברכי רעדו, ומוכרח הייתי להשען על ארון קטן. לא חפצתי לצאת. מדוע זה עלה על
+זכרוני דוקא שמו הוא?—הרגשתי דקירות תכופות בצלעי השמאלית, וזעה רבה
+שטפתני.
+
+—שמעני, אדוני,—אמרתי:—מצבי רע מאד, ואני חולה מאד; אנכי אחזיר לך את
+הקרונה הזאת בעוד יומים. היתכן, כי לא תתן אותה לי?
+
+—מדוע זה, יקירי, הנך פונה דוקא אלי?—שאל הוא.—אתה איש בלתי ידוע לי כלל.
+לך לך אל בית המערכת, מקום שמכירים אותך.
+
+—רק לערב הזה,—אמרתי אני.—בית המערכת כבר סגור, ואני רעב באופן נורא!
+
+הוא רק הניע בראשו, ויוסף להניע בו גם מדי אחזי בכף-המנעול.
+
+—היה שלום,—אמרתי.
+
+אם כן, זה לא היה אצבע אלהים!—ושפתי התעווּ, ואצחק צחוק מכאיב לב.
+
+התנהלתי בכבדות לאחור, מרבע אחד אל משנהו, בשבתי לעתים לנוח על המעלות. לוּ
+רק לא יסגרוני! אימת ההסגר בעתתני כל העת ולא נתנה לי מנוח; בשעת כל פגישה
+עם שוטר התאמצתי להמלט בהחבא אל איזה מבוי.
+
+—עתה נספור אפוא מאה צעדים, וננסה מחדש את ההצלחה!—החלטתי פתאם.
+
+זאת היתה חנות קטנה של צמר, אשר לא הייתי עוד בה מעולם. אצל השלחן עמד
+המשרת; מרחוק נראה מַחסן עם כתובת על הדלת, וארגזים חבושים אחדים.—חכיתי עד
+צאת הקוֹנָה, אשה צעירה בעלת גומות בלחייה. מה נחמדה היא! כמעט חפצתי לקחת
+את לבבה, אך זכרתי את המחט אשר על מעילי, ואסב פני ממנה, בעצרי בעד בכיי.
+
+—מה כבודו מבקש?—שאל המשרת.
+
+—הבביתו האדון?—שאלתי אני.
+
+—הוא נוסע בזמן הזה ביוֹטוּנהֵימן!—ענה המשרת.—האם יצוה כבודו למסור לו
+איזה דברים?
+
+—רוצה אני לבקש מאתכם אֵירים אחדים למען קנות מאכל,—אמרתי, בהתאמצי
+להצטחק.—הנני רעב, ואין לי אף פרוטה אחת.
+
+—אם כן אפוא, הנך עשיר כמוני ממש,—ענה הוא בגשתו אל צרורות צמרו.
+
+—אל נא תשיבני ריקם, הנני מתחנן אליך,—אמרתי, ודמי נקפא בקרבי,—הנני כמעט
+גוֹע ברעב, זה ימים אחדים לא אכלתי.
+
+בפנים תמימים, מבלי דבר דבר, החל להפוך לעיני את צלחותיו.—האמנם אינני
+מאמין לו?
+
+—רק חמשה אֵירים. בעוד יומים אביא אליך עשרה.
+
+—ידידי היקר, אולי תצוני לעשוק בשבילך את קופת החנות?—שאל בקוצר-רוח.
+
+—כן, אמרתי,—קח נא חמשה אֵירים מן הקופה.
+
+—לא אני הוא האיש אשר אתה מבקש,—ענה.—יותר אין לנו לדבר דבר!
+
+יצאתי מהחנות, גוֵע ברעב ובוער מפני הבושה. השפלתי את עצמי כל כך בשביל עצם
+נבזה—ובכל זאת לא השגתיה!—לא, הן צריך לבוא הקץ לכל זה! זמן רב סבלתי בגאון
+כל מיני ענויים—ובהרף-עין אחד כל כך הָשפלתי, כל כך ירדתי פלאים! זה היום
+עכר עכרני עד נצח! אנכי לא התביישתי לבכות בפני תגרנים! ומה היו תוצאות כל
+אלה?—לא, הנני מרגיש גועל אל נפשי, עד כדי הקאה! בא מועד, עת לשים קץ לכל
+זה!
