diff options
| -rw-r--r-- | .gitattributes | 3 | ||||
| -rw-r--r-- | 18291-0.txt | 2949 | ||||
| -rw-r--r-- | 18291-0.zip | bin | 0 -> 69620 bytes | |||
| -rw-r--r-- | 18291-h.zip | bin | 0 -> 74839 bytes | |||
| -rw-r--r-- | 18291-h/18291-h.htm | 3250 | ||||
| -rw-r--r-- | LICENSE.txt | 11 | ||||
| -rw-r--r-- | README.md | 2 |
7 files changed, 6215 insertions, 0 deletions
diff --git a/.gitattributes b/.gitattributes new file mode 100644 index 0000000..6833f05 --- /dev/null +++ b/.gitattributes @@ -0,0 +1,3 @@ +* text=auto +*.txt text +*.md text diff --git a/18291-0.txt b/18291-0.txt new file mode 100644 index 0000000..4ac1195 --- /dev/null +++ b/18291-0.txt @@ -0,0 +1,2949 @@ +The Project Gutenberg EBook of Hunger, by Knut Hamsun + +This eBook is for the use of anyone anywhere at no cost and with +almost no restrictions whatsoever. You may copy it, give it away or +re-use it under the terms of the Project Gutenberg License included +with this eBook or online at www.gutenberg.org + + +Title: Hunger + Book One + +Author: Knut Hamsun + +Translator: Elhanan Segal + +Release Date: April 30, 2006 [EBook #18291] + +Language: Hebrew + +Character set encoding: UTF-8 + +*** START OF THIS PROJECT GUTENBERG EBOOK HUNGER *** + + + + +Produced by Tal Benavidor and the Online Distributed +Proofreading Team at http://dp.rastko.net. + + + + + +קְנוּט הַמְסוּן. + +רעב + +רומן פסיכולוגי. + +תרגום +א. סגל. + +ספר ראשון. + +הוצאת „תושיה”. + + * * * * * + +ווארשא. תרנ"ט. +בדפוס מ.י. האַלטער ושותפו, נאַלעווקי 7. + + * * * * * + +РООВЪ т. е. Голодъ +Психологическій романъ. +Соч. К. ГАМСУНА. +Перв. А. Сигаля. +Книга І. +Изданіе „ТУШІЯ“. + + * * * * * + +ВАРШАВА. 1889. +Типографія М. И. Гальтера и Комп., Наловка 7. + +Дозволено Цензурою +Варшава, 6 Іюня 1899 Г + + + + +א. + + +בכריסטיאַניה, היא הקריה הנוראה המטביעה על כל איש את חותמה המיוחד, שם +ישבתי אז—וארעב. + + * * * * * + +אני שכבתי בעליתי, ואשמע ממעל לי את קול השעון אשר השמיע את השעה הששית. +הבקר כמעט כבר האיר למדי, ושאון-מרוצה קם על המעלות. מתחת, על יד הדלת, +במקום שהיו מדובקים עלי עתונים ישנים, הכרתי ברור את חותם כתב ידו של הפקיד +ומודעה רבה על דבר מכירת לחם בבית האופה פַבִּיאַן אוֹלְסֶן. + +אך פקחתי את עיני, ואחל, כדרכי מאז, לחשוב אדות הענינים הנעימים המחכים לי +היום. בזמן האחרון נעשה מצבי קצת קשה: כל רכושי, כל חפצי, איש אחרי אחיו, +עברו לידי ה„דוד”, הוא המַלוה; נהפכתי לאיש חלוש-עצבים ומתרגז על נקלה, +וכבר אנוס הייתי פעמַים לשכב במטתי כל היום, בגלל תמהון-ראשי. לעתים, +בהראות לי ההצלחה פנים שוחקות, עלה בגורלי להשתכר במערכת איזה עתון-מן-השוק +כחמש קרוֹנות[א] במחיר פיליטון. + +[הערת שוליים א: ה„קרונה” הנורבֶגית היא בערך יותר מרוּבל וחצי, ונחלקת +למאה פרוטות הנקראות „אָירים”.] + +הבקר אור; כבר יכלתי לקרא ברור את המודעה על יד הדלת וגם להכיר את האותיות +הדקות והמטושטשות של הכתובת: „תכריכי-בד למתים בבית העלמה אַנדרסן, בשער +מימין”. הדבר הזה הסב עיני עליו זמן רב; לבסוף, כאשר קמתי ולבשתי את בגדי, +השמיע השעון מתחת את השעה השמינית. + +אחר כך פתחתי את החלון, ואשקיף על פני הרחוב ואראה חבל שעליו מדי-בד, וכר +נרחב; הרחק, אצל בית חרשת הברזל, צברו הפועלים אפר. נשענתי באזרועי על +אֶדֶן החלון, ואסתכל זמן רב בפני השמים. נכר היה כי אָתה יום נחמד; הימים +היו ימי הבציר, העת הנעימה והקרירה, שבה כל היקום פושט צורה ולובש +צורה—וגֹוֵע. + +השאון, אשר נשמע מתחת, משכני אל הרחוב; חדרי הריק עם קרשי רצפתו, אשר +התנודדו על כל צעד, דמה לארון-מת: אין מנעול לדלת, אין תנור; בלילה בלילה +לא הסירותי את פוזמקאותי, כי לא היו מתיבשות עד הבקר. הדבר האחד אשר מצא חן +בעיני הוא—הנִדנָדה[ב] האדומה; על הנדנדה הזאת אהבתי להזות מדי ערב בערב +ולהגות בענינים שונים... יחד עם כל פרץ-הרוח ודפיקת הדלתות ביציע התחתון +נשמעו בחדר קולות-אנחה, ובעלי העתונים שאצל הדלת נגלה בקיע חדש. + +[הערת שוליים ב: נדנדה—כסא-מתנדנד.] + +קמתי, ואחפש בצרור אשר תחת מטתי,—אולי יש שם איזה דבר-מאכל; אין כל. אחרי +כן נגשתי שנית אל החלון. + +—אל אלהים הוא היודע—אמרתי אני בלבי—, אם יעלה בידי למצא איזה ענין לעסוק +בו. תשובות של שלילה, הבטחות למחצה, דחיות בקש ודחיות סתם, תקוות חדשות +נכזבות ונסיונות חדשים שאחריהם אין ואפס,—כל אלה כבר דכאו את אֹמץ-רוחי. +בזמן האחרון בקשתי מִשרת גזבר בחנות, אולם אחרתי המועד, וגם לא יכלתי לתת +את הערובה הדרושה, חמשים קרונות. בכל מקום מתיצב איזה שטן על דרכי. + +כמעט גם נכון הייתי לבוא בצבא מכַבי הבעֵרות. אנחנו עמדנו בחדר-המבוא, +כחמשים איש; אִמצנו את לבנו, ונבליט את חָזינו, למען הראות כבני חיל. הפקיד +עבר בתוכנו, ויבחר את אלה אשר יצלחו למלאכה, וימשש את ידיהם, ויציע לפניהם +שאלות משאלות שונות; הוא חלף על פני, ויניע בראשו, ויאמר כי לא אצלח, מפני +שאני נושא משקפַים על עיני. באתי שנית, בלי משקפים, ואקדיר את גבות עיני, +ואכונן מַבט חד כלהב-סכין—אולם גם הפעם חלף הפקיד על פני, ורק הצטחק: הוא +הכירני.—הדבר היותר גרוע היה זה, כי בגדי החלו לקבל צורה פחותה, באופן שלא +יכלתי עוד לבקש לי „מעמד” בתור איש-צעיר הגון. + +מה מאד התמיד הריש לשוב אלי כפעם בפעם! סוף סוף נשארתי מחוסר-כל: אין גם +מסרק, אין אף ספר לקרא בשעת תוגה! במשך כל ימי הקיץ התנודדתי בשדות-הקברות +או בפרדס-העירוני, ששם כתבתי מאמרים לעתונים, עמוד אחרי עמוד, על אדות +ענינים שונים איש מאחיו תכלית שנוי, מחשבות מוזרות, הזיות ודמיונות של מוחי +המבולבל; מפני היאוש הפניתי לבי אל הרעיונות היותר גרועים, אשר הרביתי לטפל +בהם, למען לא יקבלום אחרי כן לדפוס. אחרי גמרי מאמר אחד, פניתי אל משנהו, +באמרי תמיד אל לבי: בזמן מן הזמנים יעלה בידי! ואמנם, כשעלה בידי הייתי +משתכר כחמש קרונות ליום. + +סרתי מעל החלון, נגשתי אל הכיור, ואַזה מים על ברכי—למען תת למכנסי צורה +יותר שחורה והגונה. אחרי עשותי זאת שמתי בצלחתי, כדרכי, ניר ועט-עופרת, +ואצא. בהחבא ירדתי בלאט מעל המעלות, לבלי תראני גברת הבית; מועד שכר דירתי +הגיע עוד לפני ימים אחדים, ובידי לא היה כסף לשלם לה. + +הגיעה השעה התשיעית. רעש אופנים וקולות מלא את האויר באיזו מנגינת-בקר +ממושכה, אשר התפרצו לתוכה שאון-הליכה ומשק שוטי הרַכבים. הערבוביה הקולנית +הזאת שמחתני תכף, ותהי רוחי יותר טובה עלי. לא פללתי כלל, כי יצאתי אל אויר +הבקר הלח למען טַיל. מאד אני נזקק לטיול אשר כזה! הנני בריא כענק, ויכול +הייתי לנשא על כתפי עגלה מלאה. + +רוח נעים ושקט החל לפעם קרבי; רגש של שלוה עליזה מלאני. החלותי להתבונן +בפני העוברים; קראתי את המודעות אשר על הקירות; עיני נפגשו במבט, אשר השלך +עלי מבעד חלון המרכבה, שחלפה במהירות על פני; ואהי נפעל מכל מקרה ומכל ענין +קל-ערך, אשר נפגשו ואשר נעלמו מעיני על דרכי. + +לוּ היה מה לאכל ביום נחמד אשר כזה! אולם הרושם של הבקר הבהיר שפך עלי +ממשלתו, ואתעורר שלא כרגיל, ומתוך שמחה שוררתי לעצמי. לפני חנות של בשר +עמדה אשה, ובידה סל, ותמכר נַקניקים לארוחת הצהרים; ויהי כאשר עברתי על +ידה, ותביט עלי. לה היתה רק שן אחה קדוּמה. פני האשה הזאת עשו עלי רושם +מגועל—כי מאד חלשו עצבי בזמן האחרון; שן ארוכה וצהובה בלטה מתוך עור-השנים +כאצבע צרידה, וכמו נרגשו במבטה נקניקים שמנים. תכף אבד ממני התאָבון, +וארגיש געל-נפש. בעברי דרך השוק שתיתי מים מהמַזרֵקה; ואביט למעלה: השעון +אשר על המגדל השמיע את השעה העשירית. + +הלכתי לתעות הלאה ברחובות. עמדתי בקרן-זוית אחת מבלי כל צורך, ואסב אל +מבוי[ג], גם כן בלי כל הכרח. התאמצתי להיות עלז בבקר העלז הזה ולהתהלך כאיש +מאֻשר בתוך האנשים המאֻשרים; האויר היה זך ושקוף, ושום עננה קלה לא העיבה +את נשמתי. + +[הערת שוליים ג: רחוב קטן וצר.] + +לפנַי צלע על ירכו איזה זקן, זה עשרה רגעים. בידו האחת היה צרור, ומדי לכתו +עמל בכל גופו. אני שמעתי, איך נאנק מרוב התאמצות; ועל לבי עלה, כי אפשר היה +לי לשאת את צרורו—אך לא נסיתי להשיגנו. + +על ה„גבול” נפגש אתי הַנס פַּאוּלי, ויברכני לשלום, ויעבור במרוצה.—לאן הוא +ממהר כל כך ללכת? על דעתי לא עלה כלל לבקש מאתו קרונה בתור הלואה; ואני +נכון להחזיר לו בעתיד היותר קרוב את השמיכה אשר השאיל לי. כמובן, אם אך +ידמו חיי כמה שיהיה לחיי בן-אדם, לא אובה להיות אסיר-תודה לשום איש בגלל +שמיכה או כיוצא בזה. אולי עוד היום אכתוב מאמר על דבר „הפשעים בעתיד” או +אדות „חופש הרצון”, או איזה דבר מעין אלה, דבר חשוב, לכל הפחות במחיר עשר +קרונות... ומדי הגותי במאמר חשתי לפתע פתאם שאיפה להחל בו ולערכו, מבלי +התמהמה; חשבתי לשים פעמי אל הפרדס אשר על יד הארמון, למצא שם ספסל ראוי +לדבר, ולבלי עזוב אותו טרם יהיה נגמר כל המאמר כלו. + +אך לנגד עיני, ברחוב, הוסיף לצלוע על ירכו נכה-הרגלים הזקן. וירגיזני מראה +הכיעור הזה, אשר רחף מול עיני. נדמה לי, כי אין קץ לנדודיו; הוא אחז אותה +הדרך שהלכתי בה אני, באופן שצריך היה להיות מול עיני כל עת לכתי. לעגמתי +נדמה לי, כי בְכַוָּנה עמד מלכת על כל פרשת דרכים, למען דעת איזה הדרך אֹחז +אני, ואחר כך הפשיל על גבו את צרורו ויוסיף ללכת בכל מאמצי כחו, כמו למען +הקדימני. בעל המום הזה החל להביאני לידי התמרמרות; הרגשתי, כי מצב-רוחי +הטוב נגוז לאט לאט, כי את פני הבקר הצח והטהור העיבו צללים, אשר נקהלו מכל +עברים. הוא דמה לשרץ גדול בעל דמות מכוערה, אשר השתרע לרוחב כל צלע הרחוב. +ויהי בהגיעי עד קצה הרחוב, לא יכלתי עוד נשא את הענוי הזה; עמדתי אצל חלון +אחד המַחסָנים[ד], למען תת לו היכלת לעבור הלאה. אולם כעבור רגעים אחדים, +אחרי אשר שמתי פעמי קדימה,—הלך עוד הפעם בעל המום לפני. וארדוף אחריו, מבלי +חשוב הרבה, ואשיגהו בשלש, ארבע פסיעות גסות עד מאד, ואַך על כתפיו. + +[הערת שוליים ד: מחסן—חנות גדולה, בית מסחר.] + +הוא עמד תֵּכף מלכת. אנחנו כוננו עינינו איש מול אחיו. + +—תן נא לי כסף לקנות חלב!—אמר לאחרונה, וישח את ראשו הצדה. + +כן; כעת הכל טוב ויפה!—מששתי בכיסי ואמר: + +—לקנות חלב, כן. המ..! ימים רעים הימים האלה, ואני איני יודע, מדת מחסורך +מה היא. + +—מיום אתמול לא בא כל אֹכל אל פי,—ענה הלז.—אין לי אף פרוטה אחת, וכל עבודה +לא יכלתי למצא עד היום. + +—האם בעל-מלאכה אתה? + +—כן, חרש מחטים. + +—מה? + +—חרש מחטים; ואולם גם לתפור נעלים אני יודע. + +—זה הוא ענין אחר—אמרתי.—חכה פה רגע, ואביא לך כסף, אֵירים אחדים. + +במהירות רבה הלכתי הלאה בדרך פיליסטרֶדֶה, אל מקום משכן מַלוה ידוע לי +ביציע השני; אף כי עד העת ההיא עוד לא בקרתיו מעולם. בעברי דרך השער פשטתי +מהר את מקטרני[ה] ואגללהו ואקחהו תחת זרועי; אחרי כן עליתי על המעלות, +ואמשוך בפעמון דלת בית-המלוה. אמרתי שלום, ואשליך את המקטורן על הספסל. + +[הערת שוליים ה: מקטורן—הבגד הקטן מתחת למעיל.] + +—קרונה וחצי—אמר המלוה. + +—טוב הדבר,—עניתי.—לולא העיק לי המקטורן מתחת לזרועותי, כי עתה, כמובן, לא +נתתיהו! + +הוא מסר לידי את הכסף ואת הפתקא, ואמהר לשוב על עקבי. זה העסק עם +המקטורן—אכן רעיון נפלא הוא! בידי ישאר די כסף לארוחה שמנה, ולעת ערב יגמר +המאמר על דבר „הפשעים בעתיד”. החילותי תכף להביט על החיים בעינים יותר +בהירות, ומיד מהרתי להפטר מבעל המום. + +—אנא, קח נא!—אמרתי.—מאד ישמח לבי, כי פנית אלי. + +הוא לקח את הכסף, ויביט עלי בעינים בוחנות.—מה זה הוא לוטש עיניו כל כך? לי +נדמה, כי הוא מסתכל בברכי, ועוז-פניו הרגיזני. אולי זה הבליעל משוה בנפשו, +כי אני באמת עני ואביון, כמו שמוכיחה חזותי? האם כבר כמעט לא גמרתי לכתוב +מאמר במחיר עשר קרונות? מה לי לדאג דאגת העתיד, אם הרוח ממרום מפעמני +ומתגעש בקרבי כל כך? מה למי שיהיה ולשאלה הזאת, אם מוציא אני מכיסי כסף +לבטלה, או לא?—נלאיתי נשא את מבטו של האיש הזה, ואגמור בלבי להשיב לו גמולו +כהוגן לפני הפרדי מאתו. משכתי בכתפי ואֹמר: + +—שמע נא, חביבי, הנך נוהג מנהג מגונה: להביט על ברכי אותם האנשים שמושיטים +לך שקל. + +הוא נגע בערפו בקיר, ויפער פיו. במוח העני התרוצצה מחשבה; הוא החליט בדעתו, +כי אני לועג לו, ויושט לי את המטבע בחזרה. + +רקעתי ברגלי, ובחרפות צויתי עליו לעזוב את הכסף אצלו. כי האמנם הוא חושב, +כי לחנם טרחתי כל כך? אולי אני בעצמי חַיב לו את הקרונה הזאת; אני זוכר +היטב את חובותי הנושנים; עליו לדעת, כי הוא עומד לפני איש ישר מכף רגל ועד +ראש. באחת, הכסף לו הוא... אין כדאי להודות! לי בעצמי גרם הדבר עונג. שלום. + +ואלך לדרכי, סוף סוף נצלתי ממעַני נכה-הרגלים, ועתה אוכל לשקט!—הלכתי שנית +הלאה בדרך פיליסטרֶדה, ואעמוד על יד חנות-מכלת. בחלון ראיתי מיני מאכל, +ואחליט לקנות לי דבר מה, צידה לדרך. + +—נתח גבינה ולחמנית צרפתית!—אמרתי, ואשליך את חצי הקרונה שלי על השלחן. + +—גבינה ולחמנית במחיר כל הכסף? שאלה המשרתת בצחוק, מבלי הבט עלי. + +—כן, במחיר כל חמשים האֵירים,—עניתי. + +קבלתי את אשר דרשתי, ואֹמר „שלום” למשרתת הזקנה ובריאת הבשר, ומבלי דעת +נפשי מהרתי לרוץ בדרך ההר אל הפרדס שעל יד הארמון; ושם מצאתי לי ספסל מן +היותר בודדים, ואחל להתעסק בתאוה רבה באכילה. מה טוב היה הדבר! זה כבר לא +אכלתי כל כך בתאבון; ולאט לאט תקפתני אותה המנוחה השבֵעה הבאה אחרי בכי +גדול. אֹמץ לבי התגבר; ועל דעתי עלה, כי אין כדאי לכתוב אדות רעיון פשוט +ומובן לכל כ„הפשעים בעתיד”, אשר אותם יוכל לדעת כל איש המכיר אף במעט מן +המעט את ההיסטוריה; מצאתי את עצמי מסוגל לאיזה ענין יותר גדול, ואגמור +בדעתי לכתב חבור בשלשה חלקים על דבר „ההכרה הפילוסופית”. כמובן, מקרה מכשר +הוא זה לפני לשים לאַל איזה מן הסופיזמים של הפלוסוף קַנט... אולם כאשר +הוצאתי מצלחתי את הניר, בחשבי לגשת אל המלאכה, לא מצאתי את עט-העופרת; הוא +נשאר אצל המלוה, במקטרני. + +אֵל אלהים, עוד הפעם נהפכה הקערה על פיה! דבבתי חרפות אחדות, קמתי בקפיצה +מעל הספסל וארוץ רצוא ושוב לאורך המשעול. בכל השלך הס; הרחק, על יד מעון +הקיץ של המלך, הוליכו שתי אומנות עגלות-ילדים, ומלבדן לא נראתה כל נפש חיה. +לא ידעתי נפשי, וארוץ כמשתולל, רצוא ושוב, לפני ספסלי. הכל חלף כאבק פורח! +החבור בעל שלשת החלקים הומת בידי מקרה נִקלה כזה, אשר אבד עט עופרת שמחירו +עשרה אֵירים. + +האלך שנית לפיליסטרדה ואבקש להחזיר לי את עט העופרת? בכל אופן, עוד יהיה לי +דֵי פנאי לעריכת המאמר, טרם ימלאו המטַילים את הפרדס. בחבור הזה אדות +„ההכרה הפלוסופית” תלויים ענינים רבים מאד! אולי טובת הכלל—מי יודע! אולי +אתמך בזה תמיכה רוחנית בידי אנשים צעירים.—אחרי התישבי בדעתי החלטתי, שלא +לנגוע בקַנט; על זה אפשר לי לפסוח, אם רק אעבור בשתיקה על השאלה של הזמן +והמקום; בכל זאת לא אסכים לדעות רנן, הכומר הזקן רֶנַן... עקר הענין הוא, +לכתוב מאמר בעל כך וכך שורות; הדירה שלא שֻׁלם שכרה, המבט הנועז של הגברת, +אשר פגשתי בבקר על המעלות,—אלה ענו את נפשי כל היום, ויתיצבו לפני ברגעים +היותר עליזים, מבלי אשר ידעתי מאין באו. מהרתי לעזוב את הפרדס ואחיש פעמי +אל המלוה, למען קחת את עט העופרת שלי. + +ברדתי מעל הר הארמון ראיתי שתי נשים הולכות. ומדי עברי על פניהן פגעתי באחת +מהן בשַׁרוֻלי, ואביט לאחרי; לה היו פנים מלאים, חִורים קצת. לפתע פתאם +אדמה ותיף באופן שאין לתאר; מדוע? לא ידעתי—אולי הודות למלה, אשר שמעה מאחד +העוברים; אולי בגלל איזו מחשבה פתאומית, או אולי יען נגעתי אני בזרועה? +חָזֶהָ הגבוה התרומם וירד פעמים אחדות, וידה לחצה את השִׁמשִׁיה. מה זה היה +לה? + +עמדתי, ואתן להן לעבור על פני; לא יכלתי ללכת הלאה—כל זה מוזר היה בעיני עד +מאד! הייתי במצב-רוח היותר מרוגז, קצפתי נוראות על עצמי בגלל מקרה עט +העופרת; רעיונותי אחזו פתאם ארחות עקלקלות, מפני השפעת איזה רוח-עועים; +חפצתי פתע להפחיד את הנשים האלה, לרדוף אחריהן זמן רב, ובכלל להעיז פנים +נגדן ככל האפשר.—הנני משיג אותן שנית, הופך פתאם את פני ומביט בהן בחזקה, +ובפגשי את מבטה, הנני בודה פתאם שֵׁם למענה, שם אשר מעולם לא שמעתיו, מלה +קשה וממושכה: אִילַיַּלִי!—היא מתקרבת אלי, ואני מסביר פנים ומכריז בתוקף: + +—הנה תאַבדי את ספרך, עלמה! + +—איזה ספר? שואלת בת-לויתה; ושתיהן הולכות הלאה. + +רוע-לבי התגבר, וארדוף אחרי הנשים, בדעתי באותו רגע אל נכון, כי אני עושה +הפעם מעשה שטות שאין למעלה ממנו, מבלי כל סבה; בראשי היה ערפל, באזני נשמע +לחש מוזר. לשוא אמרתי בלבי, כי התנהגותי—מגונה מאד; עשיתי הַעוָיות משונות +מאחורי העלמה, ואשרוק פעמַים מדי עברי על פניה, שריקות גסוֹת. התנהלתי הלאה +בעצלתים, וארגיש את מבטה על גבי, ופני היו פני להבים מפני הבושה אשר בושתי +בחוצפתי, שלא נשמע כמוה. לאט לאט נדמה לי, כי חלפתי הלכתי לי אל איזה מקום +אחר, כי לא אני הוא זה המתהלך בצלע הרחוב, שחוח מרוב מבוכה. + +כעבור כשני רגעים נגשה האשה אל בית מסחר הספרים של פַּשַׁה; ואני עמדתי אצל +החלוֹן הראשון, וכאשר קרבה הקדמתיה שנית, ואֹמר: + +—הנה תאַבדי את ספרך, עלמה! + +—אבל איזה ספר?—שאלה בפחד.—אולי תדעי אַת, באיזה ספר הוא מדבר? + +והיא עומדת מלכת. אני מרגיש תענוג אכזרי למראה מבוכתה, סֵבר פניה הנבוכים +מרהיב אותי. היא אינה יכולה בשום אופן להבין את קריאתי התכופה; אין אתה שום +ספר, אף לא פסת ניר, ובכל זאת הנה מחפשת בצלחותיה, מסתכלת פעמים אחדות +בכפיה, מפנה את ראשה, מעיפה עינה על המרצפת ומעמלת את מוחה הקטן והרך למען +הבין, באיזה ספר אני מדבר. פניה משתנים, פעם הם מתאַדמים ופעם מתחַורים, +והיא מנשמת בכבדות; כפתורי אדרתה נצבו לקראתי, כמו שורה של עינים נפחדות. + +—למה אַת שומעת לו?—אומרת בת-לויתה ומושכת אותה אחריה,—הן שכור הוא! האינך +רואה, כי עיניו מבֻלבלות? + +אף כי זר הייתי לעצמי לגמרי, בהמצאי תחת ממשלת השפעות מוזרות ובלתי +מבוארות—אך ראיתי היטב את כל הנעשה סביבי. כלב אדמדם גדול רץ לעבר רחוב +טִיבוֹלי, ועל צוארו ענק צר, מזהב, חדש. הלאה, נפתח חלון ביציע השני, ועלמה +הציצה משם, ותחל לכבס את השמשות מחוץ. שום דבר לא נעלם מהסתכלותי, הכל רחף +לנגד עיני מכל עברים, כאִלו נגה מסביב אור חדש ובהיר. על מגבעת כל אחת משתי +הנשים אשר לפני היתה נוצת-צפור כחוּלה, ולאחת—פתיל שוטלנדי על צוארה. חשבתי +אותן לאחיות. + +הן סרו ותעמודנה אצל בית המסחר לתוי-זמרה של אֵיסלֶר, ותחלנה לשוחח ביניהן. +וגם אני עמדתי. ואחר שבו לאחור, חלפו על פני, ותשימנה פעמיהן ישר אל מִגרש +אוֹלַף הקדוש. כל העת הלכתי בעקבותיהן. פעם הסבו פניהן ותעיפנה עלי מבט, +חציו נפחד, חציו בוחן; על פניהן לא נִכר כל קצף, וגבות עיניהן לא התקדרו. +זאת הסבלנות אל חוצפתי הכלימתני כליל, ואוריד את עיני. לא חשבתי עוד לרדוף +אחריהן, אך פשוט מרגש תודה לא חפצתי להסב עיני מהן. + +על יד הבית, שמספרו שנַים, בית גדול בעל ארבעה יציעות, הביטו מאחריהן עוד +פעם, ותבאנה אל מבוא-החצר. ואני, בהשעני על פַּנַּס-הגַּז שעל יד המזרקה, +הקשבתי לשאון צעדיהן על המעלות; ביציע השני שקטו הצעדים. סרתי מן הפַּנס +ואביט למעלה, על הבית.—אז נעשה איזה מעשה בלתי מובן. מסך-החלון הועף למעלה; +נפתח החלון, ויראה ראש אשה, ומבט בוחן כֻּון אלי. + +—אילַיַּלי!—קראתי בלחש, וארגיש כי אדמו פני. מדוע לא קראה לעזרה? מדוע לא +השליכה עתה עלי סיר-הפרחים, או לא שלחה את איש לגרשני?—הבטנו איש בעיני +משנהו, מבלי התנועע; מחשבות התבלבלו, עפו מן הרחוב אל החלון ולהפך, עוף +ושוב, ושנינו לא הוצאנו מפינו אף הגה. + +היא הפכה פניה, ואני רעדתי וארגיש איזו דחיפה בלבי; ואראה כתף וגב, ואחר +נעלם הכל. בסורה לאט מן החלון נראתה לי דמות תנועת כתפה כעין רמיזה של חבה; +זאת ברכת-השלום הרכה הציתה את דמי בקרבי, וארגיש את עצמי פתאם עלז עד מאד. +אחר כך הלכתי הלאה לאֹרך הרחוב. + +לא ערבתי את לבי להביט מאחרי ולא ידעתי, אם נגשה שנית אל החלון; ויותר +שלבבתני השאלה הזאת, התעוררו עצבי ואמלא רוגז. אולי ברגע זה היא עומדת שם, +מלמעלה, ועוקבת אחרי כל תנועה מתנועותי. בודאי כן הדבר. נדמה לי, כי לא +אוכל נשא את זאת ההתבוננות מאחרי. הבלגתי על נפשי ואלך הלאה; רגלי רעדו +והליכתי לא היתה נכונה, יען דאגתי יותר מדי להדָרָהּ. הניעותי בידי, ירקתי +ואזקיף את ראשי, למען הראות כשָׁלו וקר-נפש, אך לא הועיל כל דבר. הרגשתי +מאחרַי עינים רודפות, וקור חלף בכל גוי.—לבסוף נמלטתי אל המבוי, וארוץ +לפיליסטרדה למצא את עט-עופרתי. + +הוא הושב לי בלי שום מעצור. המלוה בכבודו ובעצמו הוציא אלי את המקטורן +ויבקשני למשש בצלחותיו; מצאתי שתי פתקאות של בתי-מלוה, ואודה לו בעד חסדו. +האיש הזה החל למצא חן בעיני, ואתאמץ לעשות עליו רושם טוב. צעדתי אל הדלת, +אך תכף הסבותי פני אל השלחן, כאילו שכחתי דבר-מה; מצאתי את עצמי מחויב לבאר +לו את הכל, ואחל לצפצף איזו שירה, למען הפנות אלי את לבו. ואחר לקחתי את עט +העופרת ואנַפנפהו באויר. + +המחשבה לשוב הנה בגלל דבר קל ערך כעין עט עופרת לא היתה עולה על דעתי +כלל,—בארתי לו; אולם זה הוא עט עופרת ממין מיוחד לגמרי. במראהו הנהו פעוט; +אולם הוא עשני למה שהנני כיום, הורה לי כמעט את דרכי בחיים. + +ואדום. האיש נגש אל השלחן. + +—הנה כי כן?—אמר, ויביט עלי בסַקרָנות[ו]. + +[הערת שוליים ו: סקרנות—התשוקה לראות ולדעת הכל.] + +—כן! בעט העופרת הזה עצמו כתבתי ספר גדול על דבר ההכרה הפלוסופית, בשלשה +כרכים,—החלותי לפטפט.—האם לא שמע אדות זה? + +כמדומה לו, כי שם הספר ושם המחבר ידועים לו. + +כן, כן. אל נא יתפלא אפוא לראות, כי שבתי הנה למען קחת דבר מצער כזה; לעט +הלז יש בעיני ערך גדול מאד. הוא נחשב בעיני כמעט כבן-אדם. בכל אופן, הנני +מודה לו מאד בעד חסדו, אשר לא אשכחהו—כן, כמובן לא אשכחהו; הוא בודאי ראוי +לתודה. שלום! + +ובסורי אל הדלת העמדתי פנים, כאִלו יכול הייתי להמציא לאיש הזה מקום +בצבא-המכבים. המלוה טוב הלבב הרכין ראשו נכחי פעמים, טרם הספקתי לצאת, ואני +הסבותי פני אליו שנית ואֹמר: „שלום!” + +על המעלות נפגשתי עם אשה, אשר נשאה בידה תרמיל. היא נטתה הצדה במורך-לב, +ותתן לי לעבור, ואני מבלי משים תקעתי ידי לתוך צלחתי, למען תת לה איזו +אגורה; ויען כי לא מצאתי מאומה, התמרמרתי ואחלוף על פניה, בהורידי את ראשי. +כעבור זמן מה שמעתי, איך דפקה על דלת בית המלוה; שם היתה שבכה של ברזל, +ואני חשתי ברור גרוד של אצבעות. + + * * * * * + +השמש עמדה בפאת דרום; הגיע חצות יום. בעיר קמה תנועה, קרבה שעת הטִיול, +והמון שמחים ושוחקים החלו להתהלך ברחוב קַרל-יוהַן. לחצתי את אזרועַי אל +גוי, הצטמקתי ואעבור בהחבא על יד אחדים ממכירי, אשר עמדו בקרן +מִגרש-האוניבֶרסיטה ויתבוננו בֶּהמון. תפוש בשרעפים התנהלתי בהר הארמון. + +כל אלה האנשים אשר פגשתי—כמה מן הקַלות והעליזות בתנודות ראשיהם! הם התפרצו +לתוך החיים, כמו לסַלוֹן של משתה! אין יגון בשום מבט, אין סֵבל על שום שכם; +אין כל רעיון קודר, כל יסורים כמוסים בלבות השאננים האלה. ואני, המתהלך +בתוכם, במבחר שנותי וכחותי, כבר הספקתי לשכוח מַהו אֹשר! + +התעמקתי במחשבה הזאת. נתתי אל לבי ואמצא, כי לא צדקה ההשגחה בנוגע אלי. +מדוע זה הורע מצבי בירחים האחרונים עד היסוד? + +ברגע זה לא הכרתי את עצמי—מכל עברים נקהלו עָלי יסורים חדשים. לא יכלתי עוד +לשבת על ספסל או ללכת לאיזה מקום, מבלי אשר יעַנוני מקרים פעוטים, נִקלים, +הרהורים רעים ורשמים מרים, אשר פזרו לרוח את כל כחותי. הכלב, אשר חלף +במרוצה מול עיני, השושנה הצהובה שנראתה לי בלוּלָאה של איזה גבר חשוב, גם +אלה אלצו את עצבי לרעוד ויפנו אליהם את לבי זמן רב.—מה זה היה לי? האם יד +ההשגחה שמתני למפגע לה? ומדוע זה דוקא אותי ולא איזה כושי מאמיריקה +הדרומית?—ויותר שהעמקתי להגות, לא יכלתי להשיג בשכלי את זאת הרדיפה מצד +ההשגחה. מדוע זה ולמה פסחו הפגעים על כל האנושיות, למען דכא דוקא אותי; הן +סוחר הספרים פַּשַׁה והפקיד הֶננֶכֶן אינם עולים עלי ואינם נופלים ממני +במאומה! + +תעיתי בלי מטרה, ואוסיף להגות בענין זה, ואמצא, כי זדון נורא הוא מצד +ההשגחה—להמיט עלי חטאות אחרים!—גם אחרי אשר מצאתי לי מקום ואשב על הספסל, +הוספתי להציע לנפשי את השאלות האלה, אשר הפריעוני מחשוב אדות ענינים יותר +חשובים. + +מאותו יום-האביב, שבו התחילו פגעי הרעים, הרגשתי את זאת החולשה המוסרית, את +אי-היכלת למשול ברוחי ולהציב לי מטרות קבועות; קהל גדול של שרצים קטנונים +מסוכנים בחרו למשכן להם את ה„אני” שלי, ויאַכּלוהו עד היסוד. + +ומה אם באמת רצון האֵל הוא—להשמידני? קמתּי ממקומי, ואתהלך הנה והנה על יד +ספסלי. + +הרגשתי את עצמי כהגשָׁמה של עֹני; אפילו ידי כאבו, ואך בכבדות יכלתי +להניען. אחרי ארוחת הבקר הנזכרה הרגשתי כי רוחי רעה עלי מאד, ואהי נגרש +ומרוגז באופן מיוחד, וכל המטַילים נדמו לי כאיזה צללים. על ספסלי ישבו שני +אנשים; הם הדליקו את סיגַרותיהם, ויחלו לפטפט; ואני התקצפתי ואחפץ לגדפם. +אך נחמתי ממחשבתי, ואלך אל הקצה השני של הפרדס למצא לי מקום. ופה ישבתי. + +כבר שמתי לב לזאת, כי בשעה שעלה בגורלי לרעַב זמן רב, חשתי כאִלו מוחי חרב +כלו, וראשי התרוקן. הפעם לא הרגשתיו על כתפי כלל, וגם נדמה לי, כי הבטתי על +העוברים באיזה מבט מיוחד לגמרי, קל ומרפרף. + +ישבתי על הספסל, ומרֵרתי הוסיפה להשתפך בקרבי יותר ויותר על כל היסורים +והתלאות, אשר ההשגחה מנחלת אותי. + +איזה קטעים משירים שונים עלו על זכרוני. החלותי לדבר אל לבי, בהטותי +בנעימות את ראשי הצדה.—למה זה אני דואג לזאת, מה אֹכל, מה אשתה ובמה אכסה +מערומי גוי הפושע? האם לא ידאג לי אבינו שבשמים, שבלי רצונו לא ינוע אפילו +עוף השמים, קל וחומר אני הגבר! רבונו של עולם נגע, כביכול, באצבעו +בארג-עצבי ויבלבל לאט לאט את חוטיו. אך הסיר אצבעו, והחוטים הרכים נשארו +תלויים עליה. ואצבע אלהים השאירה אפוא פצע במוחי. אולם אחרי נגעו בי לא עשה +לי עוד כל רעה, כי אם פטרני לשלום ויצו עלי ללכת בדרכי. ואת הכל עשה הרחמן +לטובתי... + +מתוך חורש-הסטודֶנטים הביא הרוּח הד מוזיקה בכנפיו; אם כן, הגיעה השעה +השניה. הוצאתי את גליוני, למען כתוב; יחד עמו נשר מחיקי גליון-הפתקאות של +הגַּלב, אשר בקרתיו תדיר. מניתי: נשארו עור שש פתקאות.—תודה לאל! עור +כשבועים אוכל להתגלח ולהראות כאדם הגון!—הרכוש הפתאומי הזה הביאני תכף במצב +הרוח היותר טוב; החלקתי בשקידה את הגליון, ואשיבהו לתוך צלחתי. + +אולם בכל זאת לא יכלתי לכתוב. בערכי שתי שורות, חרבו כל מחשבותי; כלן נפזרו +אל כל רוח, ובשום אופן לא יכלתי עוד לאספן. כל הדברים הסובבים אותי לבבוני +וימנעוני מעבודתי. הזבובים והצִּרעות התישבו על הניר ויפריעו בעדי; גרשתי +אותם בלי הרף, אך עמלי היה לריק. הזבובים הסיגו את גויתם אחור, נשענו על +רגליהם הדקות—ולא זעו ממקומם. הם טפסו על הנקודות והגבשושיות שעל גבי הניר, +עד אשר עלה על דעתם לסור הלאה. + +הבריות הקטנות הללו החלו לשעשעני, ואניח רגלי זו על גב זו, ואחל +להסתכל.—פתאם נשמעו מתוך החורש שני קולות רמים של חליל, וימשכו את +לבי.—זָעף מפני אי-היכלת לכתוב את מאמרי, תחבתי את הגליון אל צלחתי, ואשען +על מַסעד הספסל. ברגע זה היה מוחי כל כך צלול, עד כי יכלתי להתמכר למחשבות +היותר מפשטות, מבלי כל לֵאות.—בהשתרעי בצורה זו, הכרתי פתאם את רעידת נעלי +יחד עם כל דפיקה ודפיקה של עורקי. הבטתי זמן רב על רגלי, והנה פתאם תקפני +מצב-רוח שלא נסיתי בו כלל, פַנטַסטִי, בלתי מובן: פלצות חולפת בכל עורקי; +פלצות הדומה להרגשת איזה אור קר. בהביטי שנית על הנעל, מצאתי בו פתאם את +רעי הנושן, חלק מעצמי; חדוש ההמצאה וששון קבלת-הפנים מוציאים דמעות מעיני, +ומדומה לי, כי נעלי מחלים ללחוש באזני דבר מה. + +—רפיון רוח!—אמרתי בקול רם, ובקמצי אגרופי שניתי: רפיון רוח!—לעגתי על חוסר +אֹמץ-הרוח אשר בקרבי, אמרתי כי מתקלס אני בנפשי, ואוכיח את עצמי בתמים +ובחזקה, ואעצום עפעפי עיני, לעצור בעד הדמעות. ובכל זאת הוספתי לשים לב אל +נעלי, כאילו ראיתים בפעם הראשונה—אל תבניתם בשעת תנועת הרגל, אל צורתם +בכלל,—יען כי קמיטותיהם ותפריהם משַׁוִּים עליהם באמת צורה קבועה. בתוך +הנעלים האלה התכנס חלק מה„אני” שלי; הם חיים, נשמת רוח אפי בקרבם. + +וכך הסתכלתי בנעלי כמעט שעה שלמה. באותה שעה ישב איזה זקן על הקצה השני של +ספסלי; אחרי שבתו, גָּנַח מעמל הדרך ויגמגם: „כן, כן, כמובן”. + +לשמע צלצלי הקול הזה חלפה בראשי רוח-סערה שלמה. שכחתי פתאם את כל שיחתי עם +הנעלים, כאִלו היתה לפני כשנתים ואך בכבדות אני מעלה אותה על זכרוני. +החלותי להתבונן בזקן הלז. + +מה לי ולאיש הזה? אין כל, מאומה. אך בידו יש דבר-מה: צרור, מגולל בעלה +עִתון ישן; אשר מודעותיו בולטות החוצה.—התעַניַנתי, ולא יכלתי עוד להסב +עיני מעלה העתון; על לבי עלה רעיון אוילי: זה הוא בודאי איזה עתון מיוחד +לגמרי, יחיד במינו; סקרנותי התגברה, ומקוצר רוח התהפכתי הנה והנה על מושבי. +אל נכון נמצאים שם כתבי-יד חשובים, גנובים מהאַרכיב, תעודות, אמָנות, כתבי +קושרים! + +הזקן ישב במנוחה, תפוש במחשבות.—מדוע העתון מגולל באופן כזה, שהמודעות +בולטות החוצה? לא דבר ריק הוא. איננו רוצה להפיל מידיו את צרורו, בשום אופן +שבעולם; הוא אינו מעיז גם לתתו בצלחתו. הייתי מעמיד בסכנה את חיי—רק למען +דעת את הנמצא שם בתוך! + +מה אפוא לעשות? אי-האפשרות לבדוק את הענין הכמוס הזה רק הוסיפה להגביר את +סקרנותי. מששתי בצלחות בגדי: אולי אתן דבר מה על יד הזקן, למען החל בשיחה? +אולם מצאתי רק את גליון הגלב, ואנוס הייתי להשיבו למקומו. בכל זאת הרגשתי +בקרבי כל כך הרבה חוצפה, עד כי מחאתי בכפי על צלחתי הריקה, ואֹמר: + +—אולי ירשה כבודו להציע לפניו סיגַרה? + +רב תודות; הוא אינו מקַטר טבק; הוא היה אנוס לעזוב את ההרגל הזה מחמלתו על +ראות עיניו, כי כמעט עִור הנהו. ואולם, הוא מודה לי בכל לב בעד חסדי. + +האם זה כבר עיניו כואבות? ובכן, גם לקרא לא יוכל? ואפילו עתון? + +לדאבונו, אפילו עתון. + +הזקן העיף עיניו בי. העינים החולות כהו ונדמו כעיני-זכוכית, מבטו היה קהה +ויעשה רושם מכוער. + +—כבודו איננו תושב העיר הזאת?—שאל. + +כן הדבר.—אך האמנם איננו יכול לקרא אפילו את השער של העתון אשר בידו? + +לא.—הוא הכיר תכף, כי לא מתושבי העיר הנני, לשמע קולי. חוש-השמיעה שלו דק +מאד; בלילה, עת הכל ישנים, הוא שומע את הנשימות מן החדר הסמוך לחדר +משכבו... + +—חפצתי לשאל, איה מקום משכן כבודו? + +השקר כבר היה מוכן בפי. בלי משים, בלי שום פניה ורעיון צדדי, כזבתי: + +—במגרש אוֹלַף, בבית השני. + +האמנם? הוא יודע כל אבן ואבן אשר במגרש אולף. שם מַזרקה, שתי מנורות-קנים +של גַּז, עצים אחדים,—הוא זוכר כל זאת.—איזהו מספר הבית, שאמר כבודו? + +לי כבר היה הדבר לזרא עד מאד, ואקפוץ ממושבי תפוש בשרעפי על דבר +העתון.—צריך אני לחדור אל הסוד הזה, ויהי מה: + +—אך אם אינך יכול לקרא בעתון, למה... + +—כבודו אמר: המספר השני? הוסיף הוא, מבלי הכיר את רגזי.—היו ימים אשר ידעתי +את כל שוכני הבית ההוא, מה שם אדון הבית? + +מהרתי לבדות שם, למען הפטר ממעַני זה, ואנהם: + +—הַפְּפּוֹלַטִי! + +—כן, הפפולטי;—והזקן הניד בראשו, כאלו נחקק השם בזכרונו תכף ומיד. + +ואני הבטתי עליו בתמהון; הוא ישב בפנים תמימים ותפושים במחשבות. אך בדיתי +את השם המגוחך הזה—והזקן כבר הסתגל לו, כאילו שמע אותו קודם לזה!—בין כה +וכה הניח את צרורו על הספסל; כל עורקי הזדעזעו מסקרָנות. ואראה על העתון +כתמים שמנים אחדים. + +—כמדומני, כי רב החובלים הוא?—שאל הזקן בלי שום אותות הִתול בקולו.—כפי +שאני זוכר, הוא רב החובלים. + +—רב החובלים? הנך שוגה; אתה יודע בודאי את אחיו, ואולם הוא—סוכן בבית מסחר. + +דמיתי, כי בזה יושם קץ לשיחה; אולם הזקן האמין לכל דבר; לוּ קראתי לפניו +בשם מעין בעל-חנן-בן-עכבור, גם אז בודאי לא היה הדבר מתמיה אותו כלל. + +—אומרים, כי _הפפוּלטי_ אדם הגון הוא,—אמר אלי. + +אך אני הפסקתיו: + +—ערום כנחש הוא, עסקן במלא המובן, סוכן חרוץ מאד: הוא נושא ונותן בצמחי +כינה, בנוצות רוסיה, בעור, בעצים, בדיו... + +—הנה כי כן! כך הוא המעשה!—הפסיק הזקן מצדו גם אותי בעליצות. + +הדבר החל לעַנין אותי בעצמי. נמשכתי אחרי השקר אשר בדיתי, ואחל לטפל כזב על +כזב. ישבתי עוד הפעם על מקומי, ואשכח גם את העתון, גם את כתבי היד +החשובים—באחת, באתי לידי התפעלות. פתיותו של הגמד הזקן הוסיפה שמן על +המדורה; גמרתי בלבי להעיק עליו, לבטלו כעפרא דארעא ברב כזבי ובנוראותם. + +—האם לא שמעת דבר אדות ספר התפלות האֶלֶקטרי, אשר המציא הפפולטי? + +—מה כבודו אומר? ספר תפלות אלק... + +—כן, אלקטרי! בו אותיות אלקטריות המאירות בחשכה! זה עסק כביר, בו הושקעו +מיליוני-קרוֹנות אין מספר; בתי יציקת אותיות, בתי דפוס, חרשים אמנים +המקבלים שכר הגון, כשבע מאות במספר! + +—כך הוא המעשה!—ענה הזקן, וידום; הוא הוסיף להאמין לכל מלה אשר יצאה מפי, +ולא השתומם על שום דבר. ולי היה קצת מפח נפש, יען כי קויתי להקניטו בשקרי +עד היסוד. + +בדיתי עוד איזה ענינים מעין אלה, ובקולי קולות החלותי להוכיח לו, כי זה +האיש _הפפולטי_ היה במשך תשע שנים משנה למלך פרס. + +—היודע אתה, מה פירוש משנה למלך פרס? ממש כמו השולטן! זה יותר חשוב מאיזה +מושל אירופי. כן, הוא היה משנה למלך במשך תשע שנים, ולא הורד מעל כנו! + +ואחל לספר על דבר בתו אילַיַלי, בת המלכה, אשר היו לה שלש מאות שפחות, ואשר +שכבה בערש נפלא שרפידתו שושנים צהובות—איליַלי, זאת היפה-פיה, אשר לא היתה +עוד כמוה בעולם, אשר כמוה לא ראיתי עוד מעולם, חי נפשי, לא ראיתי מעולם! + +—האמנם? כל כך נחמדה?—אמר הזקן התפוש ברוב שרעפיו, ויוריד את ראשו. + +—נחמדה? היא נפלאה, נפלאה ער כרי לצודד נפשות! עיניה—משי נוצץ, ידיה שן +מופז! מבטה מעורר חמדה כנשיקה, ובשעה שהיא מדברת—הנפש לוהטת, כמו +גפרית-מאירה בגעת בה זיק אש! ומדוע זה לא תהיה יפה-פיה כזאת? האם שלָחה +אביה מעולם לבית המלוה, או לבקש מקום בצבא המכבים?—היא פשוט ספור-בדים אשר +התגשם בבשר אשה, על דברתי! + +—כן, כן,—ענה הזקן, נבוך קצת מהתלהבותי. + +שלוָתו הקציפה אותי; התעוררתי לשמע צלצל קולי, ואדבר בקול תמים מאד. כתבי +היד החשובים הגנובים מהאַרכיב, התעודות והאָמנות כבר נשכחו; צרור פשוט +ופעוט היה מונח בינינו על הספסל, אולם כבר חדלתי לשים אליו לב כליל. +התכנסתי כולי בבדֻיותַי[ז], ואתענג מדי החליפי בעצמי את התמונות הנבראות; +דמי שטף ויבוא לתוך ראשי, וצחוק גדול חנק את גרוני. + +[הערת שוליים ז: בדות—ספור-בדים.] + +הזקן בקש ללכת. הוא קם ממקומו, ולבלי הפסיק את השיחה פתאם, אמר: + +—בודאי הון כביר לו, עפרות זהב—_להפפולטי_ זה. + +איך זה ערב את לבו להשתמש במלה _שלי_ כרצונו, זה הזקן העור והמגאל? או אולי +הוא חושב, כי שם אשר כזה אפשר לקרא על אחד השלטים?