+
+ואולם—מה אם יסגרו את שער חצר מעוני ואותי יכלאו עוד הפעם לכל הלילה
+בבית-המועצה?—הרעיון הזה סעד את כחותי. אין אני רוצה לישון בבית המועצה!
+תודה לאל, בשעון המגדל אני רואה רק את מספר השעה השביעית; עוד שלש שעות
+לפני. אולם מה רבה חרדתי!
+
+אֵחַר רוח לי קצת, ואשים פעמי, פעמי צב, הביתה. לאשרי, צמאתי זאת הפעם
+הראשונה ביום הזה,—לאשרי, יען חדלתי לזמן-מה להרגיש את הרעב.—ללכת אל השוק,
+אל המזרקה? אך קשה לדעת אם תקלוט קיבתי אל קרבה בֶּלע של מים, ואולי ירע לי
+בגללו עוד יותר.
+
+והכפתורים? עוד לא נעשה אתם דבר!—הנה עוד תקוה! עוד לא אבדתי בהחלט! כמובן,
+אנכי אקבל בעדם עשרה אֵירים, ומחר אשיג באיזה מקום עוד עשרה, וביום החמישי
+אקבל שכר בעד הפיליטון! לא, עוד לא הגיע המועד להתיאש! איך זה לא זכרתי את
+הכפתורים!
+
+הוצאתי אותם מצלחתי, ואתבונן בהם מדי לכתי; עיני כהו משמחה, ולא הוספתי עוד
+לראות את הרחוב אשר הלכתי בו.
+
+מה מאד ידוע לי היטב זה המרתף הגדול, מקלטי בלילות החורף, רעי ומוצץ דמי!
+כל רכושי, חֵפץ אחר חפץ, נשקע פה, גם כל חפצי הקטנים, אף ספרי האחרון...
+בימי המכירה בפומבי הייתי אוהב לבוא הנה, ואשמח כאשר באו ספרי לידים
+אמונות. התגאיתי בזאת, כי האַקטיוֹר מַסלסֶן נושא את שעוני; ואת הזוּרנַל
+אשר נדפסו בו נסיונותי הראשונים בשירה, ראשית פרי עטי, קנה אחד ממכירי, ואת
+המעיל—אחד הצַלָּמים[ל], למען השׂכירו לפי שעה לאנשיו. אי-אפשר לי להתרעם
+על יורשים כאלה.
+
+[הערת שוליים ל: צַלָם—פוֹטוֹגרַף.]
+
+הנני ממשמש את הכפתורים בצלחתי ונכנס.—„הדוד” יושב אל השלחן וכותב.
+
+„אין זו שעת הכושר”, אומר אני אל עצמי, ביראי כי אפריעהו, ואביאהו במצב רוח
+רעה. קולי צלצל חֶרש, באופן מוזר, ולבי דפק בחזקה.
+
+הוא הסב פניו אלי בבת-צחקו הנעימה הרגילה, וישען בכפות ידיו על השלחן ויביט
+עלי כשואל.
+
+—הנה הבאתי פה... חפצתי לשאל, אולי תמצא חפץ... הנה, בלי משים באו לידי...
+כפתורים אחדים.
+
+—מה? איזה כפתורים? למה כפתורים?—הוא כונן עיניו עליהם בלי-הבין.
+
+אולי יתן לי בעדם אירים אחדים... כמה שירצה... הנני מסכים למפרע.
+
+—בעד הכפתורים האלה?—וה„דוד” מביט ישר לתוך עיני.—בעד הכפתורים האלה?
+
+—כן, כמה שתוכל—למען אקנה סיגַרות. במקרה עברתי—ואכנס הֵנה.
+
+המלוה צחק בקול גדול וישב אל שלחנו. אנכי עמדתי כמחכה לדבר מה. חדלתי מקוות
+בו ברגע שנכנסתי; אבל הצחוק שלו היה משפט מות בשבילי.—גם המשקפַים לא
+תועילנה מאומה, אך ננסה נא.