—הוא לא נכשל בשום אות +ולא נוקש בשום הברה; המלה הזאת טבעה עמוק במוחו ותשלח שם שרשיה, ובגלל הדבר +הזה התקצפתי תכף; רוע לב תקפני למראה זה האיש, שאי אפשר היה לפעול עליו בכל +מיני שקרים ודברי רוח שבעולם! + +—את זאת אינני יודע,—עניתי במהירות,—לא אוכל להגיר לך דבר אדות זאת. אולם +דע לך, כי לאיש הזה קוראים בשם יוהַן אַרֶנדט הפפולטי. + +—יוהן ארנדט הפפולטי,—שנה אחרי, בהשתוממו קצת להתפעלותי. וידום. + +—בודאי ראית את אשתו,—קראתי בהתמרמרות—אשה בריאת בשר... או אולי אינך מסכים +לזאת, כי היא אמנם בריאת בשר? + +הוא אינו מכחש בזאת כלל; אפשר מאר, כי לאדון נכבד אשר כזה אשה בריאת בשר עד +מאד. + +הזקן ענה במנוחה ובבירור על כל טענותי, ובהשיבו לי אמרים נזהר במלים +ובמבטאים, כי אמנם ירא להרגיזני. + +—יקחך שד משחת,—קראתי בקול גדול כמשתגע,—האמנם הנך חושב, כי כזבתי מתחלה +ועד סוף? האמנם תפון בדבר, אם יש בעולם איש ששמו הפפולטי? מעודי לא ראיתי +עוד זקן עקש אשר כזה! במה אתה הוגה כעת? יתכן, כי משוה אתה בנפשך, כי אני +אינני איש צעיר הגון, אלא אחד הבטלנים, ערום ויחף, שאין בצלחתו אף סיגַרה +לקטר? אנכי לא הסכנתי שיתנהגו אתי באופן כזה, ולא ארשה לאיש להתנהג כך—לא +לך, אף לא למי שיהיה! הואל לחרות זאת על מצחך, לזכרון! + +הזקן קם; בפערו את פיו, מבלי דבר דבר, שמע את מדברותי עד גמירא, ואחר כך +מהר לקחת את צרורו, וילך,—יותר נכון—וירץ בפסיעות קטנות וקלושות. + +אני נשארתי על מקומי, ואביט על גבו, אשר נכפף יותר ויותר במדה שנעלם מנגד +עיני. מאיזה סבה נדמה לי, כי מעולם לא ראיתי עוד גב רשע, גב קלון כזה, +ואשמח בלבי על אשר חרפתי את האיש הזה... + +היום נטה לערוב; השמש ירד, הרוח המה בין העפאים, והאוֹמנות, אשר ישבו +המונים המונים מתחת אצל הנדנדות, הניעו את עגלות הילדים לעבר מוצא הפרדס. +הרגשתי את עצמי שלו ושמח. גרוי עצבי שקט לאט לאט, והשֵׁנה החלה לתקפני; +הלחם, אשר אכלתי במדה הגונה, פעל את פעולתו. במצב רוח היותר ענוג השתרעתי +על הספסל, ואעצום שמוּרות עיני; כבר נרדמתי, כמעט ישנתי כליל, והנה פתאם +הכני שומר הפרדס על שכמי ויאמר: + +—פה אסור לישון. + +—ידעתי,—אמרתי לו, ואקום. + +ובו ברגע שבה אלי הכרת מצבי, שאין מנוס ומפלט ממנו.—הן צריך לעשות איזה +מעשה, לשית איזה עצה! למצא משרה לא עלתה בידי עד היום; מכתבי-ההמלצה כבר +החלו להתיַשן, ואף גם נִתנו מאנשים בלתי מפורסמים כלל, למען היות להם איזה +כח; והעקר—מכל עברים משיבים את פני ריקם, והדחיות האלה המיתו כעת בקרבי את +אֹמץ לבי כליל.—איך שיהיה, מועד שכר הדירה כבר בא, ועלי להשיג כסף באיזה +אופן שיהיה למען שלם לבעלת הבית. יתר הצרכים יוכלו לחכות. + +בלי דעת אחזתי בניר ובעט עופרת, ובלי חשבון החלותי לכתוב את המספר 1848. מי +יתן והופיע במוחי, למצער, רעיון מוצלח אחד, וכתבתי דבר מה! כבר קרה לי לא +פעם כדבר הזה, כי נחה עלי הרוח, ואז יכלתי לכתוב פרקים גדולים בבת אחת, וגם +עלה בידי. + +ישבתי על הספסל, ואכתוב פעמים אין מספר 1848, לארך הגליון ולרחבו, באופנים +שונים, ביַחלי, אולי תנוח עלי הרוח. קהל מחשבות נפזרות רחף במוחי; מראה +היום הגוסס הפיל עלי יגון ויביאני לידי התרגשות הרוח.—הבציר בא—וכל היקום +יישן שנתו לאט לאט. הזבובים הקטנים והיתושים הנם הראשונים המרגישים את +נשימתו; בתוך העצים והעשב נשמעים קולות התאבקות עם המות, קולות של רוגז, +תוגה ומרי. התולעים הנרמסים מתמתחים מלא קומתם בפעם האחרונה, מוציאים מבעד +לחציר את ראשיהם הצהובים, מרימים רגליהם, מותחים את החלק הקדום של גויתם, +ופתאם הנם מצטמקים, מתהפכים וגועים. על כל צמח נכר חותם הקור הראשון; +העשבים החִורים נוטים לצד השמש, ובין העלים הנושרים ישמע קול שאון דק, כאלו +שם מתגודדים תולעי הקברים. הבציר חוגג חג נצחון המות; חכלילות שושנת +הבציר—זה אֹדם של שחפת בלחי-שושנים. + +צרוּר בכנפי רוח טבע-הבציר, הרגשתי את עצמי כרמש גֹוע; ואימה חשכה נפלה +עלי, ואקום ואצעד צעדים אחדים על פני המשעול. + +לא!—קראתי ואקמץ אגרופַי:—הגיעה השעה למשול ברוחי! + +ואשב שנית, ואֹחז בעט העופרת, ואחל לערוך את מאמרי.—הפעם אין מקום ליאוש +שירפני, בשעה שנחוץ לשלם שכר דירה! + +בכבדות, לאט לאט החלו מחשבותי להתקבץ, ואכתוב שני עמודים של מבוא; אך לאיזה +ענין?—הם היו ראויים לכל ענין שיהיה. אחרי כן העמקתי לחשוב על דבר הרעיון +עצמו—אולם לא יכלתי לעמוד על שום ענין ברור. ומדי התאמץ מוחי ככה לבטָלה, +חלפו להן בין כך כל מחשבותי שנית בלי סדרים; חשתי, כי שכלי מתפטר ממשמרתו, +ועוד הפעם הפליאתני זרות ההרגשה, כי אין ראש ממעל לכתפי. את הריקנות המחלטה +הזאת הרגשתי לא רק בראשי, אך גם בכל גופי, כאלו נעשיתי נבוב מכף רגלי ועד +קדקדי. + +—אלי, אלי!—קראתי במרירות, ואשנה את הקריאה הזאת פעמים רבות. + +הרוח המה בין העלים; סגריר הקריב לבוא. עוד כרגע ישבתי, בהביטי בלי-הבין על +הניר, ואחר קפלתיו, ואתחבהו בלי חפץ לתוך צלחתי. מזג האויר היה לח, +ומִקטורן לא היה על בשרי; רכסתי את מעילי עד הצואר ואתקע כפי בצלחותי. אחרי +כן קמתי, ואלך. + +לוּ הצלחתי רק פעם—רק זאת הפעם האחת! זה פעמים כבר הזכירה לי בעלת הבית +בסקור-עין על דבר השִׁלום, ואני אנוס הייתי להתקמט ולעבור על פניה בהשתחויה +נבוכה. כזאת לא יעלה לי עוד לעשות פעם שלישית. והיה כאשר אפגש עוד פעם +בעינים האלה, אז אתפטר מן הדירה, בשלמי את כל המגיע ממני; הן צריך לבוא קץ +לענוי הזה! + +בשימי פעמַי אל מוצא הפרדס, ראיתי שנית את הגמד הזקן, אשר הנסתיו זה לא כבר +כל כך בהשתוללות. העתון הפלאי שכב אצלו על הספסל: עליו היה מוטל גם איזה +דבר מאכל, אשר בלעו בתאבון. חפצתי לגשת אליו ולבקש סליחה בעד הליכותי +הזרות, אך תאבונו דחני מאתו; אצבעותיו, אשר נאחזו כצפרנים בלחמנית השמנה, +עוררו גֹעל בנפשי—ואחלוף על פניו מבלי אמור אף מלה. והוא לא הכירני; הוא +כונן מבטו הקהה במרחק, ותהי דמות פניו כעין הכפור. + +ואני הוספתי ללכת הלאה. + +עמדתי, כדרכי, אצל העתונים המדובקים אל הקיר, אשר עברתי על ידם, למען +התבונן—אולי יש מציעים איזו משרה. לאשרי הרב מצאתי הפעם מודעה ממין זה: +סוחר בגרֶנלַנדסלֶרֶט מבקש איש צעיר אשר יעסוק בעריכת חשבונות במשך שתי +שעות מדי ערב בערב; השכר כפי אשר יתפשרו. רשמתי לי את האַדרסה של המודיע, +ובלחש התפללתי לה', כי ינחילני את המשרה הזאת; החלטתי לבקש בשכרי פחות מאשר +יבקש כל איש אחר: חמשים אֵירים באופן היותר טוב, ואפילו ארבעים. + +בבואי הביתה, מצאתי על השלחן פתקא של גברת הבית, אשר בקשתני הפעם אם לשלם +למפרע שכר הדירה, או למהר ככל האפשר לעזבה כליל. אין אני צריך להתרעם על +זאת—ההכרח מעורר אותה להודיעני כדברים האלה. ברגשות כבוד מרת הוּנדרסֶן. + +הצעתי בכתב להסוחר כריסטי, בגרנלנדסלרט 31 №, את חפצי לעבוד אצלו, תקעתי את +המכתב לתוך צלחתי ואשאהו אל ארגז-הפוֹסטה אשר בקרן הרחוב. אחרי כן שבתי +שנית אל חדרי, ואשב בנדנדה.—החשכה הלכה הלך וגבר.—רגלי לא יכלו עוד נשֹא +אותי. + + * * * * * + +ביום המחרת השכמתי מאד לקום משנתי. כאשר פקחתי עיני היה חשך סביבי, ורק +כעבור זמן רב שמעתי את קול השעון ביציע הראשון, אשר השמיע את השעה החמישית. +בקשתי לישון שנתי עוד הפעם, אך הדבר הזה לא עלה בידי; נעשיתי עלז יותר +ויותר, ואהגה בענינים מענינים שונים אשר עלו על זכרוני. + +לפתע פתאם עלו על דעתי שני רעיונות, הראויים בשביל מאמר או פיליטון, שתי +מחשבות מוצלחות מאד; מעודי לא הִמצאתי עוד שום דבר אשר כזה!—הנני שוכב +ושונה פרַזות בודדות, והן, לפי דעתי, כלילות יופי! לאט לאט מסתפחות אליהן +עוד אחרות; מבלי דעת נפשי מרוב ששון, הנני קופץ ממשכבי ואוחז במהירות בעט +העופרת ובניר. בקרבי כמו נִתק דבר מה—המלים יוצאות דחופות אשה אחרי רעותה, +כל פרזה בודדת מסתגלת אל הלָך-הענין הכללי, מחזה אחר מחזה מתיצב הכן—ורוח +טובה שורה עלי. אני כותב כמטורף וגומר גליון אחרי רעהו. המחשבות כל כך שטפו +ובאו פתאם, עד כי עלי לפסוח על הרבה פרטים למרות עבדי עבודה קשה; הנני תפוש +כולי בענין שאני דן עליו, ואינני מחפש ברוחי אפילו שורה אחת. + +הרגע המשמח-נפש הזה נמשך זמן רב עד מאד; כעשרים גליונות כתובים מכל עבריהם +מונחים לפני על ברכי; לסוף אני משליך מידי את עט-העופרת. אם באמת יש +לגליונות הללו איזה ערך, הנה נצלתי!—אני קופץ ממטתי ולובש בגדי. הבקר אור. +כבר יכול אני להכיר מודעת הפקיד אצל דלתי, ועל יד החלון אור גדול, באופן +שאפשר להעתיק כתב יד בנקל; הנני לגשת אל העבודה הזאת. + +ערפל מוזר, יורד עד הנפש, מלא אורה וצבעים, עולה מחזיונותי; הנני קורא +במרוצה, רעיון אחר רעיון; כמדומני, כי מעולם עוד לא הטבתי כל כך לכתוב. אני +מתמלא שכרון מרוב קורת רוח, בוכה בשמחה מאהבת-עצמי, ומוצא חן בעיני עד מאד; +הנני שוקל את כתב היד על כפי—ומעריך אותו בחמש קרונות לכל הפחות. על דעת +שום איש לא יעלה להתוכח אתי אדות המחיר; אדרבה, אפילו עשר קרונות—זה בזול +גדול—כמובן, אם יושם לב אל התוכן. הן אי אפשר למסור לדפוס חנם חבור יחיד +במינו כעין זה; רומנים כאלה אינם מתגוללים ברחובות. ואקבע את המחיר—10 +קרונות. + +כבר האיר הבקר; כבר יכלתי להכיר את האותיות הגדולות והצנומות של התופרת +בשביל המתים, העלמה אַנדרסן, בשער מימין; מאיזה מקום נשמעו צלצלי השעה +השביעית. + +קמתי, ואחל להתהלך בחדר, אחת הנה ואחת הנה. אחרי שקלי כראוי את מצב הענינים +בשכלי, מצאתי כי דחִיַת מרת הוּנדרסן אשר דחתני מביתה היא דבר בעתו. גם זו +לטובה! החדר הזה לא יסכון לי כלל; אין בו אפילו המסך הירוק היותר מצוי בכל +חלון, אפילו המסמרים היותר פשוטים בשביל לתלות את הבגדים על הקיר. הנדנדה +בפנה אינה אלא פַּרוֹדִיָה של נדנדה, אשר אך צחוק יתעורר למראיה! היא שפלה +וקטנה עד מאד. באחת, זה החדר אינו מסוגל בשום אופן למלאכתו של איש משכיל, +ולא לי יהיה עוד בשום אופן שבעולם! כבר סבלתיו עֻניתי דיי במאוּרה הזאת! + +מלא תקוות ושמחת נפש, ועסוק עדיין במאמרי הנפלא, אשר הוצאתיו לרגעים מצלחתי +ואקרא בו, גמרתי בדעתי לגשת תכף ומיד בכובד-ראש אל העבודה, ולהחל לעבור אל +דירה אחרת. הוצאתי את צרורי, שבו היה צמד בתי-צואר וניר קמוּט עם פתותי +לחם,—ואקפל את השמיכה, ואשים לתוכה את שארית הניר לכתיבה. אחר כך חפשתי +בזויות,—אולי שכחתי דבר מה,—ומבלי מצא מאומה נגשתי אל החלון. + +בֹקר אפל ולח; בבית חרשת הברזל אין איש; החבל למדי-בד, אשר בחצר, המצומק +מרטיבות, מתוח מן הקיר האחד עד משנהו. כל זה ידוע לי מכבר; על כן סרתי מעל +החלון, ואקח את צרורי תחת זרועי, ואניד בראשי לתכריכי העלמה אנדרסן, ואפתח +את הדלת לצאת. + +לפתע פתאם עלתה בעלת הבית במחשבתי; הן צריך להודיעה כי עוזב אני את הבית; +הן עליה לדעת, כי יש לה עסק עם אדם הגון. גמרתי בדעתי להודות לה בכתב בעד +שני הימים אשר בליתי בביתה אחרי עבור המועד. הבטחון, כי נצלתי כעת לזמן לא +מעט, פרש עלי כל כך את ממשלתו, עד כי הבטחתי לאשה הזאת חמש קרונות מיותרות, +אשר אמסור לה באלה הימים, בעברי דרך הרחוב הזה. חפצתי להראותה לדעת, ויהי +מה, עד כמה ישר-לב היה האיש אשר שכן בביתה. + +את הפתקא הזאת עזבתי על השלחן. + +עוד הפעם עמדתי בפתח ואביט סביבי. זאת התקוה המזהירה, להמלט שנית מן הדלות, +רִככה אותי, ותמלאני אהבה אל האנושיות; כרעתי על ברכי אצל המטה, ואודה בקול +רם את ההשגחה בעד החסד אשר היא עושה עמדי; ידעתי, ידעתי אל נכון, כי זה +הרוח אשר הוערה עלי היה מעשה אלהים, מענה על קריאתי הנואשת של אמש. „אין +כאלהים!” קראתי, ואבך בנחת-רוח; לעתים החרשתי ואקשיב לקול השאון אשר על +המעלות. לסוף קמתי ואצא; נמלטתי באין רואה מעל המעלות ואגיע, מבלי הפגש +באיש, עד דלת המוצא. + +הרחובות התנוצצו מפני הגשם אשר ירד בבקר; השמים, אשר מראה אפר להם, השפילו +להשתרע על פני העיר,—אין אף קרן אחת של אור שמש!—איזו שעה כעת? נגשתי, +כדרכי, אל בית מועצות העיר, ואראה כי הגיעה חצי השעה התשיעית. עוד לי לחכות +שתי שעות; לפני השעה האחת עשרה אין כדאי גם להכנס אל בית-המערכת; עד השעה +ההיא מוכרח הייתי להתהלך ברחוב ולחבל תחבלות למצא לי ארוחת-הבקר. הייתי +מובטח, כי כעת לא אהיה עוד רעֵב מדי עלותי על משכבי: הימים ההם, תודה לאל, +חלפו להם! כל זה אך חזיון-חלום כהה שכבר עבר ובטל; עתה אשוב לעשות חיל! + +בין כה וכה החלותי להתבייש בשמיכה הירוקה; הן לא אוכל להרָאות לפני העוברים +ברחוב עם צרור אשר כזה בידי! וכי מה יחשבו אדותי? ואחל לשית עצות בנפשי, +אולי אוכל לשאתו אל איזה מקום למען תתו למשמרת. פתאֹם עלה במחשבתי כי אוכל +ללכת אל החנות של _זֶמבּ_ ולבקש שיליטו אותו בניר, כי אז יהיה מראהו יותר +נאוה. נכנסתי אל החנות, ואציע לפני המשרת את בקשתי. + +בתחלה שם עיניו בשמיכה, ואחר כך בי; נדמה לי כי הוא משך בכתפיו בבוז, מדי +קחתו מידי את הצרור, ואמלא חמה. + +—אל נא! הוֵה זהיר!—קראתי אליו.—פה לוטות שתי קערות-גביש יקרות; את הצרור +הזה יוליכו לעיר סמירנה. + +הדברים האלה הועילו, ויעשו רושם אשר לא יחלתי לו. המשרת בקש סליחה בכל +תנועה מתנועותיו על אשר לא פלל כלל, כי בשמיכה זו נמצאת סחורה כל כך יקרה. +אחרי אשר גמר, הודיתי לו בער טרחתו, בהעמידי פנים כאִלו לא זאת לי הפעם +הראשונה לשלוח סחורות כמו אלה לסמירנה; הוא פתח בשבילי את הדלת, ומדי צאתי +השתחוה פעמים. + +הלכתי לנוד בסטוֹרטוֹב, ואעבור בין מוכרות-פרחים. השושנים האדמדמות הכבדות, +אשר עליהן בערו בברק אדמוני גס בלחלוחית הבקר, עוררו בקרבי תאוות של +חטא—לגנוב איזה מן הפרחים; בצדיה שאלתי למחירם, למען אתקרב אליהם יותר. +ואגמור בדעתי לקנותם כאשר תהיה האפשרות הראשונה, בלי שום אחור; אולי יעלה +בידי לחשוך קצת כסף למשמרת לתכלית זו. כאשר עליתי לבית-המערכת, היתה השעה +העשירית. איזה איש, ובידו מספרַים, חפש בעצלתים בגל של עתונים ישנים; העורך +לא בא עוד. מסרתי לאיש את כתב-ידי, בארתי לו את תכונתו המיוחדה, ואבקשהו +במפגיע לתתו דוקא על יד העורך בעצמו, תכף אחרי בואו. ואנכי אבקרהו אחרי כן. + +—טוב הדבר! אמר בעל המספרים, ויוסיף לחפש בתוך העתונים. נדמה לי, כי הוא +התיחס בקרת-נפש יותר מדי אל הענין הזה, אך לא הגדתי לו דבר, ואשתחוה ואצא. + +עוד הפעם עלי לאַבד זמני לבטָלה. לוּ נטהרו, למצער, פני השמים!—היום היה +יום סגריר נורא, בלי גשם ורוח; בידי הנשים היו מוכנות שמשִׁיות, ומראה +מצנפות-הצמר שעל ראשי האנשים היה קודר מאד. שבתי אל השוק להתהלך בין טורי +השושנים. + +פתאם הרגשתי על כתפי מגע יד. אחד מרעי, „איש-חמודות” כנוּיו, ברכני לשלום. + +—שלום,—עניתי בנגון של שאלה, כי חפצתי לדעת מהר, מה חפצו מאתי. לא אהבתי את +„איש-חמודות” זה. + +הוא שם עין על צרורי החדש אשר תחת זרועי, וישאל: + +—מה זה אתך? + +—הנה קניתי לי אצל זֶמבּ אֶרג לתלבושת,—עניתי בקול כמתהדר:—הן אי-אפשר +להתהלך תמיד לבוש-קרעים; כל איש צריך לשים לב במדה ידועה לחיצוניותו. + +הוא הביט עלי בתמהון. + +—ומה שלומך?—שאל בעצלתים. + +—טוב לי יותר מאשר אפשר לשער. + +—היש לך איזה עסק תדירי? + +—עסק?—שאלתי כמתפלא.—אנכי עורך חשבונות בבית המסחר של כריסטי. + +—הנה כי כן!—אמר, וירתע קצת לאחר.—מאד מאד ישמח לבי בגללך! רק הזהר נא, שלא +יקפח את שכרך! היה שלום. + +—הוא סר מעלי; אך תכף שב, ויאמר, בהראותו במטהו על צרורי: + +—אנכי אוכל להציע לפניך את החַיט שלי. חיט טוב מאיזַקסֶן לא תמצא. הגד נא +לי מקום משכנך, ואשלחהו אליך. + +הדבר הזה לא הפיק ממני רצון ביתר שאת. איזה זכות יש לו להתערב בענין לא לו? +מה זה נוגע אליו, מי מן החיטים יתפור את תלבשתי?—באתי לידי התמרמרות למראה +זה האיש הריק, המתיפה והשבֵע, ואזכירהו בדברים גסים למדי על אדות עשר +הקרונות, אשר לא החזיר לי עד היום. + +הוא עוד לא הספיק לענות, ואני ככר נִחמתי, נבוכותי, ואשפיל את עיני. באותה +שעה חלפה אשה על פנינו; נטיתי הצדה, ואשתמש במקרה הזה למען השתמט. + +איפה אבלה עתה את שעותי? לשבת בבית הקַהוָה אי-אפשר, באין פרוטה לפורטה; +ואף מכיר אחר לא היה לי, שהייתי יכול להכנס אליו באותה שעה. שוטטתי בלי דעת +ברחובות העיר, סבותי את כל הדרך מן השוק ועד „הגבול”, קראתי את גליון העתון +שנדבק זה עתה על העמוד, ירדתי ברחוב קַרל-יוהַן, ואסב הצדה, ואשים פעמי אל +שדה הקברות, ושם מצאתי לי מקום שָׁקט על הגבעה, אצל בית-התפלה. + +שם ישבתי בלי נוע, עטוף-רטיבות, ואהגה, ואנמנם, ואקפא מקור. העת עשתה +דרכה.—אכן, הבאמת פיליטוני הוא מעשה ידי אמן? מי יודע, כמה שגיאות תמצאנה +בו? אולי ישליכוהו ככלי אין חפץ בו, פשוט בתכלית הפשיטות,—כן, ישליכוהו!? +אולי הוא כתוב בסגנון רגיל מאד, או גם רע לגמרי? מי זה לידי יתקע, כי אינו +מונח ברגע הזה בתוך הסל? + +בטחוני התמומט. נתרתי ממקומי, ואצא במרוצה משדה-הקברות. + +הלאה, באַקרסהַגֶן, בחלון של מתקן-שעונים ראיתי, כי זה עתה הגיעה רק השעה +השתים עשרה. הדבר הזה הביאני לידי יאוש גמור, יען הייתי בטוח ומובטח, כי זה +כבר עבר חצות היום; ולבקש את העורך קודם השעה הרביעית—אך עמל שוא הוא. גורל +פיליטוני מלא את לבי בהרגשות כהות. יותר שחשבתי אדותו, התגבר בי הספק, אם +יכלתי לכתוב דבר-חפץ בהיותי כמעט אחוז בחבלי שנה, נים ולא נים, מבולבל מפני +הקדחת. כל זה היה אפוא רק הונאת עצמי, ואך לשוא השתעשעתי כל הבקר בשרעפים +משמחי לב! + +הלכתי דרך אוּללֶבוֹלדבֵין, ואצא אל כר נרחב, ואחר כך נטיתי אל מבוֹיות +צרים ומשונים שעל יד בתי-מַשׂורת-העצים, ואסור אל איזה גני-ירק, ולסוף +יצאתי אל דרך המלך, אשר נעלמה מרחוק; אך פה עמדתי ואחליט לשוב. הייתי מורתח +מרוב ההליכה, ואתנהל לאטי אל העיר, בהשפילי ראשי. + +פגשתי בשתי עגלות טעונות חשש; העגלונים שכבו מלמעלה, ופניהם למטה, ויתנו +בשיר קולם; שניהם היו גלויי ראש, ופניהם חכלילי-לחיים, שאננים. לי נדמה, כי +יש את נפשם לפטפט עמדי, להשמיע כלאחר יד איזה דברי-רֵעות או מהתַלה, ואקרב +אליהם. אחר מהם שאל, מה זה אתי תחת זרועי. + +—שמיכה,—עניתי. + +—ואיזו שעה עתה?