+
+—הנה גם המשקפים בתור הוספה,—אמרתי ואורידם.—רק עשרה אירים; לוּ רק חמשה.
+
+—את משקפיך כבר נטשתי פעם,—אמר „הדוד”.
+
+—אך לי נחוצה מַרקָה למכתב,—אמרתי חרש.—צריך אני לשלוח מכתב נכבד. תן לי,
+לכל הפחות, מרקה במחיר עשרה או חמשה אירים.
+
+—אנה לך לך מאתי, בשם ה'!—קרא הוא בתנועה של קוצר-רוח.
+
+—כן אפוא! יהי כן!—במהירות שמתי את משקפי על עיני, ואקח את הכפתורים
+ואצא.—לפני פתח המרתף עמדתי, ואביט עוד פעם על הכפתורים,—איך זה ועל מה זה
+לא לקח אותם! הן כמעט כפתורים חדשים הם! אינני מבין.
+
+ובעוד אני תפוש במחשבות האלה, ויחלף איזה איש על ידי, ופניו אל המרתף. האיש
+הזה דחפני ויבקש סליחה; ואשים עליו עין.
+
+—אַח, אתה הוא?—אמר פתאם ויאחז בידי.—מה זה היה לך? מה כה שֻׁנו פניך? מה
+עשית שם מתחת?
+
+—כך. עסקים. וגם אתה, כנראה, הולך שמה?
+
+רגלי כשלו כפעם בפעם; נשענתי אל הקיר, ואושיט לו את ידי עם הכפתורים.
+
+—מה משונה הדבר!—קרא בקול.—ועד כה הדברים מגיעים?
+
+—היה שלום,—אמרתי, ואבקש ללכת לדרכי, ביראי פן אתן קולי בילָלה.
+
+—לא, עמוד, חכֵּה!
+
+למה זה אחכה?—הוא בעצמו בודאי נושא אל „הדוד” את טבעת חתונתו; הוא בעצמו
+רעב, חַיב כסף לבעלת הבית שלו.
+
+—ואולם,—אמרתי,—אם תמהר לשוב...
+
+—כמובן—ענה הוא ויקחני תחת זרועו.—אבל הן ידעתיך, אין אני מאמין לדבריך.
+בוא נא יחד אתי.
+
+הבנתי את כוָנתו; בפעם האחרונה התלהבתי בבושה, ואענה:
+
+—לא אוכל. הבטחתי לבוא בחצי השעה השמינית לברֶנדט-אַנקרס-הדה...
+
+—מה אתה שח! כעת כבר הגיעה השעה השמינית, על פי השעון הזה, אשר אתנהו תחף
+בעבוט.—בוא נא אתי, קבצן רעב, דל גאה! אנכי אשיג בשבילך לכל הפחות חמש
+קרוֹנות.
+
+ויסחב אותי אחריו.
+
+
+
+
+
+End of the Project Gutenberg EBook of Hunger, by Knut Hamsun
+
+*** END OF THIS PROJECT GUTENBERG EBOOK HUNGER ***
+
+***** This file should be named 18291-0.txt or 18291-0.zip *****
+This and all associated files of various formats will be found in:
+        http://www.gutenberg.org/1/8/2/9/18291/
+
+Produced by Tal Benavidor and the Online Distributed
+Proofreading Team at http://dp.rastko.net.
+
+
+Updated editions will replace the previous one--the old editions
+will be renamed.
+
+Creating the works from public domain print editions means that no
+one owns a United States copyright in these works, so the Foundation
+(and you!) can copy and distribute it in the United States without
+permission and without paying copyright royalties.  Special rules,
+set forth in the General Terms of Use part of this license, apply to
+copying and distributing Project Gutenberg-tm electronic works to
+protect the PROJECT GUTENBERG-tm concept and trademark.  Project
+Gutenberg is a registered trademark, and may not be used if you
+charge for the eBooks, unless you receive specific permission.  If you
+do not charge anything for copies of this eBook, complying with the
+rules is very easy.  You may use this eBook for nearly any purpose
+such as creation of derivative works, reports, performances and
+research.  They may be modified and printed and given away--you may do
+practically ANYTHING with public domain eBooks.  Redistribution is
+subject to the trademark license, especially commercial
+redistribution.
+
+
+
+*** START: FULL LICENSE ***
+
+THE FULL PROJECT GUTENBERG LICENSE
+PLEASE READ THIS BEFORE YOU DISTRIBUTE OR USE THIS WORK
+
+To protect the Project Gutenberg-tm mission of promoting the free
+distribution of electronic works, by using or distributing this work
+(or any other work associated in any way with the phrase "Project
+Gutenberg"), you agree to comply with all the terms of the Full Project
+Gutenberg-tm License (available with this file or online at
+http://gutenberg.org/license).
+
+
+Section 1.  General Terms of Use and Redistributing Project Gutenberg-tm
+electronic works
+
+1.A.  By reading or using any part of this Project Gutenberg-tm
+electronic work, you indicate that you have read, understand, agree to
+and accept all the terms of this license and intellectual property
+(trademark/copyright) agreement.  If you do not agree to abide by all
+the terms of this agreement, you must cease using and return or destroy
+all copies of Project Gutenberg-tm electronic works in your possession.
+If you paid a fee for obtaining a copy of or access to a Project
+Gutenberg-tm electronic work and you do not agree to be bound by the
+terms of this agreement, you may obtain a refund from the person or
+entity to whom you paid the fee as set forth in paragraph 1.E.8.
+
+1.B.  "Project Gutenberg" is a registered trademark.  It may only be
+used on or associated in any way with an electronic work by people who
+agree to be bound by the terms of this agreement.  There are a few
+things that you can do with most Project Gutenberg-tm electronic works
+even without complying with the full terms of this agreement.  See
+paragraph 1.C below.  There are a lot of things you can do with Project
+Gutenberg-tm electronic works if you follow the terms of this agreement
+and help preserve free future access to Project Gutenberg-tm electronic
+works.  See paragraph 1.E below.
+
+1.C.  The Project Gutenberg Literary Archive Foundation ("the Foundation"
+or PGLAF), owns a compilation copyright in the collection of Project
+Gutenberg-tm electronic works.  Nearly all the individual works in the
+collection are in the public domain in the United States.  If an
+individual work is in the public domain in the United States and you are
+located in the United States, we do not claim a right to prevent you from
+copying, distributing, performing, displaying or creating derivative
+works based on the work as long as all references to Project Gutenberg
+are removed.  Of course, we hope that you will support the Project
+Gutenberg-tm mission of promoting free access to electronic works by
+freely sharing Project Gutenberg-tm works in compliance with the terms of
+this agreement for keeping the Project Gutenberg-tm name associated with
+the work.  You can easily comply with the terms of this agreement by
+keeping this work in the same format with its attached full Project
+Gutenberg-tm License when you share it without charge with others.
+
+1.D.  The copyright laws of the place where you are located also govern
+what you can do with this work.  Copyright laws in most countries are in
+a constant state of change.  If you are outside the United States, check
+the laws of your country in addition to the terms of this agreement
+before downloading, copying, displaying, performing, distributing or
+creating derivative works based on this work or any other Project
+Gutenberg-tm work.  The Foundation makes no representations concerning
+the copyright status of any work in any country outside the United
+States.
+
+1.E.  Unless you have removed all references to Project Gutenberg:
+
+1.E.1.  The following sentence, with active links to, or other immediate
+access to, the full Project Gutenberg-tm License must appear prominently
+whenever any copy of a Project Gutenberg-tm work (any work on which the
+phrase "Project Gutenberg" appears, or with which the phrase "Project
+Gutenberg" is associated) is accessed, displayed, performed, viewed,
+copied or distributed:
+
+This eBook is for the use of anyone anywhere at no cost and with
+almost no restrictions whatsoever.  You may copy it, give it away or
+re-use it under the terms of the Project Gutenberg License included
+with this eBook or online at www.gutenberg.org
+
+1.E.2.  If an individual Project Gutenberg-tm electronic work is derived
+from the public domain (does not contain a notice indicating that it is
+posted with permission of the copyright holder), the work can be copied
+and distributed to anyone in the United States without paying any fees
+or charges.  If you are redistributing or providing access to a work
+with the phrase "Project Gutenberg" associated with or appearing on the
+work, you must comply either with the requirements of paragraphs 1.E.1
+through 1.E.7 or obtain permission for the use of the work and the
+Project Gutenberg-tm trademark as set forth in paragraphs 1.E.8 or
+1.E.9.