—הוסיף לשאל. + +—אינני יודע; בודאי השעה השלישית. + +אז מלאו שניהם צחוק פיהם, ויסעו הלאה. ובו ברגע חשתי כאב באזני מפני +הכאת-שוט, ומגבעתי צנחה מעל ראשי; העלמים הצעירים לא יכלו לעזבני מבלי +התקלס בי. + +נדהם, תמכתי בכפי את ראשי. ואחר מצאתי בקצה התעלה את מגבעתי, ואוסיף ללכת +הלאה. בהַנסהַאוּזֶן נודע לי מאחד העוברים, כי כבר הגיעה השעה החמישית. + +השעה החמישית! נשאתי רגלי וארוץ אל בית-המערכת. אל נכון כבר הלך לו +העורך.—הלכתי אף רצתי חליפות, נכשלתי בעגלות, העברתי במרוצתי הולכי-רגל +ועגלונים, וכמטורף דאיתי קדימה, בפחדי פן אאחר המועד. קפצתי לתוך +מבוא-החצר, ואעלה בקפיצות אחדות על המעלות, ואדפק בדלת. + +אין קול ואין עונה. + +הוא הלך! הלך לו!—אמרתי אל לבי.—הנני אוחז בכף המנעול. הדלת נפתחת; אני +מתדפק שנית ונכנס. + +העורך יושב אל השלחן, פניו מפנים אל החלון, והנהו כותב דבר מה. כשמעו את +גניחותי, הוא פונה אלי כלאחר יד, מתבונן בי, מנענע בראשו ואומר: + +—עוד לא הספקתי לקרא את מאמרך. + +—מאליו הדבר מובן, אדוני, אין אני מאיץ. אולי בעוד יומים... + +—נראה איך יפול דבר. בכל אופן, אַדרֶסתך ידועה לי. + +ואני שכחתי כליל להודיעו, כי אין לי עוד כל אדרסה. + +קבלת הפנים נגמרה; הנני משתחוה ויוצא. התקוה מתלקחת בנפשי מחדש; עוד לא אבד +דבר—להפך, אפשר כי עוד הכל יעשה יפה! ואשוה בנפשי את הבית-דין של מעלה, +החורץ משפט בו ברגע, כי עלי להשתכר בפיליטוני עשר קרונות. + +אולם אנה אני בא, איפה אסתר בלילה? הנני חושב כה וכה, אולי יש איש אשר יוכל +להביאני בצל קורתו, והשאלה הזאת מעסקת אותי כל כך, עד כי אני עומד באמצע +הרחוב... הנני שוכח את התבל ומלואה ועומד כתורן בלב ים, אשר סביבו רועשים +ומתגלגלים הגלים.—נושא העתונים מציע לפני גליון ה„ויקינג”. כמה מגוחך +הדבר!—אך הנה אני מתבונן סביבי, ואימה נופלת עלי: לפני עוד הפעם החנות של +זמב. + +אני נוטה הצדה, מסתיר ככל האפשר את הצרור וממהר ללכת הלאה ברחוב בית התפלה, +במבוכה ויִראה: לוּ רק לא יראני אותו המשרת!—הנני עובר דרך אינגֶברֶט על יד +התיאַטרון, נוטה לצד המצודה, ויוצא אל חוף הים; ופה אני מוצא לי ספסל וצולל +עוד הפעם במחשבות. + +באמת, איפה אמצא לי מקלט הלילה? האמנם אין בעולם שום חור, שאוכל להתכנס +לתוכו, למען צאת לעת הבקר? + +גאותי לא נתנתני לשוב אל מעוני הישן; אף גם לא עלתה על דעתי כלל לחלל דברי. +את הרעיון הזה, כשהוא לעצמו, חשבתי לרעיון-קלון, ואצטחק ברצון מדי זכרי את +הנדנדה. + +ופתאם והנה, הודות לחבור הרעיונות, נמצאתי בחדר בעל שני חלונות, אשר שכרתיו +לפנים בהֶגדֶהַאוּגֶן; על השלחן עומדת קערה, ובה לחמניות שמנות וצלי לוקח +לב, מעלה אֵד; ופה גם מזהירה מטפחת לבנה כשלג, מסמא את העינים גל של פרוסות +לחם, וכלי זהב מתנוצצים. והנה נפתחה הדלת, ותכנס בעלת הבית ותציע לפני +לסעוד את לבי... + +דמיונות של הבל!—הוכחתי לעצמי, כי לוּ אכלתי כעת, אזי עוד הפעם היה ראשי +סחרחר, הקדחת היתה מושלת במוחי, ומוכרח הייתי להלחם בשרירות לבי הקודמת +ובתאוותי הטפלות.—לא אוכל נשֹא כל מאכל,—טבעי בכך; אנכי נבראתי באופן אחר +לגמרי מאשר נבראו כל בני האדם; אני יחיד במיני. + +אין לדאג אדות מקלט. עוד לא רד הלילה, ובאופן היותר רע אפשר ללון ביער; כל +ככר העיר כלו ברשותי הוא; הלילות עודם חמים למדי. + +לפני השתרע הים במנוחה כבדה. האניות והמעברות בזויות-המראה האריכו למעניתן +על פני כר העופרת, ותמתחנה רצועות ימין ושמאל; עשן אניות-הקטור התאבך +בעמודים כבדים כצמר, והלמות המכונות נשמעה חרש באויר הלח. אין שמש, אף אין +רוח; העצים רטובים, הספסל אשר תחתי קר וחלקלק. + +העת אחזה דרכה, ואני הוספתי להגות, בהתעלפי מלֵּאות ובהתמוגגי מפני הקור, +אשר השתפך על גבי. עיני החלו להתעצם, ואישן. + +כאשר קמתי משנתי, היה חושך סביב; מבולבל, קפוא, אחזתי את צרורי ואברח. +מהרתי לרוץ יותר ויותר, ולמען החם את גופי מחאתי כפים ואחכך את רגלי אשר +היו לעץ. לבסוף הגעתי במרוצתי עד סוכת שומר-המכַבים. היתה השעה התשיעית: +אכן ישנתי זמן רב. + +מה לי לעשות עתה? הלא צריך סוף סוף להסתופף באיזה מקום! עמדתי ואביט על +סוכת השומר: אולי אצליח לסור בלי משים אל המסדרון, אם אכַון את שעת הכושר, +כאשר יפנה אלי המשַׁמֵר עורף.—הנני עולה למעלה ומנסה לבא בדברים עם +המשַׁמר; הוא עומד הכן ומחכה לאשר אֹמר לו. + +זה הקרדום המורם, המָפנה אלי בלהבו, פועל פעולה איומה על עצבַי; נאלמתי +מפחד למראה כלי-הזין, ובהכרח נרתעתי לאחור. אינני מדבר דבר, אבל אני ממהר +לנוס בכל כחי ומעביר כפעם בפעם את כפי על מצחי, כאִלו שכחתי דבר מה. למטה, +בצלע-הרחוב, הנני מרגיש את עצמי חפשי, כאִלו נצלתי זה עתה מסכנה נוראה, +והנני מוסיף לרוץ הלאה. + +הייתי מדוכדך מקור, מרעב ומפחד; במצב כזה נשאוני רגלי הלאה, ברחוב +קרל-יוהן, ואחרף בקול רם, מבלי שים לב כי דברי הגיעו לאזני העוברים. בבואי +אל בנין בית-הנבחרים, תכף כהגיעי עד הפֶסל הראשון, עלה פתאם על זכרוני צַיר +אחד, אשר הצלתיו פעם ממכת לחי, ואחר כך בקרתיו איזה פעמים. הכיתי כף אל כף, +ירדתי הלאה בטוֹרדֶנסקיֶלדסהַדֶה, ואחרי מצאי דלת שעליה הכתובת: „זַכַריס +בַּרטֶל”. דפקתי בה. + +הוא יצא לקראתי; ריח שכר וטבּק נדף ממנו. + +—שלום לך,—אמרתי. + +—ערב טוב. האתה הוא?—אולם מדוע זה אֵחרת כל כך לבוא? לאור מָאוֹר מלאכותי +אין זה עושה רושם כלל. למן העת ההיא ציַרתי ערמת חשש, גם משחתי איזה מן +התמונות בצבעים. צריך היית לראות ולהתבונן ביום; אך כעת אין זה עושה רושם +כלל. + +—בכל זאת הראני נא,—אמרתי לו; אם כי לא הבינותי כלל באיזו תמונה הוא מדבר. + +—כעת אי אפשר הדבר!—ענה הוא.—הכל יתראה כמו צהוב! ובכלל אין כדאי, כי +אורֵחה יושבת עתה אצלי... + +—כן, כמובן. + +ברכתיו בשֵׁנה ערבה, ואצא. + +ובכן, נשארה לפני רק עצה אחת: ללון ביער. לוּ רק לא היתה האדמה לחה באופן +כל כך איום! אחזתי בשמיכה, ולאט לאט הסכנתי עם הרעיון: לישון תחת כפת +השמים. כבר הרביתי כל כך לענות כחי בתורי אחרי מקום ללון, עד כי נחשב בעיני +לתענוג—להשלים עם מזלי ולשים קץ למרוצתי לבלי הועיל.—הלכתי אל השעון של +האוניבֶרסיטה ואראה, כי היתה השעה העשירית, ואשוב שנית אל העיר +התיכונה.—בהֶנדֶהַאוּגן עמדתי אצל חנות-מכלת, אשר בחלונה הוצגו מיני מאכל. +על-יד לחמנית צרפתית עגולה שכנה חולדה ותישן שנתה; אצלה עמד סיר של שומן +וצלוחיות אחדות עם בלִילה. עמדתי, ואביט על המאכלים, אך מיד התעוררתי ואמהר +לסור הלאה... + +הלכתי לאטי, צעד אחר צעד, עד הגיעי אל יער-התדהרים העירוֹני, ואחר נטיתי מן +הדרך ואשב להנפש. אחרי כן החילותי לתור אחרי מקום מכשר ללון; צברתי חציר +מלא חפנים, ועל גבעה קטנה, במקום יבש ביותר, הצעתי לי משכב, ואחר כך גלותי +את הצרור ואוציא את השמיכה. הרגשתי את עצמי עיף ומדוכא מרוב הדרך, ועל כן +שכבתי תכף לישון; אך זמן רב התהפכתי מצד אל צד, בשביל לשכב באופן היותר +מכשר; אזני עוד כאבה, כי צבתה מהמכה אשר הֻכתה, ולא יכלתי לשכב עליה. את +נעלי פשטתי ואקפלם בניר של זֶמבּ, ואניחם מראשותי. + +עלטה נהדרה שררה מסביב; בכל הס. אך הרחק, מלמעלה, נשמעה הזמרה הנצחית, יללת +הרוח, המיה רחוקה, דוממה, בלתי נפסקת. אולי היו אלה סֻמפוֹניות של העולמות +המרחפים ממעל לי, הַרמוֹניות של הספֵירות. + +—לעזאזל!—קראתי, ואתן קולי בצחוק גדול, למען התעודד.—הלא אך יַנשוּפים הם +אלה! + +כפעם בפעם קמתי, ואשוב לנפול על הארץ, ואתאבק ואתענה בפחד וקצף, ורק לעת +בקר נתתי שנה לעיני. + + * * * * * + +כאשר פקחתי את עיני, כבר האיר יום בהיר; נדמה לי, כי כבר הגיע חצות היום. +הנעלתי את נעלי, ואקח-את השמיכה, ואשוב העירה. + +גם הפעם לא זרחה לי השמש,—כל גוי קפא מקור; רגלי התאַבנו, ועיני החלו +לדמוע, כאִלו לא יכלו עוד נשא את אור היום. + +היתה השעה השלישית. הרעב כבר החל להציק לי בחזקה; כחותי הלכו הלך ורפף, +וארגיש לעתים גועל נפש. הלכתי לאטי אל בית-התמחוי לעם; אך אחרי קראי את +פֶּרֶט-המאכלים התלוי על הקיר, משכתי בכתפי, כמו דבר אין לי עם המאכלים +האלה. אחר כך שמתי פעמי אל מגרש בית-הנתיבות. + +פתאם והנה ראשי סחרחר; פניתי ללכת הלאה, בהתאמצי החלה לבלי שים לב לזאת, אך +תכף הורע לי יותר ויותר, ונאנסתי לשבת על סולם. נדמה לי כי האדמה כמו +מתמוטטת מתחת לרגלי, או כאילו נִתק איזה פתיל במוחי. שאפתי אל קרבי אויר +פעמים אחדות, ואשתומם בעצמי למצבי. אולם כח-ההכרה לא עזבני, כי מדי עבור על +פני איזה ממיודעי הכרתיו מיד, ואקום ואשתחוה. + +ומה זה אפוא קרה אותי, נוסף על כל הראשונות? האם אלה תולדות השֵׁנה על +הקרקע הלח, או מפני שלא טעמתי עוד הבקר כל אֹכל?—לא, אך סכלות היא להוסיף +לחיות חיים כאלה, חי ה'! בא מועד, בא מועד לשים קץ להם! + +לפתע פתאם עלה במחשבתי לשאת את השמיכה, של הַנס פַּאוּלי, אל מרתף „הדוד”. +הן אוכל לתתה בעבוט בעד קרונה, לאכל שלש פעמים ארוחת הבקר ולהתפרנס בצמצום +איזה זמן שיהיה. בפני הנס פאוּלי אפשר תמיד להפיח איזה כזב.—כבר הייתי בדרך +אל המרתף, אולם עמדתי על יד המבוא, ואניע בראשי, ואשוב אחור. + +ויותר שהתרחקתי מן המקום ההוא, כן רבתה שמחתי על אשר יצאתי כמנצח מן הנסיון +הזה. זאת ההכרה, כי עודני זך וישר, עודדה את רוחי ותמלאני גאון: הן אני +דומה כמעט ללוח לבן כשלג בתוך גלים ושבבים נאלחים של שֶׁבר-אניה! לאכל הון +זרים, ולהבליע יחד עמו גם את הבוז אל עצמי, לטמא את הנפש במעשה המכוער +הראשון, לקרא לעצמי בשם איש-מרמה ולהיות כובש פני בקרקע לשמע המשפט שאחרץ +על נפשי,—לא, לעולם לא! ואמנם כזאת גם לא יכלה כוָנתי להיות. דבר זה או +כיוצא בו לא עלה על דעתי כלל; שום איש אינו יכול להיות אחראי בעד מחשבות +מקריות, נפזרות, ביחוד בשעה שראשו כואב והוא כל כך מיוגע אחרי סחבו את +השמיכה הזרה הזאת. + +אך פה עלה על זכרוני הסוחר אשר בגרֶנלַנדסלֶרֶט, האם אצתי אליו לקבל תשובתו +אחרי שלחי את מכתבי? אף פעם לא ראיתיו, צריך לנסות בלי-אחור; אולי דוקא זאת +הפעם תואיל ההשגחה לשאת פני; הכי מעטים הם בעולם מקרים מצליחים? ואשים פעמי +אל גרנלנדסלרט. + +ההתעלפות האחרונה, אשר גרם לי הרעב, החלישה אותי מאד; הלכתי לאט מאד +ונמלכתי בדעתי, מה אֹמר ומה אדבר אל הסוחר. אולי איש טוב הוא; אולי רוחו +טובה עליו, ובעצמו יתן לי קרונה אחת על חשבון המשכורת העתידה; יש אשר אנשים +כאלה מסוגלים למפעלים היותר נדיבים. + +נטיתי אל מבוי, מרחתי מפני הכבוֹד את מכנסי ברִיר במקום הברכים, תחבתי את +השמיכה בזוית מאחורי איזה ארגז, ואעבור ברחוב ואגש אל חנות קטנה. + +שם ישב איש, אשר דִבק שפופרות מפסות-ניר. + +—הייתי רוצה לדבר עם האדון כריסטי,—אמרתי אליו. + +—אני הוא,—ענה האיש. + +—שמי כזה וכזה; הרשיתי לעצמי לשלוח לכבודו הצעה בכתב על דבר קבלת עבודה +אחת, ואינני יודע עוד תוצאות הדבר. + +הוא שנה פעמַים את שם משפחתי, ופתאם נתן בצחוק קולו.—הבט נא,—אמר אלי +בהוציאו את המכתב מצלחתו,—הבט נא בעצמך, אדון, כיצד אתה נוהג במספרים. הן +רשמת על גבי מכתבך שנת 1848! + +והסוחר הוסיף לצחק בכל קרביו. + +—כן, כמובן,—עניתי במבוכה,—זהו פזור-הנפש, אבל אך מקרה הוא! + +—אחת אומר לך: לי נחוץ איש מובהק בחשבונות,—הוסיף הסוחר.—צר לי מאד. כתב +ידך ברור מאד, ובכלל מכתבך... + +אי-אפשר, כי אלה יהיו דבריו האחרונים!—אולם הוא החל לדבק הלאה את +שפופרותיו. + +—הדבר הזה רע עד מאד,—הוספתי,—אך כזאת לא תהיה עוד שנית. שִׁבוש קל אינו +צריך לעורר ספקות בכשרונותי לעריכת-חשבונות. + +—אינני מטיל בהם ספק כלל,—ענה הסוחר.—בכל אופן, בעיני אני היה לשבושך ערך +כל כך מחליט, עד כי גמרתי בדעתי לקבל הצעה של איש אחר. + +—ואם כן, המשרה כבר מסורה? + +—כן. + +—אֵלי! אם כן הדבר, לא נשאר לי עוד... + +—לא! צר לי מאד, אבל... + +—היה שלום,—אמרתי. + +עֶברה אכזריה התלקחה בקרבי. לקחתי את צרורי מהמבוי ואמהר לרוץ הלאה +בחרוק-שנים, בהדפי את העוברים מבלי בקש מאתם סליחה. איזה אדון עמד בלכתו +ויעיר את אזני על הדבר הזה; פניתי אליו, ואשמיע בצעקה באזניו ממש מלים +אחדות חסרות-מובן, ואגיש את אגרופי אל אפו, וארוץ הלאה. הוא קרא בקול +לשוטר, ואני כבר שמחתי בלבי, בתקותי לבוא במהלומות עם זה האחרון, ובכַונה +עצרתי בלכתי; אך השוטר לא בא. + +הנשמע אפוא כדבר הזה, כי ירדפו פגעים אחרי איש במדה כזו? למה זה ועל מה זה +כתבתי את הציון 1848? מאין בא המספר הארור הזה?—ובכן, עוד הפעם אני רעב כל +כך, עד כי מעי מתהפכים בקרבי כתולעים, ולאכל לא יעלה במזלי. אל אלהים הוא +היודע, עד מתי עוד! בכל יום ויום הנני מרגיש את עצמי חדל-אונים יותר ויותר +גם בגופי, גם בשכלי; מיום ליום הנני מוסיף לרדת מטה מטה!—כזבתי ככל העולה +על רוחי, מבלי אשר יאדמו פני, רמיתי את אנשים עניים, שלא שלמתי להם שכר +דירתי, כמעט גם גנבתי שמיכה של זר—וכל זה בלי חרטה, בלי מוסר לב! לבי דומה +לפטריה ישנה, שהולכת ונרקבת, בהוסיפה להשתגשג לרחבה.—ומן השמים נשקפת אלי +ההשגחה ונותנת אותי לנפול בנופלים, לגוֹע, בהדרגה מתונה, צעד אחר צעד, מבלי +תעות מן הדרך. ובתהום הגיהנום מתרוצצים מלאכי-חבלה אנה ואנה ומתקצפים על +אשר אינני עובר עברה חמורה, עברה שאין לה סליחה, אשר בשבילה אוּרד משמים +ואמָסר לענויי נצח! + +מהרתי יותר ויותר בלכתי, ופתאם, שלא במתכון, נטיתי אל מבוא-חצר מוּאר באור +בהיר ומקושט ברב פאר. דאיתי על המעלות, בהעיפי עין בדרכי בלי משים על כל +פרט ופרט של הקשוטים, הצמחים והפִּתוחים. ביציע השני משכתי בחזקה בפעמון. +למה זה עמדתי ביציע השני? ומדוע זה משכתי דוקא את הפעמון הזה, היותר רחוק +מן הדלת?—אינני יודע. + +אשה צעירה, לבושה שמלה אפוּרה[ח] בעלת שביסים שחורים, פתחה את הדלת; היא +הביטה עלי בשים לב, ואחר הניעה בראשה ותאמר: + +[הערת שוליים ח: אָפוּר—צֵבע כעין האפר.] + +—היום אין לנו דבר.—וכבר חפצה לסגור את הדלת. + +איך זה עלה על דעתי להחל לפטפט?—אך הן היא חשבתני לעני מחזיר על הפתחים—ועם +כל היותי עוצר ברוחי אמרתי להוכיח לה טעותה. ואסיר את מגבעתי, ואשתחוה +בכבוד, וכמו בלי שמוע לדבריה אמרתי בסבר פנים יפות: + +—סלחי נא, גברת, על אשר צלצלתי כל כך בחזקה, כי לא ידעתי טיבו של הפעמון. +בודאי פה מתגורר האדון החולה, המבקש בָּעתון איש אשר יוכל לטלטלו בנדנדה. + +היא עמדה, ותאמין תכף לדברי; דעתה על אדותי התמוטטה. + +—לא,—אמרה לבסוף,—פה אין כל חולים. + +—אין פה חולה זקן? לטלטל בכל יום, שתי שעות, ארבעים אֵירים בעד כל שעה? + +—לא. + +—אם כן, הרשיני נא לבקש סליחה עוד הפעם,—אמרתי:—אולי זה ביציע הראשון. +חפצתי להציע בשביל העבודה הזאת איש אחר, שאני דואג לו מאד. שמי וידֶל +יַרמבֶּרג. + +השתחויתי שנית ואסור; פני האשה הצעירה אדמו כאש, ומפני מבוכתה לא יכלה לסור +ממקומה, ותעמוד ותביט, כאשר ירדתי מן המעלות. + +שבתי למנוחתי, ויהי מוחי צלול. דברי האשה: „היום אין לנו דבר” פעלו עלי +פעולת שֶׁפך מים קרים.—אוי, מה היה לי! כל עובר חושב עתה אדותי: הנה אחד +מאותם המחזירים על הפתחים, שמושיטים להם אוכל אל הפתח! + +במֶלְלֶרהַדֶה עמדתי לפני איזה חדר-בשול, אשר נדף ממנו ריח צלי, וכבר הגשתי +כפי אל הדלת, בהתכּוני לבוא, אך נחמתי בעוד מועד, ואסור משם. + +כאשר הגעתי עד _סטורטוב_ ואחל לתור לי מקום למנוחה, נוכחתי, כי כל הספסלים +היו כבושים, ואך לשוא סבותי את כל בית התפלה, בבקשי לי קרן זוית. „מאליו +הדבר מובן”,—שניתי ברוח זָעף: „מאליו מובן!”—ואשוב לנוד. סרתי אל השוק, +גמאתי מים מתוך המזרקה, ואלך הלאה, בהניעי את רגלי בכבדות, ואעמוד אצל כל +חלון, ואשגיח בעצלתים על כל עגלה עוברת. + +ראשי בער באש, רקותי דפקו קשה; המים אשר שתיתי גרמו לי מכאובים נוראים. + +במצב כזה באתי אל שדה הקברות. ישבתי, ואשען בזרועי על ברכי, ואוריד את ראשי +על כפי; בהיות גופי מקופל רָוח לי מעט,—כי רפתה הרגשת המוּעקה בקיבה. + +לא רחוק ממני, על לוח של חלמיש, כרע חרש-אבן ויפסל איזו כתובת. לו היו +משקפַים כחוּלות, ולמראהו עלה על זכרוני פתאם מכיר אחד שכמעט כבר שכחתיו, +נושא משרה בבית-השלחן, אשר אך זה לא כבר נפגשתי עמו בבית הקַהוה.—לוּ רק +החרשתי את רגש הבושה ופניתי אליו בבקשה! לספר לו דברים כהויתם—כי מצבי ברע +וכי אי אפשר לי אפילו לסעוד את גויתי האֻמללה! הייתי יכול לתת לו את +גליון-הפתקאות של הגַּלב... כן, יקחהו אֹפל, את גליון הגלב! הן מחירו עולה +כמעט לקרונה שלמה!—במהירות החילותי לחפש את כלי-היקר הזה, אף מצאתיו מהר +בתחתית צלחתי הצדדית יחד עם גליונות אחרים חלקים וכתובים. מניתי את שש +הפתקאות פעמים אחדות, ישר והפוך. למה הן לי? הלא תוכל לעלות עתה על דעתי +מחשבה זרה—לגדל שער זקני? ובאופן כזה הן אשיג חצי-קרונה, חצי קרונה הגונה, +של כסף!—בית השלחן יסגר בשעה הששית; אם כן, אוכל לצפות לפגש את מכירי בשעת +השמינית בבית-הקהוה. + +זמן רב ישבתי ואשמח לקראת המחשבה הזאת. העת אחזה דרכה. מלמעלה, בתוך עצי +הערמונים, הָמה הרוח; והיום הגיע עד קצו. + +אולי אין זה כדאי—פתקאות של הגלב—בשביל איש צעיר נושא משרה בבית-השלחן? +אולי בצלחתו מונחים שני צרורים גדולים של פתקאות כאלה, יותר נקיות ויותר +דקות משלי? מי יודע!—ואחל למשמש בצלחותי: אולי ימצא עוד איזה דבר בתור +נוספות, אך לא מצאתי דבר.