+
+1.E.3.  If an individual Project Gutenberg-tm electronic work is posted
+with the permission of the copyright holder, your use and distribution
+must comply with both paragraphs 1.E.1 through 1.E.7 and any additional
+terms imposed by the copyright holder.  Additional terms will be linked
+to the Project Gutenberg-tm License for all works posted with the
+permission of the copyright holder found at the beginning of this work.
+
+1.E.4.  Do not unlink or detach or remove the full Project Gutenberg-tm
+License terms from this work, or any files containing a part of this
+work or any other work associated with Project Gutenberg-tm.
+
+1.E.5.  Do not copy, display, perform, distribute or redistribute this
+electronic work, or any part of this electronic work, without
+prominently displaying the sentence set forth in paragraph 1.E.1 with
+active links or immediate access to the full terms of the Project
+Gutenberg-tm License.
+
+1.E.6.  You may convert to and distribute this work in any binary,
+compressed, marked up, nonproprietary or proprietary form, including any
+word processing or hypertext form.  However, if you provide access to or
+distribute copies of a Project Gutenberg-tm work in a format other than
+"Plain Vanilla ASCII" or other format used in the official version
+posted on the official Project Gutenberg-tm web site (www.gutenberg.org),
+you must, at no additional cost, fee or expense to the user, provide a
+copy, a means of exporting a copy, or a means of obtaining a copy upon
+request, of the work in its original "Plain Vanilla ASCII" or other
+form.  Any alternate format must include the full Project Gutenberg-tm
+License as specified in paragraph 1.E.1.
+
+1.E.7.  Do not charge a fee for access to, viewing, displaying,
+performing, copying or distributing any Project Gutenberg-tm works
+unless you comply with paragraph 1.E.8 or 1.E.9.
+
+1.E.8.  You may charge a reasonable fee for copies of or providing
+access to or distributing Project Gutenberg-tm electronic works provided
+that
+
+- You pay a royalty fee of 20% of the gross profits you derive from
+     the use of Project Gutenberg-tm works calculated using the method
+     you already use to calculate your applicable taxes.  The fee is
+     owed to the owner of the Project Gutenberg-tm trademark, but he
+     has agreed to donate royalties under this paragraph to the
+     Project Gutenberg Literary Archive Foundation.  Royalty payments
+     must be paid within 60 days following each date on which you
+     prepare (or are legally required to prepare) your periodic tax
+     returns.  Royalty payments should be clearly marked as such and
+     sent to the Project Gutenberg Literary Archive Foundation at the
+     address specified in Section 4, "Information about donations to
+     the Project Gutenberg Literary Archive Foundation."
+
+- You provide a full refund of any money paid by a user who notifies
+     you in writing (or by e-mail) within 30 days of receipt that s/he
+     does not agree to the terms of the full Project Gutenberg-tm
+     License.  You must require such a user to return or
+     destroy all copies of the works possessed in a physical medium
+     and discontinue all use of and all access to other copies of
+     Project Gutenberg-tm works.
+
+- You provide, in accordance with paragraph 1.F.3, a full refund of any
+     money paid for a work or a replacement copy, if a defect in the
+     electronic work is discovered and reported to you within 90 days
+     of receipt of the work.
+
+- You comply with all other terms of this agreement for free
+     distribution of Project Gutenberg-tm works.
+
+1.E.9.  If you wish to charge a fee or distribute a Project Gutenberg-tm
+electronic work or group of works on different terms than are set
+forth in this agreement, you must obtain permission in writing from
+both the Project Gutenberg Literary Archive Foundation and Michael
+Hart, the owner of the Project Gutenberg-tm trademark.  Contact the
+Foundation as set forth in Section 3 below.
+
+1.F.