—או אולי אציע לפניו את צוארוני? אנכי אוכל לחיות +בנקל גם בלעדו, אם ארכס את מעילי עד הצואר—מה שכבר עשיתי, באין לי מקטורן. + +הסרתי את הצוארון—סמרטוט אשר כסה את כל חזי—, נקיתיו בשַׁרוֻלי, ואקפלהו +בזריזות יחד עם פתקאות הגלב בגליון ניר לבן. ואחרי כן עזבתי את שדה הקברות, +ואלך אל בית-הקהוה. + +על בית המועצה נראה אות השעה השביעית. ואסובב את בית-הקהוה, בהביטי על כל +היוצאים והנכנסים. לאחרונה, בשעה השמינית בערב, נגלה איש צעיר הדור בלבושו +מכף רגל ועד ראש, אשר שִׁוה פעמיו אל בית הקהוה. לבי החל לנוע, כאשר תנוע +הצפור בכלוב, ומבלי דרוש לשלומו התנפלתי עליו. + +—חצי קרונה, ידידי!—אמרתי בסבר פנים עליזות.—הא לך גם עבוט,—ואתקע לתוך כפו +את הצרור. + +—אין לי,—ענה,—חי ראשי, אין—ויהפוך את כיס כספו לעיני.—אתמול אחרתי +בנשף-חשק, ועל כן הנני ריק מכל. האמין נא, כי אין לי מאומה! + +—ומה בכך, כאלה וכאלה תקרינה, ידידי!—עניתי. נתתי אֵמון לדברו. הוא לא היה +משקר בגלל דבר-הבל כזה; גם נדמה לי, כי עיניו הכחוּלות רטבו מדמע, בשעה +שהחל למשמש בצלחותיו.—סלח נא לי,—הוספתי:—רוששתי, זה מקרוב! + +כבר צעדתי צעדים אחדים, אך הוא קרא לי, בהראותו על צרורי. + +—את זאת קח לך,—עניתי.—הנני נותן לך במתנה. פה כל רכושי כלו!—והדברים האלה +כל כך עוררו חמלה בקרבי, כל כך צלצלו באפס-תקוה בין-הערבַּים, עד כי נתתי +קולי בבכי. + +הרוח הלך הלך וגבר; העבים שוטטו עקלקלות; ויהי קור וחשך. הלכתי לאט ברחוב, +ואבך; רחמנות אין קץ אל נפשי קרעה את לבי לגזרים, ואשנה את המלים, אשר +הוציאו מקרבי בכל פעם זרם דמעות חדש:—אלי, מה רב היגון! אלי, מה נורא +היגון! + +עברה שעה, שעה ממושכה וכבדה. סרתי אל טוֹרבהַדֶה, ישבתי על ספסל לפני איזה +בית, ואתחבא בבִּאה בכל פעם אשר חלף איש על פני. כמשתולל כוננתי מבטי על +המחסנים המוּארים באור בהיר, ששם נוצצו סחורות וכסף. אך לבסוף אמנם מצאתי +לי מנוח בפנה שקטה במזָוה של עצים, בין בית התפלה ובין השוק. + +לא! היום לא אוסיף עוד ללכת אל היער, ויהי מה! אין עוד בי כח לזאת, וגם +הדרך רחוקה יותר מדי. טוב טוב לבלות את הלילה באיזה מקום שיהיה! אפשר להשאר +גם פה, במקום שאני יושב עתה. והיה כאשר יציק לי הקור—אתהלך לי מסביב לבית +התפלה. הלא אין לפני ברֵירות רבות.—ישבתי על מקומי באופן היותר מכשר, ואצלל +בתרדמה. + +קול השאון נדם מסביב, החניות נסגרו, צעדי עוברים ושבים נשמעו לעתים יותר +ויותר רחוקות, ולאט לאט דעכו האורים בחלונות. + +פקחתי את עיני—ואראה לפני תבנית אפלה; על פי הכפתורים, אשר נוצצו בחשכה, +הכרתי כי שוטר לפני, אך בפניו לא יכלתי להתבונן. + +—ערב טוב!—אמר אלי. + +—ערב טוב!—עניתי.—אימה נפלה עלי, ואקום במבוכה. הוא עמד נכחי בלי-נוע. + +—איה מקום מגורך?—שאל. + +כדרכי, מבלי חשוב הרבה, אמרתי לו את האדרסה של עלִיָּתי. + +אך הוא עוד לא סר ממני. + +—האם אני עושה איזה דבר שלא כחוק?—שאלתי במורך לב. + +—לא,—ענני,—אך טוב טוב לך ללכת לביתך; פה קר לשכב. + +—כן, אמת הדבר,—קר פה. + +ברכתיו ברכת לילה טוב, ועל-פי האינסטינקט שמתי פעמי אל מאורתי הישנה. איש +לא יראני, אם רק אעלה בזהירות; ואף גם השלבים לא ישמיעו קול, מלבד היותר +עליונים. + +הסירותי על יד הפתח את מנעלי, ואעלה למעלה. דממה שלמה; ביציע השני תִּקתֵּק +השעון, וילד בכה בקול נמוך, ויותר—אין קול. מצאתי את דלתי, סבותי אותה על +ציריה, פתחתי, ואכנס לתוך החדר, ואסגרהו אחרי בלאט. + +בַּכל אותה הדמות שהיתה בשעת עזבי את החדר. המסך בחלון הורם, והמטה היתה +ריקה; על השלחן הלבין דבר מה—בודאי היא פתקאתי אל בעלת הבית; אם כן אפוא, +לא היתה פה מעת צאתי.—העברתי בידי על פני הכתם הלבן, ואמשמש, והנה זה, +לתמהוני, מכתב. מכתב?—נשאתיו אל החלון, ובכבדות קראתי בחשכה את האדרסה: אלי +המכתב! „אַ-הַה,—חשבתי,—זוהי תשובה מבעלת-הבית, אִסור לשוב אל החדר הזה +בזמן מן הזמנים!” + +בלאט, בלי שאון ירדתי מעל המעלות, בהחזיקי ביד אחת את נעלי ובשנית את +המכתב, ואת השמיכה תחת זרועי. אני נעשה קל מסובין, נושך שפתי פעם בכל בשרוק +השלבים, יורד בהצלחה למטה מעלות אחדות, ועוד הפעם אני עומד על יד +פתח-המוצא. פה הנני מנעיל את נעלי ונח מעבודתי, בהביטי בלי תבונה במרחק. אחר +כך אני הולך ברחוב. + +הנני קרב אל פנס של גַז, מניח את צרורי על יד העמוד, ופותח את המכתב לאט +מאד, בלי חמדה. + +פתאם והנה כמו ים של אור התפרץ מסביב; הנני מוציא מפי זעקה חלושה של שמחה: +זה היה _מכתב העורך_. הוא קבּל את פיליטוני לעתונו, וימסרהו לדפוס. +„שנים-שלשה תקונים בסגנון... כתוב בכשרון... מחר יודפס... עשר קרונות”. + +צחקתי, רצתי ואקפץ ברחוב, ואעמוד כפעם בפעם, ואכרע על ברכי, ואתפלל, ועיני +נשואות למרום; וכך חלפו שעות אחדות. + +כל הלילה כלו, עד אור הבקר, שוטטתי ברחובות, ואשנה בכל פעם כמטורף-הדעת +מרוב ששון: „כתוב בכשרון”! + +ובכן—זאת היא, במדה ידועה, יצירה ציוּרית, גאונית! + +וקרונות—עשׂר! + + + + +ב. + + +עברו שני שבועות; ואני הָשלכתי שנית החוצה. + +עוד הפעם אנוס הייתי לכתוב מאמר לעתון בשבתי בשדה הקברות. ובעוד אני עוסק +בזה השמיע השעון את השעה העשירית, ויהי חשך, ונעילת השערים החלה.—אני הייתי +רעב, רעב מאד; מעשרת השקלים לא נשאר זה כבר אף זכר. עוד הפעם לא אכלתי זה +שנים שלשה ימים, וארגיש את עצמי חלש ועיף מפני כתיבתי. בצלחתי היו אתי +אולר[ט] וצרור מפתחות,—וכסף אף לא פרוטה אחת. + +[הערת שוליים ט: אולר—סכין קטן.] + +כאשר נעלו את שערי שדה הקברות, צריך הייתי אמנם ללכת הביתה; אולם יען אשר +פחדתי פחד אינסטינקטי מפני חדרי האָפל והריק (בפעם הזאת עלה בגורלי לשים +משכני בבית-חרושת עזוּב של רוקע-פחים) גמרתי בדעתי לשוטט ברחובות, ואלך אל +בית-המועצה, ואחר כך ירדתי אל חוף הים ואשב על ספסל, על גשר מסלת הברזל. + +עצבוֹני עזבני, כי שכחתי רגע את עניי,—ודעתי התישבה עלי קצת למראה הים, אשר +השתרע בתוך החשך בשלוה ובהדר.—כדרכי מאז, חפצתי להתענג על קריאת השוּרות +שכתבתי זה עתה, אשר נחשבו כפעם בפעם במוחי החולה כדברים היותר טובים בכל מה +שכתבתי מעודי. הוצאתי את כתב-היד מצלחתי, הגשתיו אל עיני ממש, ואחל לקרא +עמוד אחר עמוד. לסוף יגעתי בקריאתי, ואקפל את הגליונות. + +מסביב שררה שלות השקט; הים השתפך כתכלת מזהירה, וסביבי נִגלו לרגעים צפרים, +בלי נשמע קולן.—במרחק עומד שוטר על משמרתו; ומלבדו—אין כל נפש חיה, וכל +הנמל ישן שנה של מנוחה שלמה. + +עוד הפעם מניתי וספרתי את קנינַי: אולר פגום, צרור מפתחות, ואף לא פרוטה +אחת. + +פתאם תחבתי ידי לתוך צלחתי, ואוציא ממנה ניָר. זאת היתה פעולה בלי שום +כונה—פשוט, מפני הזדעזעות העצבים. מששתי ואמצא גליון חלק, ואעשהו +גליל—אלהים הוא היודע מדוע ולמה—ואחבר את קצותיו במהירות, באופן שנדמה לי +כמו מלא, ואשליכהו על המרצפת; הרוח נשאהו הלאה, במרחק לא-רב. + +הרעב בשׂרני שנית את בואו. בהביטי על המגלה הלבנה, אשר היתה כמו מלאה +מטבעות, דברתי על לבי כי היא באמת מלאה, ואתאמץ לנַחש, מה הוא הסכום הנמצא +בקרבה, אם מטבעות בעלות עשר פרוטות הן אלה—כך וכך; ואם דינרים... כמה +דינרים היו יכולים להמצא שם? הבטתי על המגלה בעינים פקוחות לרוחה, ואדבר על +לבי להתגנב אליה בלאט ולחטפה. + +השוטר גנח פתאם. וגם במחשבתי עלה לעשות כזאת. ואגנח, בהתרוממי מעל ספסלי, +למען יראני. הוא יראה הפעם את המגלה ויתנפל עליה! ויגל לבי בקרבי להוללות +הזאת, ואחכך את כפי, ואגדף את השוטר בכל פה.—הנה כי כן, בליעל, תסֻכל +מזמתך! + +נהייתי שכור מפני הרעב. + +השוטר נגש כעבור רגעים אחדים, בהביטו לכל עברים ובהשמיעו קול צלצול על פני +המרצפת באדני נעליו המסומרים. הוא אינו נחפז: עוד הלילה גדול בשבילו! איננו +רואה את המגלה, אם כי כבר קרוב הוא אליה מאד. + +אַהַה! הנה שׂם עליה עין. הוא עומד ומביט, מגלה לבנה, הגונה. אולי כסף נמצא +בקרבה—איזה סך הגון,—הלא?—הנה הוא מֵרים, המ...! היא קלה, קלה יותר מדי! +אלי איזו נוצה יקרה? הנה הוא פותחה בזהירות באצבעותיו העבות ומתבונן אל +תוכה. + +ואני מחאתי בכפי על שוקֵי, ואצחק צחוק גדול בלי-הפוגות, כמשתגע, אך בלי +השמיע קול; צחוק של דממה, חדל-אונים—פנימי, דומה לדמעות עצורות. + +עוד הפעם—קול צלצול על פני המרצפת, והשוטר עולה על הגשר. אני ישבתי בדמעות +על עיני, בשאפי רוח בכבדות, ולא ידעתי נפשי מפני עליזות של קדחת. דברתי אל +לבי, ספרתי לעצמי את כל המעשה בגליל-הניר, ואחקה את תנועותיו של השוטר +השוטה, ואסתכל בכפי, אשר גללתיה כמו שפופרת, ואפטפט. „הוא השמיע קול גניחה, +מדי השליכו את המגלה הצדה! מדי השליכו אותה הצדה, השמיע קול גניחה!” הרביתי +להטעים את כל הצחוק והגיחוך שבמקרה הזה, ואשנהו לכמה פנים, ולסוף כליתי: +„הוא גנח _פעם אחת_—כְּחֶה-כְּחֶה!” + +בין כה וכה, ויהי חשך אפלה. מנוחה של הזיה ולֵאות של תענוג משלו בי פתאם. +תכלת הים כמו נחרשה מרוח-הלילה, האניות מסביב נדמו לי כתניני-ים, שחורים, +מרעימים פנים. + +לא הרגשתי עוד כל כאב, הרעב שקט; להפך, עוד הפעם חשתי ריקנות נעימה +וקלות-גופי. הנחתי את רגלי על הספסל ואשכב; במצב הזה הרגשתי באופן היותר +נמרץ את נועם הבדידות. בנפשי—אין גם עב קטנה, אף לא כאב קל שבקלים; שׂכלי +קם למעלה מן העולם, המחשבות והתאוות.—שכבתי בעינים פקוחות, כמו איזה איש זר +לנפשי: אני בעצמי לא הייתי במציאות כלל.—אין קול ואין תנועה בעלטה—רק מַשק +הים השקט. + +אך הנה בני-שחץ שחורים שוחים וקרבים אלי. הם נושאים אותי לארצות רחוקות, +למדינות הים, אל ארמון בת-המלכה אילַיַּלי. שם מחכה לי אֹשר שלא נשמע +כמוהו, שלא עלה כמוהו מעולם בגורל בן-אדם.—היא יושבת בסַלון, המזהיר +מאבני-חן שקופים, על כסא מרופד שושנים צהובות, ומושטת אלי ידה ברגע הפגישה. +אני נגש אליה, כורע על ברכי לפניה, והנני שומע קולה: „שא ברכה מאתי +וממלכותי, האביר! הרבה עתות אביב חלפו, מאז אני מחכה לך; קראתי לך בלילות +מזהירים בזוהר-הכוכבים, בכיתי לזכרך בשעה שאתה התעצבת, ואריק עליך חזיונות +ליל כפעם בפעם, מדי נפלך על פניך באין אונים!” והיפה-פיה אוחזת בידי, +ומנהגת ומעברת אותי דרך סלונים אין קץ, מקום שם המוני עם מריעים ושׂשׂים +למראיה, דרך גנים מלאים אורה, ששם צוהלות ומשתעשעות שלש מאות עלמות +צעירות,—והנה באנו לסלון אחר, ושם הכל מזהיר בזוהר ספירים. השמש מפיץ אור +דרך התקרה השקוּפה, מרחוק נשמעים קולות רבים של מקהלות שׁרים בלתי נראים, +ובאויר מרחפים בשָׂמים משַכרים. אני אוחז בידה—התאוה גורפת את דמי, והיא +מצטחקת למולי ומולכת אותי אל סלון שלישי, מקום שם מבריקים אבני-ברקת ביקר +תפארת אהבים, וידיה עוטרות את צוארי, נשמת-אפה מרחפת על פני, והיא לוחשת: +„ברכתּיך, אהובי! נשקני! נשקני!” + +ואני רואה ממעל לראשי את כוכבי השמים, ושרעפי צוללים בים זהרם. + +השוטר העירני. עוד הפעם שכבתי על הספסל, משלך בלי חמלה לתוך ים החיים. קודם +כל אחזני רגש תמהון על המצאי תחת כפת השמים. ואחר מלאתי קצף, ואהי נכון +לבכות בזעפי, על כי חי אנכי עוד הפעם!—בשעה שישנתי ירד גשם; בגדי נרטבו, +והקור חדר כל קרבי. החשך גבר כל כך, עד כי לא יכל השוטר לראות את פני. + +—נָא-אָ!—קרא אלי,—גש הלאה! + +ואני שמעתי בקולו; לוּ צוה עלי לשבת, כי אז ישבתי. כחותי עזבוני כליל; ואף +גם הרעב שב לענותני. + +—עמוד נא,—קרא אלי השוטר בלכתו בעקבותי,—הן שכחת לקחת את מגבעתך! אך זה הוא +טפש! טוב הדבר, לך לך! + +—אכן נדמה לי אמנם, כאלו שכחתי דבר מה,—אמרתי בלשון עלגים, מבלי דעת +נפשי.—תודתי לך. לילה טוב. + +ואחוג, ואנוע, ואלך הלאה. + +אַח, לוּ היתה הפעם אתי לכל הפחות פת-לחם קטנה! לוּ רק פרוסה ככף איש, +שהייתי יכול לאכלה אכילה ארעית מדי לכתי!—שויתי בנפשי את אותו מין +לחם-הדגן, שהייתי אוכלו עתה בעונג מיוחד.—מבלתי יכולת לנשא את מצוקות הרעב, +התרגשתי ואתן קולי בבכי: אין קץ, אין מדה ליסורי! + +פתאם עמדתי. רקעתי ברגלי, ואגמגם דברי קללה. איך קרא לי השוטר? טפש?—אנכי +אַראהו עד אן מגיעה טפשותי! + +שבתי לאחור וארוץ, מבלי דעת נפשי מרוב חמה. כעבור זמן מה נפלתי במרוצתי; אך +זה לא עצרני; קמתי בקפיצה, ואוסיף לרוץ הלאה; אולם בהגיעי עד מגרש מסלת +הברזל עיפתי כל כך, עד כי לא יכלתי עוד לגשת אל הגשר; ואף גם חמתי +שככה.—האם לא אחת היא לי, מה אמר השוטר? אך הלא אי-אפשר להרשות לכל איש +לדבר גסות! אולם, הן הוא לא ידע מי בעל דברו.—ואשנה, בהרגיעי את נפשי: „הן +הוא לא ידע מי בעל דברו”, ואשוב עוד הפעם לאחור. תשוקה יתרה—לרוץ בחשכה +כזו, לחצות ברפש עד מעל לברכים, השד יודע אנה! + +והרעב החל שנית לגרמני, למצצני, מבלי תת לי מנוח אף רגע. בלעתי רוקי, למען +הונות את הקיבה, ואף גם נדמה לי כי זה מועיל. + +אני המעטתי לאכל עוד במשך שבועות אחדים לפני הקיץ הנוכחי, ומאז הולך רוחי +הלך ורפה. אכן זאת היא העָקה,—כבר אבדו לי כחותי אשר מלפנים, וכל רעבון חדש +עולה לי במכאובים יותר ויותר גדולים! אך ארויח חמשה שקלים, עוד לא אספיק +לאכל די שׂבעי ולחגור כח, והנה עוד הפעם עלי לרעב! + +כעת כואבים ביחוד כתפַי וגבי; את הצרבת בחזה סוף סוף עוד אוכל נשא,—אפשר +לגנוח בחזקה, להכפף יותר ויותר;—אך לגבי ולכתפי מה אעשה אפוא? + +ולמה זה הורע מזלי כל כך? האם יש לי זכות של חיים פחות מאשר, למשל, לסוחר +הספרים פַּשַּׁה או לפקיד הֶננֶכן?—האם שכמי וידי לא יצלחו למלאכת-הגוף? +האם כבר לא נסיתי לעבוד בתור חוטב עצים במֶללֶרהַדֶה, למען אשתכר לכל הפחות +למחיתי? האם עצל אנכי? האם לא בקשתי כל מיני עבודה, לא הלכתי לשמוע קריאות +של פומבי, לא כתבתי מאמרים לעתונים, לא עבדתי יומם ולילה, לא קראתי בספרים +עד להתחלות? והאם לא חייתי חיים של כילַי, בכלכלי נפשי בלחם וחלב—ברגעי +שׂובע, וכשהימים כתקונם—בלחם בלבד? האם לא רעבתי גם ללחם—ברגעי מחסור? האם +שכנתי מעודי בארמון, או במשכן מרוח ומהודר?—בבית חרשת עזוב של רוקע-פחים, +נדח מאלהים ואנשים, שם עשיתי לי מאוּרה!—באחת, מזלי נשגב ממני, לא אוכל +הבינו! + +במחשבות כאלה השתקעתי מדי לכתי, אך לא היה בהן כל צל של תוגה או התמרמרות. + +על יד איזה מַחסָן, אשר תריסיו סגורים למחצה, עמדתי בלכתי, ואחל להביט לתוך +הסדק, אך לא יכלתי לראות מאומה. התקצפתי על עצמי בגלל מחשבת-הבל זאת ובגלל +אי-היכלת לרַצות את סקרנותי, דפקתי באגרופי על התריס, ואלך הלאה. במרחק +נראתה לי דמות שוטר, ואחיש צעדי, ואֹמר אליו בלי כל הקדמות: + +—כעת השעה העשירית. + +—לא, השעה השניה,—ענה הוא בתמהון. + +—לא, העשירית,—שניתי אני,—ובהאנחי בזעף, קמצתי אגרופי ואצעק: שמעו נא, +רבותי! כעת השעה העשירית! + +הוא חשב רגע, הביט עלי בשים לב, ויקרא בקול שקט: + +—בכל אופן השעה כל כך מאוחרה, עד כי הגיעה העת שתשוב לביתך, האלַוה אותך? + +טוב-לבו הכלימני; הרגשתי דמעות בעיני, ואמהר לענותו: + +—לא, תודתי לך. אנכי רק אחרתי בנשף קצת... בבית-הקַהוה... תודתי לך. + +בלכתי מאתו, שׂם את כף ידו למול רַקתו. גודל נפשו של השוטר עורר את לבי כל +כך, עד כי נתתי קולי בבכי: היתכן כי אין לי אף חמשה שקלים, למען העניק לאדם +ההגון הזה? זמן רב הבטתי מרחוק, איך התהלך על פרשת הדרכים; הכיתי בכפי על +מצחי וארבה לבכות, במדה שהרחקתי ממנו. חרפתי את עצמי בגלל עניי, בדיתי את +הגדופים היותר שפלים, ואנָאץ את נפשי בלי חמלה. + +באופן כזה הגעתי עד מעוני, אך על יד הפתח ממש ראיתי פתאם והנה—אבד ממני +המפתח. + +„הדבר מובן מאליו!—קראתי במרירות—, המפתח צריך היה לאבד ממני, ויהי +מה!”—אנכי גרתי בחצר, אשר בצדה האחד היתה אֻרוה, ומעבר השני—בית-חרשת רוקע +פחים; את השער היו סוגרים מדי לילה בלילה.—שום איש, שום איש לא יוכל עתה +לפתחו: ולמה זה באמת לא יאבד המפתח ממני? הן נרטבתי כאחד הכלבים, רעבתי +מעט, קצת רעבתי, ואף גם עיפתי עד כדי גיחוך,—ולמה זה באמת לא יאבד ממני +המפתח? גם תמיה גדולה היא, כי לא שנה הבית את מקומו, לא נעתק הלאה, אל +השדה, מדי קרבי אליו?—ואצחק צחוק פולח-לב. + +שמעתי צהלת הסוסים באֻרוה, ראיתי מבעד לשבכה את חלוני, ובכל זאת לא יכלתי +לבוא פנימה. אם אובה ואם אחדל—צריך הייתי לשוב אל הגשר ולבקש את המפתחות +שאבדו. + +עוד הפעם ירד גשם, ואני הרגשתי בחדור זרם אחר זרם אל תחת צוארי.—על יד בית +המועצה עלתה על דעתי מחשבה מוצלחת: לפנות אל השוטרים בבקשה, שיפתחו לי את +השער. תכף הצעתי זאת לפני השומר, בבקשי אותו ללכת מיד בעקבותי. + +אך זה לבלי הועיל כלל, יען אין לו מפתחות. מפתחות הפוֹליציה נמצאים +בבית-הפקידות. + +—ומה אפוא אוכל לעשות? + +—ללכת לבית מלון אורחים וללון שם. + +—אין אני יכול ללכת לבית מלון אורחים: אין לי כסף. אחרתי בנשף קצת... בבית +הקהוה... הלא תבין! + +עמדנו זמן קט על המעלות, אצל בית המועצה. הוא התבונן בי מכף רגלי ועד +קדקדי. מי הגשם ירדו בהמולה ויגאו. + +—לך אל בית המשַׁמרים[י] ואמור, כי נעזב ונודד אתה,—אמר אלי. + +[הערת שוליים י: מְשַׁמֵר—עומד או יושב על המִשׁמר.] + +_נעזב_? זה לא עלה עוד על דעתי, אכן רעיון נפלא הוא, יקחהו אפל! אני מודה, +מודה לו עד מאד! ובכן אפוא—פשוט לבא ולאמר, כי אני נעזב? + +הדבר פשוט מאד... + +—מה שמך?—שאל המשַׁמר. + +—טַנגֶן. אַנדרֶאַס טנגן. + +אינני יודע למה כזבתי. עשתנותי נבוכו, ולא היה בי כח למשול בהם; צריך הייתי +לשקר, בלי שום צורך, על פי עקשות אוִילית, שלא יכלתי להתגבר עליה. + +—משלח ידך? + +אכן לזאת יאָמר: מן הפח אל הפחת!—משלח ידי? אמנם, במה אני עוסק?—בתחלה +חפצתי לקרא לעצמי בשם רוקע-פחים, אולם נדמה לי כי השם, אשר בדיתי, יותר מדי +עָרב לאזן בשביל איש ממין זה; מלבד זאת, הן אני נושא משקפַים על עיני. בי +נולד החפץ להַראות את כל כבודי; עשיתי צעד קדימה, ואקרא בקול תרועה: + +—סופר אנכי בעתונים. + +המשמר לטש עיניו עלי, ואני הסברתי פנים כ„יועץ-מִשׂרה” נעזב. הוא נתן תכף +אמון לדברי.—זה היה מחזה נפלא—סופר נעזב, בלילה, בבית המועצה! + +—באיזה עתון הנך עוזר, מר טנגן? + +—ב„גליון-הבקר”. הלילה, לדאבוני, אחרתי בנשף קצת... + +—בזאת אין כדאי לדבר, נכנס לתוך דברי: לגבי צעיר כמוך אין משגיחים דברים +כאלה.—אחר כך קרא לשוטר, ובקומו ממושבו בכבוד אמר: „הוליך נא את האדון הזה +אל היציע המיוחד, למעלה. לילה טוב.” + +קור חלף בכל יצורי גוי מדי חשבי על דבר חוצפתי, ואקמץ אגרופי נִכחי. למה זה +צריך היה לערבב בזה גם את „גליון הבקר”! העורך רק יחרוק שניו לשמע +המקרה—כמו שחורק זה המנעול מדי התהפך המפתח. + +—הגַז בוער עשרה רגעים, אמר אלי השומר בפתח. + +—ואחר יכבה? + +—כן, יכבוהו. + +ישבתי על המטה, ואשמע בהתהפך שנית המפתח במנעול. לחדר המוּאר היתה צורה +מרֻוחה למדי; הרגשתי את עצמי כבן בית, ובעונג-נפש הטיתי אזני לשמוע אל דלף +הגשם בחצר. אי אפשר היה גם לבדות למעני שום דבר יותר טוב מהחדר הנחמד הזה. + +בעונג רב נשענתי על המטה, בהביטי על להבת הגז, ומגבעתי בידי. חשבתי אדות +פרטים שונים של שיחתי עם הפקיד המשַׁמר. זאת היא שׂיחתי הראשונה עם אחד +הפקידים—אבל עלתה יפה! הסופר טנגן—האף אין זאת? גם „גליון-הבקר”! פלחתי ממש +את לבו של האיש הלז ב„גליון הבקר”! אחרי זאת אין להוסיף דבר—הלא?—עד השעה +השניה בלילה ישבתי ברוב פאר ב„גן השעשועים”, ואעזוב שם את מפתחותי, וכיס +הכסף עם אלף השקלים נשאר אצלי בביתי!—הוליך נא את האדון אל היציע המיוחד, +למעלה! + +אז כבה אור הגז,—לפתע פתאם, באופן מוזר, מבלי התמעט, כבה. הנני יושב בחשכה +עמוקה, אינני רואה לא את ידי, אף לא את קירות החדר הלבנים. לא נשאר לי אלא +לשכב לישון—ואני פושט את בגדי. + +אך לישון לא עלתה לי. זמן רב שכבתי ואביט אל תוך החשכה, זאת החשכה הכבדה, +האין-סופית, הבלתי-מושׂגה. מחשבתי לא יכלה לחבקה. החושך גבר יותר מכפי +שאפשר, וזה הדאיבני. עצמתי את עיני, ואחל לשורר בלחישה, ואתהפך על משכבי, +למען שנות את המצב,—אך לשוא. העלטה בלעה את כל שרעפי ולא נתנה לי מנוח אף +רגע.—ומה אם אמס ואתמוגג תוך העלטה הזאת, ואתלכד אתה יחד?—קפצתי על המטה, +ואפרוש כפי. + +חרדה משלה בי, וכל מלחמתי עם עצבַי—לא הועילה כלל. נהייתי קרבן של פנטסיות +היותר אויליות, וזעה כסתני מפני התאמצותי להשיב רוחי אל קרבי. + +כוננתי עיני במרחק, ויעל על לבי כי מעולם לא ראיתי עוד עלטה כזאת. כמובן, +הנני נמצא עתה בעלטה מיוחדה לגמרה, בתוך אֶלֶמֶנט איום, אשר עד היום לא היה +לשום איש אף מושג קל שבקלים ממנו. ואתענה באופן שאין לספר. + +גוּמה קטנה בקיר, אצל מטתי, הסבה אליה את כל לבי. מששתי אותה, נשבתי בּה, +ואחל לחקור על דבר עמקה. ברור היה בעיני, כי זה לא היה חור פשוט—זה היה +איזה חור מיוחד, פִלאי, אשר עין לא שזפתו עוד. ומבלי דעת נפשי מפני אימה +וסקרנות, הוצאתי מצלחתי את אוֹלרי הפגום, בחפצי להוָכח כי החור הזה איננו +חולף בעד הקיר ואינו יוצא אל החדר הסמוך. + +שכבתי שנית כאלו למען אישן, ובאמת—למען הלחם עם העלטה.—הגשם חדל, ובכל השלך +הס. ברחוב נשמעו פתאם צעדים מדודים, ואני לא שקטתי עד אשר הכרתי את השוטר +בהליכתו. + +אז ספקתי כפי ואתן קולי בצחוק. האח, מה טוב! מצאתי מלה חדשה.—קפצתי על +מטתי, ואמר: + +—המלה הזאת לא היתה עוד מעולם, אני בעצמי חברתיה. קוּבָּאַה! כן, הלא זאת +מלה נכונה של אותיות נכונות! בן-חיל! מצאתי מלה; יש לה ערך רב +בדקדוק-הלשון! קוּבָּאַה! + +ובפקחי את עיני לרוחה, מלא השתוממות על המצאתי, צחקתי בקול, ואחר החלותי +ללחוש: הן אפשר להקשיב לדברי, וההמצאה הזאת צריכה להשמר בּסוד גדול! + +עוד הפעם הייתי במצב של תמהון-לב עלז, שבא מרעב, עוד הפעם הרגשתי את עצמי +ריק וחפשי מכל מיני ענויים, ועוד הפעם אבדה ממני כל יכלת למשול בעשתנותי. + +החלותי לשית עצות בנפשי. ויהי מה, צריך למצא את הוראתה של המלה החדשה הזאת: +היא איננה עיר, אף לא חיה; זה ברור מאד.—אחרי אשר נמלכתי היטב בלבי מצאתי, +כי הוראתה אינה יכולה להיות גם ארמון תלוי באויר, אף לא צאת השמש.—אולם זה +לא יקשה כלל, למצא הוראה בשביל מלה נהדרה כזאת. צריך רק לחכות קצת—וההוראה +הזאת תעלה מאליה על דעתי, ובין כה אפשר לישון. + +שכבתי על המטה, ואצחק, ואגמור בדעתי לבלי הוסיף עוד להגות במלה אשר +מצאתי.—אך רגעים אחדים עוברים, והנני בא שנית במצב פרוק-העצבים. המלה מעַנה +אותי, קורעת לבי לגזרים, מוסיפה בכל פעם לשוב לעלות על זכרוני, פורשת +ממשלתה על כל הכח החושב שלי—ואני הוגה בעיון.—עד הנה חשבתי רק במה ש_איננה_ +יכולה להורות, אך הן צריך לחשוב תחלה מה _יכולה_ היא להורות. „אולם אין +רע!” קורא אני בקול, וחוזר וקורא, כי אין בזה כל רע.—המלה, תודה לאל, +הומצאה, וזה כל העקר. אפשר לי להרָגע. + +אך המלה הבלתי-שכיחה אינה נותנת מנוח. הנני קופץ ממטתי, אוחז בראשי בשתי +ידי ומחל לדבר על לבי בקול: + +—הן לא תוכל להיות הוראתה אֶמיגרַציה או פַבריקה של טבּק! לוּ כן היה, כי +אז כבר מצאתי בזאת מרגוע. לא, המלה הזאת צריכה להביע איזה ענין רוחני: רגש, +מצב-נפש,—היתכן כי לא היה הדבר ברור בעיני עד כה? + +ואני מחל לחשוב על דבר רגשים וכל מיני מצב-נפש, ופתאם נדמה לי כי איזה איש +מן הצד מתערב בשיחה, ואני עונה לעמתו בעָברה: + +—„רָקֹק”? אכן לא, במחילה מכבודך; האם לטפש הנך חושב אותי, או מה? „צמר”? +לך לעזאזל! הלא מגוחך הדבר! הבאמת מחויב אני להסכים לכך, כי קוּבָּאַה +הוראתה—צמר? אני אני המצאתי מלה בשבילי, ויש לי צדקה גמורה לתת לה את אותה +ההוראה, אשר תעלה על דעתי אני! כפי שידוע לך, הטפש, אין אני יודע עוד בעצמי +מה טיבה של המלה הזאת! + +אך הנה מוחי הולך ונהרס עד היסוד. הנני קם והולך לבקש מים. אינני צמא, אך +ראשי בוער כמו באש, ונחוץ לי לקררו. + +אחרי שוב רוחי אל קרבי שכבתי עוד הפעם ואנסה לישון, יהי מה שיהיה. זמן רב +שכבתי בלי-נוע, בעינים עצומות, אבל רק הזעתי וארגיש דחיפות, אשר יחד אתן +הסתער דמי בכל עורקי. + +לא, זה היה הרגע היותר נפלא, כשחִפש כסף במגלה! הוא גנח—כְּחֶה-כְּחֶה!... +האם לא הוא הוא אותו שעבר על יד החלונות?... ספסל... אבני-חן כחולים... +אניות... + +פקחתי את עיני. למה זה אני עוצם אותן, אם לא אוכל לישון?—ומסביב עודנה +משתרעת אותה העלטה, אותה הנצחיות השחורה, האין-סופית, אשר לשוא מנסות +מחשבותי המַמרות לחבקה. אל מה אַשוֶנה?—ואני משתדל בכל מאמצי כחי למצא מלה +שתהי שחורה למדי בשביל העלטה הזאת, מלה כל כך איומה, אשר מדי הביעי אותה +צריכות שפתי להפוך שחור.—הה, אלי, מה רב החשך! + +ואני מוכרח שנית להגות בנּמל ובאניות ובבני-השחץ השחורים המחכים לי שם, על +הים. הנם הולכים אלי, הנם רוצים לתפשני ולהוליכני אל ארצות רחוקות ונוראות, +אשר לא דרכה בהן עוד כף רגל איש. הנם מושכים אותי אל התהום, הנם מתנשאים +יחד אתי אל העננים—ופתאם והנה הם נופלים, נופלים... + +הוצאתי מפי צעקה נִחרה, ואֹחז בפאת המטה. נסיעה מסוכנת נסעתי באויר, כמו +איזה חפץ מָשלך. תודה לאל כי הספקתי להאחז בקרשים האלה! + +—זה הוא המות,—חלף רעיון במוחי,—הנך הולך למות.—ואשכב, ואחל לחשוב, כי תכף +אמות. + +לבסוף נתרתי עוד הפעם ממקומי, ואכיח את עצמי תוכחה נמרצה: + +—מי זה אמר כי עליך למות?—אם אתה חברת מלה ואינך יכול למצא בשבילה +הוראה—למי הזכות להתערב בדבר? + +את דברַי שמעתי ואבין ברור. ההכרה לא עזבתני; זה היה לא חוסר דעה, כי אם +דברי תפל של חלישות ועיֵפות, ומוצאם—רעב. + +אך פתאם, כמו ברק, עִורַתני מחשבה, כי אני יוצא מדעתי.—הנני רץ, בהתנודדי, +אל הדלת, מנסה לפתחה, מתנפל עליה פעמים אחדות, כמתאמץ לשברה, מכה בראשי אל +הקיר, מתיפח בקול רם, נושך את אצבעותי ומקלל, מבלי דעת את מי ובשביל מה. + +אך שקט בכל; הקירות השיבו כפעם בפעם את קולי אלי בחזקה. ישבתי על הרצפה, +מבלתי יכלת עוד להתמרמר.—אז נגלה פתאם לעיני, מלמעלה, רִבּוּע אָפוּר בקיר, +נגה-אור לבן כהה, הרגשה קודמת של אור היום. הרגשתי בכל נקב מנקבי עור גופי +כי זהו אור היום, ובפעם הראשונה שאפתי רוח ברוָחה. התמתחתי על הרצפה ואבך +משמחה למראה אור-הבקר המחונן הזה, ואתיפח מרגש תודה, ואשק את החלון נשיקות +פורחות ואשתגע, אולם באופן חדש.—כל רוגז כמו הוסר ביד, הכאב והיאוש שקטו, +וכל תשוקות לא היו לי, כי הייתי הגשמה של אֹשר ונחת-רוח. בקומי ובפרשי כפי +אל האור, חכיתי בסבלנות להיות הבקר. + +מה נורא היה הלילה הזה! אי אפשר היה לבלי השתומם לזאת, כי לא שמע איש את +השאון אשר הקימותי. אולם, הן נמצאתי ביציע המיוחד, ממעל לכל שאר הכלואים. +אותי חשבו ליועץ-משרה נעזב.—ברוח היותר צוהלת, בכונני עיני מול החלון אשר +הלך הלך ואור, העמדתי פנים כיועץ משרה, כניתי את עצמי „פוֹן-טנגן” ואדבר אל +לבי בסגנון רִשמי. דמיונותי לבשו צורה יותר שקטה ולא הוסיפו עוד +לענותני.—חבל, כי עזב האדון יועץ-המשרה בביתו, בגלל פזור נפשו אשר לא +יכֻפר, את כיס כספו! האם אתרַשה להתכבד לעזור בכבוד ויקר להוד כבוד מעלתו +לשכב על המטה?—וברצינות היותר עמוקה, באלפי צירימוניות, הלכתי אל המטה, +ואשכב. + +כעת כבר היה אור כל כך, עד כי אפשר היה להכיר ברור את רשמי החדר, ואחר כך +גם את הבריח הכבד של הדלת. זה שִׂמח את נפשי. חלפה החשכה יחידת-הגַּוָן, +המרגזת, המוצקה, אשר הפריעתני מראות את עצמי; דמי שקט לאט לאט, ובמהרה החלו +גם העינים להתעצם. + +קול דופק על הדלת העירני. נתּרתי ממטתי, ואתלבש בחפזון; בגדי לא יבשו עוד +מאמש. + +—הואיל נא להודיע אדותך להמשַׁמר,—אמר השוטר. + +—אם כן, עוד הפעם דקדוקים!—חשבתי, ולבי חרד בקרבי. + +ירדתי למטה אל חדר גדול, ששם כשלשים או כארבעים איש—נעזבים. את כלם קראו +לאחד אחד, כפי הרשימה, ולכל אחד נתנו כַּרטיס ארוחת-בקר בחנם. המשמר פנה +בכל פעם אל השוטר שעמד אצלו בשאלה: + +—האם קבל כרטיס? אל תשכח לחלק את הכרטיסים. גם צורתו של זה מעידה, כי לא +ישיב את הכרטיס ריקם. + +אני עמדתי על ידם, הבטתי אל הכרטיסים, וחפץ הייתי לקבל גם אני את אחד מהם. + +—אַנדרֶאַס טַנגן, סופר בעתונים! + +יצאתי מתוך ההמון, וארכין בראשי. + +—איך זה הגעת עד הלום, חביבי? + +חזרתי על השקר אשר שקרתי אמש—ולא הנדתי גם עפעף. אתמול אחרתי לשבת, אֵחרתי +בנשף קצת... בבית הקהוה... ויאבד ממני מפתח הדלת... + +—כן, כן, יש אשר יקרה כדבר הזה! צחק הלז.—הערבה לך שנתך? + +—כשנה של יועץ-משרה,—עניתי,—כיועץ משרה. + +—מאוד אשמח,—אמר המשַמר, ויקם ממושבו.—שלום. + +ואצא. + +כַּרטיס! גם לי כרטיס! זה שלשה ימים ושלשה לילות לא בא כל אֹכל אל פי! גם +לי פת לחם!—אך איש לא הציע לפני את הכרטיס, ולבקשו לא היה בי די אֹמץ; זה +היה יכול לעורר חשד.—בראש זקוף למעלה ובסבר פנים של מיליונֶר יצאתי מבית +המועצה. + + * * * * * + +השמש כבר הפיץ די חום; היתה השעה העשירית, והרחובות שוקקו מעוברים +ושבים.—אנה אלך עתה?—הכיתי בכפי על צלחתי, ואמשש את כתב ידי. בשעה +האחת-עשרה אפשר יהיה לשאתו אל בית-המערכת.—עמדתי מלכת, ואסתכל בחיים אשר +המו סביבי; בגדי העלו אֵד. + +הרעב כבר נעור, ויחטט וינקר בחזה, דפק וידקור דקירות תכופות, דקות ורפות, +אשר גרמו ענויים נוראים. + +האמנם אין לי רֵע, או מכיר, אשר אוכל לפנות אליו לעזרה?—העמקתי לחשוב, ממי +אפשר לי ללות עשר פרוטות? אך שום איש לא עלה על זכרוני. מלבד זאת לא היה את +נפשי כלל לחשוב מחשבות: היום היה כל כך נפלא! כמה שמש ואור סביבי! הלא אך +כים נחמד משתפכים השמים הבהירים ממעל להרים! + +מבלי משים שמתי פעמי הביתה. + +הרעב ענה אותי באופן נורא. הרימותי שבב-עץ ברחוב, ואחל ללעוס. זה הועיל. +מדוע לא עלתה כזאת על דעתי קודם לכן? + +שער החצר כבר היה פתוח. שומר הסוסים ברכני, כדרכו, ברכת בקר טוב. + +—מזג האויר טוב היום,—אמר אלי. + +—כן,—עניתי, מבלי מצא מלים להמשיך את השיחה.—אולי אבקש מאתו קרונה בתור +הלואה? הוא בודאי היה נותן, לוּ היה לו. מלבד זאת, הן פעם אחת כתבתי בשבילו +מכתב. + +הוא עמד לפני נבוך, בחפצו להגיד דבר-מה. + +—כן, מזג האויר טוב מאד,—שמע נא, אדוני, את אשר אֹמר. היום אני צריך לשלם +לבעלת-הבית. אולי תוכל לתת לי חמש קרוֹנות בהלואה? רק לימים שנַים, לא +יותר. פעם אחת כבר הואלת לעשות עמדי חסד! + +—לא, כעת לא אוכל בשום אופן, אֶנס אוֹלַף,—עניתיו.—כעת לא אוכל. אולי אחרי +כן, אחרי הצהרים.—ובעמל רב עליתי על המעלות... + +התנפלתי על מטתי ואצחק בקול גדול.—פוּ, מה משונה מזלי! כבודי נִצל!—חמש +קרונות!—אלהים עמך, חביבי! הן רשות כזאת לך לבקש ממני גם חמש אקציות של +חברה אניות או של אחוזות נחלה למתנה! + +והרעיון על דבר חמש הקרונות האלה אלצני להרים את קולי יותר ויותר +בצחקי.—אכן לזאת יאמרו הבריות—מזל של שוטה! מה? חמש קרונות! אָה, מדוע +לא—בעונג רב!... פי! אי מזה נודף ריח כירַים? ריח של רקיק בשר צלוי? געל +נפש! + +מהרתי לסגור את החלון, אשר משם נדף הריח הזה, ובהסבי פני אל שלחני הדל, אשר +כתבתי עליו, ובכרעי על ברכי, באין כסא,—השפלתי להשתחות, ואחל לפטפט:—אולי +יואיל כבודו לצות להביא כוס יין? לא?—שמי טנגן, יועץ המשרה טנגן, אחרתי +בנשף קצת... מפתח הדלת... + +ועוד הפעם סבוני ויסבבוני רעיונות בלתי מקושרים יחדו. ידעתי כי הבלים אני +מדבר, אולם הבינותי היטב פשר כל מלה ומלה. שניתי בכל פעם אל לבי: „הבל +הבלים”!—ובכל זאת לא יכלתי לחדול.—נדמה לי, כאלו אני מדבר מתוך שֵׁנה.—ראשי +היה קל, בהיר, צלול, כמו גם בינתי—אך אבדה ממני כל עצה למשול בו. + +אתיו הנה, רבותי! הביטו! מַלון של ספירים!... אילַיַלי, אילילי! ספה אדומה, +רכה, של משי! מה מאד היא מנשמת בכבדות! נשקני, אהובי, עוד, ועוד!... ידיך +גלילי זהב, שפתיך מתאדמות כמו...—הוי משרת! צויתי להכין לי צלי! + +השמש האיר את חדרי. הנה נשמע, איך לועסים הסוסים באֻרוה שבלת-שועל. ישבתי +ואמצץ את השבב, שאנן כילד. + +זכרתי פתאם את כתב ידי, ואוציאהו מצלחתי. הוא נרטב; ואמתח אותו לאור השמש +למען ייבש. אחר כך החלותי לטיל בחדרי הנה והנה. + +כמה מכוער כל זה מסביב! על הרצפה מתגוללים פה ושם גזרי פחים; אין אף כסא +אחד, אף מסמר אחד על הקיר; הכל הלך לו אל מרתף „הדוד”, הכל אֻכל. +גליונות-ניר אחדים על השלחן, המכוסים בשִׁכבה עבה של אבק—הנה זה כל רכושי. +השמיכה הירוקה אשר על המטה להַנס פאוּלי היא. + +הנס פאולי! ספקתי כפי. הנס פאולי פֶּטֶרסֶן, כמובן, יהיה לי לעזר!—הנני +מתאמץ להעלות על זכרוני את מקום משכנו.—האמנם רק עתה עלה על לבי הנס פאולי! +הוא, כמובן, יתקצף,—על אשר לא פניתי אליו קודם!—בו ברגע הנני חובש את +מגבעתי, צובר את הנירות, תוחב אותם אל צלחתי ויורד במרוצה מן המעלות. + +—הוי, אֶנס אוֹלַף!—קורא אני בקול אל תוך האֻרוה.—אחרי הצהרים אוכל לעזרך! + +בבואי אל בית המועצה הנני רואה כי הגיעה השעה האחת-עשרה, ואני רץ אל בית +המערכת. על יד הדלת הנני בוחן את מספרי גליונותי, מחליק אותם בזריזות +ודופק. הנני נכנס. דפיקות לבי נשמעות לאזני. + +האיש בעל המספרַים יושב על מקומו הרגיל. במורך-לב אני שואל אדות העורך. אין +מענה. הוא מוסיף לחתוך במספרים פִּסות של עתוני ערי השדה. + +הנני שונה את שאלתי ומתקרב אליו יותר. + +—העורך הלך מזה,—אמר הוא לאחרונה, מבלי הבט עלי. + +—ומתי יבוא? + +—איני יודע. + +—ועד איזו שעה בית המערכת פתוח? + +על זאת אינני מקבל כל מענה, והנני מוכרח לצאת. בעל המספרים, מדי דברו אתי, +לא הביט אף פעם אלי, אם כי הכירני תכף בקולי. + +—הנה לידי כך באת,—אמרתי בלבי:—פה עוינים אותך כל כך, עד כי אינם רוצים עוד +גם לדבר עמך! + +האמנם כל זה על דעת העורך? אמנם הייתי עליו לטורח, מרבה להכיל. למן +הפיליטון האחרון המפורסם, בעל עשר הקרוֹנות, מלאתי את פני שלחנו כלו +במאמרים שלא יצלחו למאומה, אשר קרא אותם בתכיפות, ובתכיפות החזירם לידי. +כעת, מאליו מובן, הוא מתאמץ להפטר ממני בדרך כבוד. + +הלכתי בדרך העולה אל הומַנדסבִּיָן.—הנס פאולי פטרסן הנהו סטודנט, מזרע +אכרים; הוא מתגורר בעלית-הבית, בגובה חמשה סולמים; הנס פאולי פטרסן איש עני +הוא.—ואולם אם יש לו קרוֹנה, בודאי יתננה; זה כל כך נכון, כאלו היא מונחת +כבר בצלחתי. + +במשך כל הדרך שמחתי על השקל הזה—כך גדל בטחוני בו. אך בגשתי אל הדלת מצאתי +אותה סגורה, ונחוץ היה לצלצל בפעמון. + +—צריך אני לראות את הסטודנט פטרסן,—אמרתי, ברצוני לבא הביתה:—את חדרו אני +יודע. + +—את הסטודנט פטרסן?—שנתה העלמה: אולי אותו שהתגורר בעליה? הוא נסע מזה.—לאן +נסע—לא ידוּע. את המכתבים צוה לשלוח אל הֶרממַנסן בטוֹלדבּוֹדהַדֶה,—ותגד +את מספר הבית. + +מלא תקוה ובטחון עברתי על פני כל טוֹלדבּוֹדהדה, בבקשי את משכנו של הנס +פאולי. הנס פאולי—זוהי שִׁבלתי, נחוץ לי להחזיק בה. + +בעברי על יד בנין חדש, ששם עמדו שני חרשי-עץ ויקציעו קרשים, שלחתי את ידי +לתוך הערֵמה, ואוציא מתוכה שני שבבים מן היותר לבנים, ואתן את האחד אל פי +ואת משנהו—אל צלחתי.—קיבתי נאנחה מרעב.—לפני חלון האופה הסתכלתי בעונג +בככר-לחם גדול מאד, שמחירו עשרה אֵירים,—מעודי לא ראיתי עוד ככר לחם גדול +כמוהו, אשר ימכר במחיר כזה... + +—„באתי לדרוש לאדרסת הסטודנט פטרסן”. + +—בּרֶנדט-אַנקרס-הדה 10 №, בעליה.—הלא תכף אלך אליו? ואם כן, אולי אקח אתי +מכתבים אחדים, אשר התקבלו בזמן האחרון על שמו? + +הנני שב העירה בדרך אשר באתי, עובר על-יד חרשי העץ, היושבים עתה ולוחצים +בין ברכיהם סירי-בדיל עם ארוחת-הבקר מבית-התמחוי לעם, אצל בית-המאפה שבו +ככר-הלחם במחיר עשרה אֵירים—וכל עוד רוחי בי מרוב עיפות הנני מגיע לסוף אל +בּרנדט-אַנקרס-הדה.