+
+1.F.1.  Project Gutenberg volunteers and employees expend considerable
+effort to identify, do copyright research on, transcribe and proofread
+public domain works in creating the Project Gutenberg-tm
+collection.  Despite these efforts, Project Gutenberg-tm electronic
+works, and the medium on which they may be stored, may contain
+"Defects," such as, but not limited to, incomplete, inaccurate or
+corrupt data, transcription errors, a copyright or other intellectual
+property infringement, a defective or damaged disk or other medium, a
+computer virus, or computer codes that damage or cannot be read by
+your equipment.
+
+1.F.2.  LIMITED WARRANTY, DISCLAIMER OF DAMAGES - Except for the "Right
+of Replacement or Refund" described in paragraph 1.F.3, the Project
+Gutenberg Literary Archive Foundation, the owner of the Project
+Gutenberg-tm trademark, and any other party distributing a Project
+Gutenberg-tm electronic work under this agreement, disclaim all
+liability to you for damages, costs and expenses, including legal
+fees.  YOU AGREE THAT YOU HAVE NO REMEDIES FOR NEGLIGENCE, STRICT
+LIABILITY, BREACH OF WARRANTY OR BREACH OF CONTRACT EXCEPT THOSE
+PROVIDED IN PARAGRAPH F3.  YOU AGREE THAT THE FOUNDATION, THE
+TRADEMARK OWNER, AND ANY DISTRIBUTOR UNDER THIS AGREEMENT WILL NOT BE
+LIABLE TO YOU FOR ACTUAL, DIRECT, INDIRECT, CONSEQUENTIAL, PUNITIVE OR
+INCIDENTAL DAMAGES EVEN IF YOU GIVE NOTICE OF THE POSSIBILITY OF SUCH
+DAMAGE.
+
+1.F.3.  LIMITED RIGHT OF REPLACEMENT OR REFUND - If you discover a
+defect in this electronic work within 90 days of receiving it, you can
+receive a refund of the money (if any) you paid for it by sending a
+written explanation to the person you received the work from.  If you
+received the work on a physical medium, you must return the medium with
+your written explanation.  The person or entity that provided you with
+the defective work may elect to provide a replacement copy in lieu of a
+refund.  If you received the work electronically, the person or entity
+providing it to you may choose to give you a second opportunity to
+receive the work electronically in lieu of a refund.  If the second copy
+is also defective, you may demand a refund in writing without further
+opportunities to fix the problem.
+
+1.F.4.  Except for the limited right of replacement or refund set forth
+in paragraph 1.F.3, this work is provided to you 'AS-IS' WITH NO OTHER
+WARRANTIES OF ANY KIND, EXPRESS OR IMPLIED, INCLUDING BUT NOT LIMITED TO
+WARRANTIES OF MERCHANTIBILITY OR FITNESS FOR ANY PURPOSE.
+
+1.F.5.  Some states do not allow disclaimers of certain implied
+warranties or the exclusion or limitation of certain types of damages.
+If any disclaimer or limitation set forth in this agreement violates the
+law of the state applicable to this agreement, the agreement shall be
+interpreted to make the maximum disclaimer or limitation permitted by
+the applicable state law.  The invalidity or unenforceability of any
+provision of this agreement shall not void the remaining provisions.
+
+1.F.6.  INDEMNITY - You agree to indemnify and hold the Foundation, the
+trademark owner, any agent or employee of the Foundation, anyone
+providing copies of Project Gutenberg-tm electronic works in accordance
+with this agreement, and any volunteers associated with the production,
+promotion and distribution of Project Gutenberg-tm electronic works,
+harmless from all liability, costs and expenses, including legal fees,
+that arise directly or indirectly from any of the following which you do
+or cause to occur: (a) distribution of this or any Project Gutenberg-tm
+work, (b) alteration, modification, or additions or deletions to any
+Project Gutenberg-tm work, and (c) any Defect you cause.
+
+
+Section  2.  Information about the Mission of Project Gutenberg-tm
+
+Project Gutenberg-tm is synonymous with the free distribution of
+electronic works in formats readable by the widest variety of computers
+including obsolete, old, middle-aged and new computers.  It exists
+because of the efforts of hundreds of volunteers and donations from
+people in all walks of life.