—הדלת פתוחה, הנני מטפס בכבדות עד העליה ומוציא מצלחתי +את המכתבים, למען פעול תכף ומיד לטובה על מצב-רוחו של הנס פאולי.—מאליו +מובן, כי הוא לא ישתמט מעשות אתי חסד, כאשר יוָדע לו מצב הענינים כמו שהוא. +להנס פאולי לב טוב; כזאת הגדתי תמיד על אדותו... + +ופתאם קראתי על הדלת, בהתבונני אל כרטיסו: „ה.פ. פטרסן, הסטודנט, נסע +לביתו”. + +ישבתי על הרצפה הקרה, נדהם לגמרי. שניתי פעמים אחדות כמכונה: „נסע לביתו! +נסע לביתו!”—ואדום. אין דמע בעינים, אין רעיון במוח, אין הרגשה בלב. בעינים +לטושות ישבתי, בהביטי על המכתבים אשר בידי. + +כך עברו כעשרה, כעשרים רגעים—אולי גם יותר; אני הוספתי לשבת על מקום אחד, +מבלי התנועע. ההָגות הכהה הזאת דמתה לתרדמה. אך בשמעי קול צעדים על המעלות +קמתי ממושבי ואמר: + +—את הסטודנט פטרסן אנכי מבקש; הנה בידי שני מכתבים בשבילו. + +—הוא נסע לביתו,—ענתה בעלת הבית.—אולם הוא ישוב אחרי ימי הדרור. אם כבודו +רוצה, יוכל להשאיר את המכתבים אצלי—אני אמסור. + +—כן, הואילי נא בטובך למסרם לו. אולי המכתבים נכבדים, ולו ינעם לקבלם. +שלום. + +ירדתי, ואקרא בקול גדול, בקמצי אגרופי באויר: „נבָלה היא!” לחצתי שִׁני +בהתמרמרות ואצעק, בהביטי על העננים: „נבלה היא זאת!” + +אולם אחרי צָעדי צעדים אחדים עמדתי, ואחבק ידי, ובהטותי ראשי הצדה שאלתי +בקול מתוק כדבש: + +—אך האם קראת אותו לעזרה, בני? + +הנגון היה מזויף. + +—בהטעמה, בהטעמה! האם קראת לעזרה _אותו_, בני?—ובהשפילי את ראשי, עניתי +בנגון של בכי: לא! + +גם זה לא הוטעם כראוי. + +—הוי, גולם, אפילו לחנוף אינך יכול!—כן,—צריך אתה לאמר,—כן, קראתי! ועליך +לאמר זאת בקול של חנינה!—כן. נא, עוד הפעם!—כך, כעת יותר טוב. שאף נא רוח, +שאף רוח כמחלל בחליל! כן! טוב! + +ואלַמד את עצמי חנופה, וארקע ברגלי כי לא עלה לי הדבר; חרפתי את עצמי בשם +גולם, ואסב עלי את עיניהם של כל העוברים. + +אחזתי דרכי עוד הפעם קדימה, ואלעס את שבבי, ובלי משים עמדתי פתאם על מגרש +מסלת הברזל. במגדל בית-התפלה הראה השעון חצי השעה השניה.—עמדתי כרגע +ואחשוב. על מצחי התגלגלו טפות זעה, ועיני דמעו.—„נלך אל רחוב החוף”,—אמרתי +אל נפשי.—„כמובן, אם שעתך פנויה”. ובהשתחוי לפני עצמי שמתי פעמי אל רחוב +החוף. + +הים מתנודד מול זהר השמש, האניות מתקדרות. בכֹּל תנועה: שריקת האניות; +נושאי סבל עם ארגזים על כתפיהם; שירה עליזה של מעמיסי משא על המעברה. + +לא הרחק ממני יושבת מוכרת-עוגות ומנקרת בחוטם-התכלת שלה על פני סחורותיה. +השלחן הקטן לוקח את לבי ומושך אותו לכל מיני ממתקים, ואני מסב את עיני +בשאט-נפש.—סחורותיה מפיצות צחנה על פני כל רחוב-החוף; פי—פִּתחו החלונות! + +הנני פונה אל האיש, היושב על ידי, ומראה לו על הסכנה הכרוכה בכל אלה הריחות +של עוגות וכירַים. הוא איננו מסכים לדברי. + +בכל אופן, הלא צריך הוא להסכים, כי... אך שכני רואה בדברַי חוצפה, ומבלי תת +לי לכלות דברי הנהו קם והולך לו. + +ואני רודף אחריו ומשיגהו ומתאמץ להחזירו מדעתו הרעה, אשר הוא חושב עלי. + +—שים נא לב אל תנאי שמירת-הבריאות,—אומר אני אליו, בגעתי בכתפו. + +—סלח נא, אינני מתושבי העיר הזאת ואיני יודע דבר אדות תנאי שמירת-הבריאות +המקומיות,—עונה הוא לעמתי ומביט עלי בחרדה. + +זה הוא ענין אחר, אם לא מתושבי העיר הנהו. אם כן, אולי אוכל להועיל לו +באיזה דבר? האם איננו צריך, למשל, למורה דרך? לא? אנכי הייתי עושה עמו את +החסד הזה בעונג רב, וכמובן—בלי מחיר. + +אולם, יהי מה שיהיה, הוא רוצה להפטר ממני, והנהו עובר במרוצה אל העבר השני +של הרחוב. + +שבתי שנית אל ספסלי, ואשב. הייתי מרוגז מאד, וכלי-הזֶמר הגדול, אשר השמיע +נגינותיו מרחוק, הוסיף להרגיזני עוד יותר. זאת היתה מוזיקה נמרצה, מצלצלת +בעוז, אחת ממנגינות וֶבֶר; וילדה קטנה שוררה אחריה.—קולו הנוגה של +כלי-הזמר, הדומה לקול החליל, חודר כל קרבי, ועורקַי מחלים להזדעזע, כאלו +מנסרים אותם בקשת של כנור—אך פתאם הנני מחל להרגיש כי רוחי טובה עלי מאד +ומזמר יחד עם הילדה. אכן עלילות מוזרות מעולל הרעב לבן-אדם! הנני כבר +מאֻשר, צולל בקולות המנגינה; כמדומני, כי אני מתעופף אל הרקיע ומרחף בין +קרני השמש. + +—פרוטה אחת! אמרה ילדת המנגן, בהושיטה אלי קערת בדיל.—פרוטה אחת! + +—תכף,—עניתי בלי-דעת; נתרתי ממקומי ואתקע את כפי לתוך צלחתי.—אולם הילדה +חושבת כי אני מתקלס בה, והולכת מאתי. + +זאת הסבלנות הדוממת היתה יותר מדי אנושה בשבילי; טוב טוב היה לוּ חרפתני—כי +אז רוח לי. ואקרא אליה בשטף של עצבון נמרץ: + +—אין לי אף פרוטה, אך אנכי לא אשכחך. אולי אתן מחר. מה שמך?—אַה, שם נחמד! +אכן לא אשכחהו. אם כן, עד יום המחרת. + +אולם ראיתי כי היא אינה מאמינה לדברי, אף כי איננה עונה דבר, ואבך ביאוש. +קראתי לה שנית, פתחתי קרסי מעילי, ואחפץ לתת לה את מקטרני. + +—גשי הנה, לא אעשה לך דבר! + +אך המקטורן זה כבר איננו אתי!—איך זה אפוא לא שמתי לב לזאת? + +הילדה ברחה במהירות. סביבי נקהלו הולכי-בטל, ויצחקו. והשוטר פלג לו דרך +בתוכם. „מה זה פה?” + +—אין דבר,—עונה אני—הבל הבלים! חפצתי לתת לילדה קטנה אחת את מקטרני... +בשביל אביה... אין ללעוג לזאת, רבותי! אנכי אלך הביתה ואלבש מקטורן אַחר. + +—אל נא בשערוריות!—אומר השוטר.—לך לך לדרכך.—והוא דוחף אותי מתוך +ההמון.—הלך הגליונות?—צועק הוא בעקבותי. + +אַח, כן, באמת שלי הם—מאמרים לעתונים, תעודות שיש להן ערך רב! הנני מבקש +סליחה על פזור-נפשי! + +אני לוקח את כתב-היד, ואחרי הוכחי כי הוא מסודר הנני מכונן צעדי ישר אל +בית-המערכת. על המגדל מראה השעון את השעה הרביעית. + +לשכת הסופרים סגורה. כגנב הנני יורד ביראה מעל המעלות ועומד כאובד עצות. מה +לעשות עתה?—הנני נשען אל הקיר, מביט על הרצפה וחושב מחשבות.—אצל רגלי מונח +מחט, ואני לוקח אותו ומסתירו. + +ומה אם אסיר מעל מעילי את הכפתורים? כמה יתן לי המַלוה בעדם? יתכן, כי אינם +שוים מאומה—כפתורים במה נחשבים הם?—בכל זאת צריך לנסות: הלא כמעט חדשים +הנם! הבה אתיק את תפריהם באולרי ואשאם אל המרתף, אל „הדוד”. את המעיל אפשר +לרכוס במחט הזה. + +התקוה לתת בעבוט את כפתורי החיתה אותי ותשמחני; ואחל להתיק תפריהם, ובאותה +שעה פטפטתי: + +—הלא תבין, מצבי דחוק זה איזה זמן... אתה חושב, כי הכפתורים—מחוקים? אל נא +תדבר הבלים. הייתי רוצה לראות איש, אשר כפתוריו נשמרו בצורה כזו! אני, האמת +אמר לך, אינני אוהב לרכוס את מעילי,—אצלי הכל פתוח לרוחה!... מה, אינך +רוצה? נא, עשרה אֵירים בודאי תתן בעדם!... הה! אלי, מי זה אומר, כי אני +מאלץ אותך לתת לי יותר!... נא, טוב הדבר, לך קרא לשוטר, ואני אחכה פה מדי +לכתך. אל תדאג—לא אגנוב מאומה!... נא, שלום לך! שמי טנגן—אנכי, דע לך, +אחרתי בנשף קצת... + +אז שמעתי קול צעדים על המעלות. זהו האיש בעל-המספרַים; הנני מסתיר במהירות +את כפתורי בצלחתי. הוא חולף על פני, מבלי ענות על ברכתי, ומחל להסתכל +בצפרניו. הנני מעמיד אותו ושואל: איה העורך. + +—הלך מזה. + +—שקר אתה דובר!—אמרתי. ובחוצפה יתרה, אשר הפליאה אותי בעצמי, הוספתי: + +—אני צריך לדבר עמו בענין אחד נכבד. יש ידיעות מעַנינות. + +—האם לא תוכל לספרן לי? + +—לך?—שאלתי, ואעיף עליו מבטי ואבחנהו מכף רגל ועד ראש. + +זה היה להועיל. הוא הוליכני למעלה, ויפתח את הדלת.—גרוני הצטמק, ובלחצי שני +נכנסתי אל חדר העורך. + +—שלום, אַה, אתה הוא, אדוני?—אמר בחן.—הואיל נא לשבת. + +לוּ הראה לי את הדלת, כי אז גרם לי הדבר יתר עונג. דמעות התגלגלו בעיני +מפני דאבון-נפש. + +—אנא, הואיל נא לסלוח לי,—אמרתי בלשון עלגים. + +—שב נא,—שנה הוא. + +ישבתי ואבאר, כי הבאתי מאמר, אשר להדפסתו בעתונו יש בעיני ערך מיוחד. זמן +רב מאד עבדתי בו. + +—אנכי אקרא,—אמר ויקח מידי את הגליונות.—הנך עובד בחריצות בכל מה שאתה +כותב, אולם מתלהב הנך יותר מדי. לוּ החלות לכתוב ביתר קרירות-רוח! הרבה +קדחת יש בכתיבתך!... אך נקרא ונראה!—והוא הפך פניו שנית אל השלחן. + +אנכי לא יצאתי. אולי אבקש מאתו קרוֹנה בהלואה? אולי אבאר לו מפני מה יש +במאמרי כל כך הרבה קדחת? זה היה מוביל אל המטרה: הלא זאת הפעם הראשונה אני +מבקש שכר למפרע! + +ואקום.—המ...!—אולם הן אך זה לא כבר התאונן על עסקיו הרעים, וגם שלח אל +איזה מקום לקחת את שכרי, יען כי בקוּפה לא היה כל כסף. יתכן, כי גם הפעם +יקרה כדבר הזה. לא, אין כדאי! + +—מה תואיל לבקש עוד?—אמר העורך, בהרימו ראשו. + +אין דבר,—עניתי בקול אמיץ ככל האפשר.—הייתי חפץ רק לדעת, מתי עלי לבוא. + +—בעוד יומים,—ענה העורך. + +טוּב-לבו של האיש הזה קסמני כל כך, עד כי גמרתי בדעתי בהחלט לבלי הפריעו +בבקשתי, בחפצי להַראות כי כדאי אני שיתהלכו אתי ככה.—לא; כנראה, צריך +לרעֹב.—ואלך. + +בתקוף אותי הרעב מֶחָדש החלותי ללעוס את השבב השני; אולם לא התחרטתי על אשר +לא בקשתי כסף. אלה השבבים משכיחים את הכאב—אינני מבין כלל, איך זה לא ידעתי +זאת קודם?—ואבייש את עצמי בשביל הכַּונה בלבד—להביא איש במבוכה בבקשת חסד. +הלא זאת היתה נבלה נוראה מצדי! להפריע מנוחת איש על לא דבר! האם לא חמור +גרם אני אחרי כל אלה? + +ולמען יסר את נפשי—החלותי לרוץ ברחובות, בהאיצי בעצמי בחרפות ובהתמרמרי בכל +פעם אשר עמדתי לנוח. + +באופן כזה באתי במרוצה אל תוך פיליסטרֶדה, ואחר כך כאשר עמדתי ואבך מרוע לב +ומאין אונים, רעדתי בכל גופי, ואהי אנוס לשבת על המעלות. „לא, עמוד!” אמרתי +לעצמי, ובתור עונש הכרחתי את עצמי לעמוד, בהַתלי בהשחתת נפשי.—לבסוף, כעבור +רגעים אחדים, הרשיתי לעצמי בניד ראש לשבת על המעלות. אולם רק על המקום +הבלתי מכשר ביותר. + +אל אלהים, מה רב התענוג אשר במרגוע הזה! מחיתי זעה מעל פני, ואאנח מעומק +הלב. מה מאד רצתי! אולם אינני מתחרט—כגמולי עשיתי לי! באמת, איך זה עלתה על +דעתי ללות קרונה? צריך אפוא הפעם לענוש את עצמי!—ואחל להוכיח את נפשי +תוכחות מוסר בנגון של אב מוכיח, ובין כה לאט לאט מלאתי התרגשות, ואחל +לבכות. + +כך עבר רבע שעה, או יותר. על ידי שוטטו עוברים ושבים. אך איש לא החרידני. +צעקה וצחוק של ילדים נשמעו; מככר-הטיול הסמוך נשמע צפצוף צפרים. + +השוטר נגש אלי. + +—מה אתה יושב פה?—שאל. + +—אני מוצא בזאת עונג. + +—הנני עוקב אחריך זה חצי שעה,—אמר אלי:—זה חצי שעה הנך יושב פה. + +—נא, ומה בכך? ומה לך ולזאת? + +קמתי בעַגמה ואלך הלאה, אך על המגרש עמדתי ואביט מאחרי אל הרחוב.—הנני יושב +למען התענג! האם זה היה מענה? „עיפתי”, היית צריך לענות, וגם זה בקול של +חנינה! אתה גולם! לעולם לא תלמד לחנוף! כן, צריך היית לאמר „עיפתי” ולהשמיע +קול גניחה ככבשה חולה! + +בהגיעי עד סוכת שומר המכַבים, עמדתי שנית.—רעיון חדש, ספקתי כפי, ואצחק +בקול כל כך גדול, עד כי הבאתי את כל העוברים לידי השתוממות, ואמר: לא, הנך +צריך ללכת בלי אחור אל הכהן לֶויוֹן. חי ה', צריך אתה לעשות זאת. פשוט, +בתור נסיון. האם יש איזה מעצור? הלא גם מזג האויר יפה מאד. + +נכנסתי לבית מסחר הספרים של פַּשה, דרשתי בלוח למשכנו של הכהן לויון, ואלך +אליו. + +—כעת, הלאה קלות ראש,—העידותי בנפשי.—האם מוסר לבך לא יכך כלל?—רעיון נבער: +לרעבים אי אפשר שיהיה מוסר לב.—הנה באת אל הכהן ובפיך בקשה נכבדה מאד. אולם +צריך אתה תחלה להטות ראשך הצדה ולדבר בקול של זמרה.—מה, אינך רוצה? אם כן +אפוא אל תלך כלל. ובכן: הנך נמצא במצב של מלחמה, הנך נלחם עם כחות האפלה +והחשכה, עם מלאכי חבלה של הספק וילדי התופת, הנך צמא ליין ולחלב שמים. אך +זה מקרה נפלֶה!—אולם מאמין אתה באֹשר, כי, תודה לאל, עוד לא אבדה ממך +אמונתך.—אחר כך תחבק ידיך, ובענוה ערומה תחל לבקש ברכה מהכהן לויון. בנוגע +לממון, הנך שונא אותו בכל דמות שתהיה, אם כי לוּ נמצאו לך קרונות אחדות, כי +אז היו רצויות, ואף גם נחוצות... + +עמדתי לפני פתח ביתו של הכהן. „קבלת אורחים מן 12 עד 4”. + +—כעת קץ להַעוָיות! אמרתי.—כעת עלינו להיות תמימים! כן; את הראש הצדה; +עוד.—ואצלצל. + +—הייתי רוצה לדבר עם האדון הכהן,—פניתי אל העלמה אשר פתחה את הדלת, אך לא +היה בי כח להוסיף:—דבר-אלהים לי אליו. + +הוא יצא,—ענתה. + +יצא! יצא! זה בטל את כל מזמותי, את כל אמרי השֶׁפר המוכנים אתי. למה קבלתי +על עצמי ללכת דרך רב כזה?—עמדתי תפוש במחשבות. + +—האם הענין נכבד?—שאלה העלמה. + +—לא,—עניתי.—פשוט, מזג האויר מעורר את הלב לבקש ברכה—כי על כן באתי אל +האדון הכהן. + +עמדנו דומם זה לעומת זו. אני שמתי בכונה את ידי על חזי, ברצותי להפנות את +לבה אל המחט, שבו נרכס מעילי; בעיני בקשתיה להבין את מטרת בִּקוּרי, אך +המסכנה לא הבינה. + +—כן, מזג האיר נחמד. והגברת בבית? + +—בבית. אך היא מוכת-פָּדַגרה; היא שוכבת על הספה מבלתי יכלת למוש ממקומה... +אולי אמסור איזה דברים בשם כבודו? + +—לא,—עניתי.—אני מטַיל לעתים טיולים כאלה לטובת בריאותי, אחרי ארוחה שמנה! + +ואשוב לאחור. מה אפטפט עוד ולא פטפטתי? ואף גם זאת, השחוק החל לזעזעני. +קבלת אורחים מן 12 עד 4; אני אחרתי אפוא לבוא כשעה—ושעת הברכה עברה בשבילי! + + * * * * * + +_בסטוֹרטוֹב_ ישבתי על אחד הספסלים שאצל בית-התפלה.—רע, רע המעשה!—עיפתי +יותר מדי בשביל לבכות, ואשב בלי נוע, כפסל. + +לבי בער; הכאב בקיבה היה לבלי נשא. לעיסת השבבים לא הוסיפה עוד להועיל; +מלתעותי נטשו את העבודה הנוראה הזאת, ואתן להן מנוחה. ולא זאת בלבד, אלא גם +קליפת תפוח-הכסף, אשר הרימותי ברחוב ואבלענה, גרמה לי געל-נפש מכוער. מצב +בריאותי הלך הלוך ורפף, גידים כעין התכלת בצבצו על כפות ידי. כרעתי לגמרי +תחת מזלי. + +באמת, מה בקשתי עד כה? כל היום רצתי ואבקש קרוֹנה למען המשיך את חיי עוד +שעה. האם לא אחת היא, אם יקדים או יאחר לבוא היום אשר אין מפלט ממנו?—לוּ +הייתי אדם הגון, כי עתה הלכתי זה כבר לביתי, שכבתי על המטה, ואפקיד את נפשי +בידי גורלי... + +מחשבותי נטהרו כליל. עת למות. כעת בציר, וכל היקום צולל בשַׁנה. + +התעמקתי ברעיון הזה, ומדי התעורר מקרבי תקוה קלה להצָלה לחשתי במרירות: +„הוי כסיל, כבר התחילה מיתתך”.—אולם צריך תחלה לערוך מכתבים אחדים, להכון +כראוי לקראת המות. אנכי אתרחץ בשקידה ואביא סדרים במטתי! את ראשי אניח על +גליון ניר לבן, היותר נקי אשר ימצא אצלי, ואת השמיכה הירוקה... + +השמיכה הירוקה! התעוררתי פתאם, דמי התפרץ לתוך ראשי, ולבי פעם בחזקה.—קמתי +מעל הספסל ואלך הביתה. עוד הפעם החלו החיים להסתער בעורקי, ואשנה כפעם +בפעם: „השמיכה הירוקה! השמיכה הירוקה!” החשתי צעדי, כפי כחותי, ובמהרה באתי +לבית חרושת-הפחים שלי. + +במהירות ובהחלט נגשתי אל מטתי, ואקפל את השמיכה הירוקה של הַנס +פַּאוּלי.—זאת עוד תצילני! הקוֹל הנבער, אשר נהם לפנים על מחשבת הנבלה +הראשונה הזאת—הכתם הראשון שעל לבי—, כבר נדם, אינני הדיוט עושה חסד, אף לא +אחד הקדושים; תודה לאל, עוד נשארה לי קצת בינה! + +לקחתי את השמיכה תחת זרועי, ואלך אל ה„דוד”. + +פה צלצלתי כל כך בזעף, עד כי חרדתי בעצמי. ויצא אלי המלוה, אשר קם זה עתה +מארוחת הצהרים, והבשר עודנו בין שניו. נגשתי אל השלחן. + +—תן לי חצי קרונה בעד המשקפים האלה!—אמרתי.—בעוד ימים שנים אפדן. + +—הלא של ברזל-עשת הם. + +—ומה בכך? + +—אינני יכול לתת לך מאומה בעדם. + +—כן, כמובן, אינך יכול. הלא אך לצון חמדתי לי. הנה שמיכה בלתי נחוצה לי, +אשר אולי תמצא בה חפץ. + +—לדאבוני, מזָוִי מלא שמיכות כלו,—ענה הוא, וכאשר גלותי לפניו את השמיכה +הביט עליה בבוז, ויקרא: + +—אל נא תטריח את עצמך, אין לי חפץ בה. + +—אני חפצתי להראותה לך ראשונה מהצד החצוני; ועתה הואיל נא לראותה מבפנים. + +—כן, כן, אולם אחת היא. אין לי חפץ בשמיכתך, ומראש אוכל להגיד לך כי איש לא +יתן לך בעדה אפילו עשרה אֵירים. + +—כמובן, כן הדבר; היא ישָׁנה, אולם חושב אני כי תוכל להמָכר במכירה של +פומבי בתוך שאר שמיכות ישנות. + +—אולי כן הדבר, אך בכל אופן לא אקח אותה. + +—חמשה ועשרים אירים?—שאלתי. + +—לא, אינני חפץ בה; שים נא לבך לזאת, כי אינני חפץ בה! + +לא נשאר אפוא לפני אלא לתחוב את השמיכה עוד הפעם אל תחת זרועי, וללכת +הביתה. + +הצעתיה עוד הפעם על מטתי ואחליקה, בהתאמצי להכחיד כל זכר לחטאי. באותו הרגע +אשר אמצתי את לבי לעשות עלילה של תרמית, כפי הנראה, לא היה ברוחי נכונה; +יותר שחשבתי על אדות המעשה הזה, נראה לי יותר נורא. פשוט רוח של חולשה +תקפני, לא יותר. הן אך נמשכתי אחרי הנבלה הזאת—וארגיש תכף, כי לא יֵצא ממנה +כל טוב, ועל כן הסבתי את השיחה אל המשקפים.—ואשמח על אשר לא כליתי לעשות את +העבֵרה הזאת, שהיתה מאפילה את ימי חיי האחרונים. + +יצאתי שנית להתנודד ברחובות. עוד הפעם ישבתי על הספסל שאצל בית התפלה, +ובאפיסת-כחות גמורה הורדתי את ראשי על לבי. + +איך שיהיה, ברחוב יותר טוב מאשר בבית: יותר אור. וגם הענויים אינם כל כך +קשים באויר הזך. לבוא הביתה אספיק בכל שעה.—בכל זאת גם פה היו המכאובים +כבדים מנשא. הרימותי אַבנוֹן[כ] ברחוב, ואשים אותו אל פי, רק בשביל ללעוס +דבר מה, אולם הוספתי לשבת כפסל. סביבי נשמע שאון של הליכה, נסיעה ודבור, +ואני הקשבתי לו, כמו מתוך שֵׁנה. + +[הערת שוליים כ: אבן קטן.] + +אבל אולי אנסה לתה בעבוט את כפתורי? הנני חולה מאד, צריך אני ללכת הביתה, +ו„הדוד” שוכן בדרך. + +קמתי ואתנהל לאטי ברחובות, בטלטלי בכבדות את רגלי. ראשי בער, הוא נלחץ כמו +במַכבּש, ואני מהרתי ללכת, כפי כחותי.—עוד פעם צריך הייתי לעבור על יד +בית-המאפה, שבחלונו הוצג ככר-הלחם. „לא, אנחנו לא נעמוד פה!” אמרתי אל עצמי +בחשיבות.—ומה אם אכנס ואבקש פת לחם, בתור מתת-יד? רעיון פתאומי, מהיר +כברק.