+
+Volunteers and financial support to provide volunteers with the
+assistance they need, is critical to reaching Project Gutenberg-tm's
+goals and ensuring that the Project Gutenberg-tm collection will
+remain freely available for generations to come.  In 2001, the Project
+Gutenberg Literary Archive Foundation was created to provide a secure
+and permanent future for Project Gutenberg-tm and future generations.
+To learn more about the Project Gutenberg Literary Archive Foundation
+and how your efforts and donations can help, see Sections 3 and 4
+and the Foundation web page at http://www.pglaf.org.
+
+
+Section 3.  Information about the Project Gutenberg Literary Archive
+Foundation
+
+The Project Gutenberg Literary Archive Foundation is a non profit
+501(c)(3) educational corporation organized under the laws of the
+state of Mississippi and granted tax exempt status by the Internal
+Revenue Service.  The Foundation's EIN or federal tax identification
+number is 64-6221541.  Its 501(c)(3) letter is posted at
+http://pglaf.org/fundraising.  Contributions to the Project Gutenberg
+Literary Archive Foundation are tax deductible to the full extent
+permitted by U.S. federal laws and your state's laws.
+
+The Foundation's principal office is located at 4557 Melan Dr. S.
+Fairbanks, AK, 99712., but its volunteers and employees are scattered
+throughout numerous locations.  Its business office is located at
+809 North 1500 West, Salt Lake City, UT 84116, (801) 596-1887, email
+business@pglaf.org.  Email contact links and up to date contact
+information can be found at the Foundation's web site and official
+page at http://pglaf.org
+
+For additional contact information:
+     Dr. Gregory B. Newby
+     Chief Executive and Director
+     gbnewby@pglaf.org
+
+
+Section 4.  Information about Donations to the Project Gutenberg
+Literary Archive Foundation
+
+Project Gutenberg-tm depends upon and cannot survive without wide
+spread public support and donations to carry out its mission of
+increasing the number of public domain and licensed works that can be
+freely distributed in machine readable form accessible by the widest
+array of equipment including outdated equipment.  Many small donations
+($1 to $5,000) are particularly important to maintaining tax exempt
+status with the IRS.
+
+The Foundation is committed to complying with the laws regulating
+charities and charitable donations in all 50 states of the United
+States.  Compliance requirements are not uniform and it takes a
+considerable effort, much paperwork and many fees to meet and keep up
+with these requirements.  We do not solicit donations in locations
+where we have not received written confirmation of compliance.  To
+SEND DONATIONS or determine the status of compliance for any
+particular state visit http://pglaf.org
+
+While we cannot and do not solicit contributions from states where we
+have not met the solicitation requirements, we know of no prohibition
+against accepting unsolicited donations from donors in such states who
+approach us with offers to donate.
+
+International donations are gratefully accepted, but we cannot make
+any statements concerning tax treatment of donations received from
+outside the United States.  U.S. laws alone swamp our small staff.
+
+Please check the Project Gutenberg Web pages for current donation
+methods and addresses.  Donations are accepted in a number of other
+ways including checks, online payments and credit card donations.
+To donate, please visit: http://pglaf.org/donate
+
+
+Section 5.  General Information About Project Gutenberg-tm electronic
+works.
+
+Professor Michael S. Hart is the originator of the Project Gutenberg-tm
+concept of a library of electronic works that could be freely shared
+with anyone.  For thirty years, he produced and distributed Project
+Gutenberg-tm eBooks with only a loose network of volunteer support.
+
+
+Project Gutenberg-tm eBooks are often created from several printed
+editions, all of which are confirmed as Public Domain in the U.S.
+unless a copyright notice is included.  Thus, we do not necessarily
+keep eBooks in compliance with any particular paper edition.
+
+
+Most people start at our Web site which has the main PG search facility:
+
+     http://www.gutenberg.org
+
+This Web site includes information about Project Gutenberg-tm,
+including how to make donations to the Project Gutenberg Literary
+Archive Foundation, how to help produce our new eBooks, and how to
+subscribe to our email newsletter to hear about new eBooks.