—„פי”, לחשתי, ואניע בראשי. + +במבוי עמד צמד נאהבים, ויתלחשו בלאט; הלאה נשקפה עלמה צעירה בעד החלון. +הלכתי לאט, בהתאמצי להעמיד פנים כאלו אני מעמיק לחשוב באיזה ענין. ובין כה +וכה והעלמה יצאה במרוצה החוצה. + +—מה לך, חביבי, כי העוית פניך כל כך! החולה אתה?—במלים האלה רפרפה העלמה על +פני. + +ואני עמדתי.—בודאי כָּחשתי מאד ועיני עמקו בחוריהן. אכן, כנראה, נאוה +תארי!—להיות איש חי ולהדמות למת—כך גזר עלי הרעב! + +ובפעם האחרונה התלקחה עֶברתי בקרבי ותזעזע את כל שרירַי. „העוית פניך”,—הנה +כי כן!... הן על כתפי ראש שבאמת קשה למצא דומה לו, ובידי אגרופים שבהם +הייתי יכול להדק לעפר את אחד נושאי הסבל,—ואחרי כל אלה עלי למות ברעב בתוך +כרסטיאַניה! היש בזה אף צל של הגיון?—יומם ולילה עבדתי כחמור, עיני עששו על +גבי הספרים—ועל מה זה, ולמה? הנה הכל מתקלסים בי!—עתה באה אפוא העת לאמר: +רב לי! רב! + +ומבולבל מפני התמרמרותי ההולכת הלוך וגבור, בחרקי שנים, בבכותי ובגדפי, +בהכרת אפיסת-כחותי, התנהלתי הלאה מבלי הבט אל העוברים. החילותי עוד הפעם +לענות וליסר את נפשי: הכיתי את עצמי בראשי בעמודי הפנסים, נשכתי את לשוני +מדי החלה לפטפט דברים חסרי טעם, ואצחק בגילה בכל פעם אשר גרמתי לי כאב. + +—אך מה אפוא עלי לעשות?—שאלתי את עצמי לבסוף, וברקעי פעמַים ברגל, שניתי—מה +אפוא עלי לעשות? + +איזה מן העוברים ענני על זאת בצחוק: + +—ללכת לבית המשוגעים. + +הבטתי אחריו. זה היה אחד מרופאי-הנשים המפורסמים, „הֶרצוג” כנוּיו. אף האיש +הזה, מיודעי, לא הכירני. שבתי למנוחתי.—אמנם, הצדק אתו; אני יוצא מדעתי. +הנני מרגיש, כיצד הסִכלות משתפכת בעורקי ומגיעה עד מוחי. הצדק אתו: אמנם +באופן כזה צריך לשים קץ לכל. + +הוספתי ללכת בדרכי הארוכה והזעומה. כן, אנכי אשמע לעצה זו: שם אמצא לאחרונה +מקלט שקט. אנכי אבקש שיסגרו אותי בבית המשוגעים. + +אך עוד הפעם עמדתי מלכת,—לסגור? + +אימה נפלה עלי:—אז אבוא שנית אל בית המועצה, אל חדר מלא חשך, בלי כל קו +אור; לא, לא, בעד כל הון!—יש עוד דרך מפלט, צריך רק למצאו. צריך לחשוב: +שעתי פנויה למדי. + +הנה, למשל, יכול היה להיות לי לעזר הסוחר אֵיסלֶר, עוד לא הייתי אצלו. אולי +ייעץ לי דבר מה; הוא איש טוב.—ואבך בדאבון נפש. + +איסלר? האין זה אצבע אלהים? בודאי, לא במקרה עלה השם הזה על זכרוני, ומה גם +כי מִשכנו רחוק מפה. אלך נא אליו, ובדרך ארָגע, ורוחי ישוב אלי. לפנים +הייתי מבקר אותו לעתים תכופות, אף קניתי מאתו הרבה תוי-זמרה.—כמה אבקש +מאתו? חצי קרונה? זה אולי יהיה עליו רק לטורח; טוב אפוא לבקש קרונה שלמה. + +באתי אל המַחסן ואשאל לבעל הבית; ויַראו לי על שלחן הסופרים. שם ישב איש, +לבוש על פי המָדה האחרונה, ויביט בספרים. + +גמגמתי איזה דברים כמבקש סליחה, ואציע את בקשתי. בהיותי אנוס בגלל מצבי +לפנות אליו... לזמן היותר קצר... עד שאקבל את שכר הסופרים המגיע לי... הוא +היה מגדיל חסדו עמדי, לוּ... + +עוד לא הספקתי לגמור, והוא הסב פניו שנית אל השלחן, ויחל לכתוב. ובראותו +אותי עומד מחריש הביט עלי כמו מן הצד, ויניע בראשו היפה ויאמר: „לא”. +וידום. + +ברכי רעדו, ומוכרח הייתי להשען על ארון קטן. לא חפצתי לצאת. מדוע זה עלה על +זכרוני דוקא שמו הוא?—הרגשתי דקירות תכופות בצלעי השמאלית, וזעה רבה +שטפתני. + +—שמעני, אדוני,—אמרתי:—מצבי רע מאד, ואני חולה מאד; אנכי אחזיר לך את +הקרונה הזאת בעוד יומים. היתכן, כי לא תתן אותה לי? + +—מדוע זה, יקירי, הנך פונה דוקא אלי?—שאל הוא.—אתה איש בלתי ידוע לי כלל. +לך לך אל בית המערכת, מקום שמכירים אותך. + +—רק לערב הזה,—אמרתי אני.—בית המערכת כבר סגור, ואני רעב באופן נורא! + +הוא רק הניע בראשו, ויוסף להניע בו גם מדי אחזי בכף-המנעול. + +—היה שלום,—אמרתי. + +אם כן, זה לא היה אצבע אלהים!—ושפתי התעווּ, ואצחק צחוק מכאיב לב. + +התנהלתי בכבדות לאחור, מרבע אחד אל משנהו, בשבתי לעתים לנוח על המעלות. לוּ +רק לא יסגרוני! אימת ההסגר בעתתני כל העת ולא נתנה לי מנוח; בשעת כל פגישה +עם שוטר התאמצתי להמלט בהחבא אל איזה מבוי. + +—עתה נספור אפוא מאה צעדים, וננסה מחדש את ההצלחה!—החלטתי פתאם. + +זאת היתה חנות קטנה של צמר, אשר לא הייתי עוד בה מעולם. אצל השלחן עמד +המשרת; מרחוק נראה מַחסן עם כתובת על הדלת, וארגזים חבושים אחדים.—חכיתי עד +צאת הקוֹנָה, אשה צעירה בעלת גומות בלחייה. מה נחמדה היא! כמעט חפצתי לקחת +את לבבה, אך זכרתי את המחט אשר על מעילי, ואסב פני ממנה, בעצרי בעד בכיי. + +—מה כבודו מבקש?—שאל המשרת. + +—הבביתו האדון?—שאלתי אני. + +—הוא נוסע בזמן הזה ביוֹטוּנהֵימן!—ענה המשרת.—האם יצוה כבודו למסור לו +איזה דברים? + +—רוצה אני לבקש מאתכם אֵירים אחדים למען קנות מאכל,—אמרתי, בהתאמצי +להצטחק.—הנני רעב, ואין לי אף פרוטה אחת. + +—אם כן אפוא, הנך עשיר כמוני ממש,—ענה הוא בגשתו אל צרורות צמרו. + +—אל נא תשיבני ריקם, הנני מתחנן אליך,—אמרתי, ודמי נקפא בקרבי,—הנני כמעט +גוֹע ברעב, זה ימים אחדים לא אכלתי. + +בפנים תמימים, מבלי דבר דבר, החל להפוך לעיני את צלחותיו.—האמנם אינני +מאמין לו? + +—רק חמשה אֵירים. בעוד יומים אביא אליך עשרה. + +—ידידי היקר, אולי תצוני לעשוק בשבילך את קופת החנות?—שאל בקוצר-רוח. + +—כן, אמרתי,—קח נא חמשה אֵירים מן הקופה. + +—לא אני הוא האיש אשר אתה מבקש,—ענה.—יותר אין לנו לדבר דבר! + +יצאתי מהחנות, גוֵע ברעב ובוער מפני הבושה. השפלתי את עצמי כל כך בשביל עצם +נבזה—ובכל זאת לא השגתיה!—לא, הן צריך לבוא הקץ לכל זה! זמן רב סבלתי בגאון +כל מיני ענויים—ובהרף-עין אחד כל כך הָשפלתי, כל כך ירדתי פלאים! זה היום +עכר עכרני עד נצח! אנכי לא התביישתי לבכות בפני תגרנים! ומה היו תוצאות כל +אלה?—לא, הנני מרגיש גועל אל נפשי, עד כדי הקאה! בא מועד, עת לשים קץ לכל +זה! + +ואולם—מה אם יסגרו את שער חצר מעוני ואותי יכלאו עוד הפעם לכל הלילה +בבית-המועצה?—הרעיון הזה סעד את כחותי. אין אני רוצה לישון בבית המועצה! +תודה לאל, בשעון המגדל אני רואה רק את מספר השעה השביעית; עוד שלש שעות +לפני. אולם מה רבה חרדתי! + +אֵחַר רוח לי קצת, ואשים פעמי, פעמי צב, הביתה. לאשרי, צמאתי זאת הפעם +הראשונה ביום הזה,—לאשרי, יען חדלתי לזמן-מה להרגיש את הרעב.—ללכת אל השוק, +אל המזרקה? אך קשה לדעת אם תקלוט קיבתי אל קרבה בֶּלע של מים, ואולי ירע לי +בגללו עוד יותר. + +והכפתורים? עוד לא נעשה אתם דבר!—הנה עוד תקוה! עוד לא אבדתי בהחלט! כמובן, +אנכי אקבל בעדם עשרה אֵירים, ומחר אשיג באיזה מקום עוד עשרה, וביום החמישי +אקבל שכר בעד הפיליטון! לא, עוד לא הגיע המועד להתיאש! איך זה לא זכרתי את +הכפתורים! + +הוצאתי אותם מצלחתי, ואתבונן בהם מדי לכתי; עיני כהו משמחה, ולא הוספתי עוד +לראות את הרחוב אשר הלכתי בו. + +מה מאד ידוע לי היטב זה המרתף הגדול, מקלטי בלילות החורף, רעי ומוצץ דמי! +כל רכושי, חֵפץ אחר חפץ, נשקע פה, גם כל חפצי הקטנים, אף ספרי האחרון... +בימי המכירה בפומבי הייתי אוהב לבוא הנה, ואשמח כאשר באו ספרי לידים +אמונות. התגאיתי בזאת, כי האַקטיוֹר מַסלסֶן נושא את שעוני; ואת הזוּרנַל +אשר נדפסו בו נסיונותי הראשונים בשירה, ראשית פרי עטי, קנה אחד ממכירי, ואת +המעיל—אחד הצַלָּמים[ל], למען השׂכירו לפי שעה לאנשיו. אי-אפשר לי להתרעם +על יורשים כאלה. + +[הערת שוליים ל: צַלָם—פוֹטוֹגרַף.] + +הנני ממשמש את הכפתורים בצלחתי ונכנס.—„הדוד” יושב אל השלחן וכותב. + +„אין זו שעת הכושר”, אומר אני אל עצמי, ביראי כי אפריעהו, ואביאהו במצב רוח +רעה. קולי צלצל חֶרש, באופן מוזר, ולבי דפק בחזקה. + +הוא הסב פניו אלי בבת-צחקו הנעימה הרגילה, וישען בכפות ידיו על השלחן ויביט +עלי כשואל. + +—הנה הבאתי פה... חפצתי לשאל, אולי תמצא חפץ... הנה, בלי משים באו לידי... +כפתורים אחדים. + +—מה? איזה כפתורים? למה כפתורים?—הוא כונן עיניו עליהם בלי-הבין. + +אולי יתן לי בעדם אירים אחדים... כמה שירצה... הנני מסכים למפרע. + +—בעד הכפתורים האלה?—וה„דוד” מביט ישר לתוך עיני.—בעד הכפתורים האלה? + +—כן, כמה שתוכל—למען אקנה סיגַרות. במקרה עברתי—ואכנס הֵנה. + +המלוה צחק בקול גדול וישב אל שלחנו. אנכי עמדתי כמחכה לדבר מה. חדלתי מקוות +בו ברגע שנכנסתי; אבל הצחוק שלו היה משפט מות בשבילי.—גם המשקפַים לא +תועילנה מאומה, אך ננסה נא. + +—הנה גם המשקפים בתור הוספה,—אמרתי ואורידם.—רק עשרה אירים; לוּ רק חמשה. + +—את משקפיך כבר נטשתי פעם,—אמר „הדוד”. + +—אך לי נחוצה מַרקָה למכתב,—אמרתי חרש.—צריך אני לשלוח מכתב נכבד. תן לי, +לכל הפחות, מרקה במחיר עשרה או חמשה אירים. + +—אנה לך לך מאתי, בשם ה'!—קרא הוא בתנועה של קוצר-רוח. + +—כן אפוא! יהי כן!—במהירות שמתי את משקפי על עיני, ואקח את הכפתורים +ואצא.—לפני פתח המרתף עמדתי, ואביט עוד פעם על הכפתורים,—איך זה ועל מה זה +לא לקח אותם! הן כמעט כפתורים חדשים הם! אינני מבין. + +ובעוד אני תפוש במחשבות האלה, ויחלף איזה איש על ידי, ופניו אל המרתף. האיש +הזה דחפני ויבקש סליחה; ואשים עליו עין. + +—אַח, אתה הוא?—אמר פתאם ויאחז בידי.—מה זה היה לך? מה כה שֻׁנו פניך? מה +עשית שם מתחת? + +—כך. עסקים. וגם אתה, כנראה, הולך שמה? + +רגלי כשלו כפעם בפעם; נשענתי אל הקיר, ואושיט לו את ידי עם הכפתורים. + +—מה משונה הדבר!—קרא בקול.—ועד כה הדברים מגיעים? + +—היה שלום,—אמרתי, ואבקש ללכת לדרכי, ביראי פן אתן קולי בילָלה. + +—לא, עמוד, חכֵּה! + +למה זה אחכה?—הוא בעצמו בודאי נושא אל „הדוד” את טבעת חתונתו; הוא בעצמו +רעב, חַיב כסף לבעלת הבית שלו. + +—ואולם,—אמרתי,—אם תמהר לשוב... + +—כמובן—ענה הוא ויקחני תחת זרועו.—אבל הן ידעתיך, אין אני מאמין לדבריך. +בוא נא יחד אתי. + +הבנתי את כוָנתו; בפעם האחרונה התלהבתי בבושה, ואענה: + +—לא אוכל. הבטחתי לבוא בחצי השעה השמינית לברֶנדט-אַנקרס-הדה... + +—מה אתה שח! כעת כבר הגיעה השעה השמינית, על פי השעון הזה, אשר אתנהו תחף +בעבוט.—בוא נא אתי, קבצן רעב, דל גאה! אנכי אשיג בשבילך לכל הפחות חמש +קרוֹנות. + +ויסחב אותי אחריו. + + + + + +End of the Project Gutenberg EBook of Hunger, by Knut Hamsun + +*** END OF THIS PROJECT GUTENBERG EBOOK HUNGER *** + +***** This file should be named 18291-0.txt or 18291-0.zip ***** +This and all associated files of various formats will be found in: + http://www.gutenberg.org/1/8/2/9/18291/ + +Produced by Tal Benavidor and the Online Distributed +Proofreading Team at http://dp.rastko.net. + + +Updated editions will replace the previous one--the old editions +will be renamed. + +Creating the works from public domain print editions means that no +one owns a United States copyright in these works, so the Foundation +(and you!) can copy and distribute it in the United States without +permission and without paying copyright royalties. Special rules, +set forth in the General Terms of Use part of this license, apply to +copying and distributing Project Gutenberg-tm electronic works to +protect the PROJECT GUTENBERG-tm concept and trademark. Project +Gutenberg is a registered trademark, and may not be used if you +charge for the eBooks, unless you receive specific permission. If you +do not charge anything for copies of this eBook, complying with the +rules is very easy. You may use this eBook for nearly any purpose +such as creation of derivative works, reports, performances and +research. They may be modified and printed and given away--you may do +practically ANYTHING with public domain eBooks. Redistribution is +subject to the trademark license, especially commercial +redistribution. + + + +*** START: FULL LICENSE *** + +THE FULL PROJECT GUTENBERG LICENSE +PLEASE READ THIS BEFORE YOU DISTRIBUTE OR USE THIS WORK + +To protect the Project Gutenberg-tm mission of promoting the free +distribution of electronic works, by using or distributing this work +(or any other work associated in any way with the phrase "Project +Gutenberg"), you agree to comply with all the terms of the Full Project +Gutenberg-tm License (available with this file or online at +http://gutenberg.org/license). + + +Section 1. General Terms of Use and Redistributing Project Gutenberg-tm +electronic works + +1.A. By reading or using any part of this Project Gutenberg-tm +electronic work, you indicate that you have read, understand, agree to +and accept all the terms of this license and intellectual property +(trademark/copyright) agreement. If you do not agree to abide by all +the terms of this agreement, you must cease using and return or destroy +all copies of Project Gutenberg-tm electronic works in your possession. +If you paid a fee for obtaining a copy of or access to a Project +Gutenberg-tm electronic work and you do not agree to be bound by the +terms of this agreement, you may obtain a refund from the person or +entity to whom you paid the fee as set forth in paragraph 1.E.8. + +1.B. "Project Gutenberg" is a registered trademark. It may only be +used on or associated in any way with an electronic work by people who +agree to be bound by the terms of this agreement. There are a few +things that you can do with most Project Gutenberg-tm electronic works +even without complying with the full terms of this agreement. See +paragraph 1.C below. There are a lot of things you can do with Project +Gutenberg-tm electronic works if you follow the terms of this agreement +and help preserve free future access to Project Gutenberg-tm electronic +works. See paragraph 1.E below. + +1.C. The Project Gutenberg Literary Archive Foundation ("the Foundation" +or PGLAF), owns a compilation copyright in the collection of Project +Gutenberg-tm electronic works. Nearly all the individual works in the +collection are in the public domain in the United States. If an +individual work is in the public domain in the United States and you are +located in the United States, we do not claim a right to prevent you from +copying, distributing, performing, displaying or creating derivative +works based on the work as long as all references to Project Gutenberg +are removed. Of course, we hope that you will support the Project +Gutenberg-tm mission of promoting free access to electronic works by +freely sharing Project Gutenberg-tm works in compliance with the terms of +this agreement for keeping the Project Gutenberg-tm name associated with +the work. You can easily comply with the terms of this agreement by +keeping this work in the same format with its attached full Project +Gutenberg-tm License when you share it without charge with others. + +1.D. The copyright laws of the place where you are located also govern +what you can do with this work. Copyright laws in most countries are in +a constant state of change. If you are outside the United States, check +the laws of your country in addition to the terms of this agreement +before downloading, copying, displaying, performing, distributing or +creating derivative works based on this work or any other Project +Gutenberg-tm work. The Foundation makes no representations concerning +the copyright status of any work in any country outside the United +States. + +1.E. Unless you have removed all references to Project Gutenberg: + +1.E.1. The following sentence, with active links to, or other immediate +access to, the full Project Gutenberg-tm License must appear prominently +whenever any copy of a Project Gutenberg-tm work (any work on which the +phrase "Project Gutenberg" appears, or with which the phrase "Project +Gutenberg" is associated) is accessed, displayed, performed, viewed, +copied or distributed: + +This eBook is for the use of anyone anywhere at no cost and with +almost no restrictions whatsoever. You may copy it, give it away or +re-use it under the terms of the Project Gutenberg License included +with this eBook or online at www.gutenberg.org + +1.E.2. If an individual Project Gutenberg-tm electronic work is derived +from the public domain (does not contain a notice indicating that it is +posted with permission of the copyright holder), the work can be copied +and distributed to anyone in the United States without paying any fees +or charges. If you are redistributing or providing access to a work +with the phrase "Project Gutenberg" associated with or appearing on the +work, you must comply either with the requirements of paragraphs 1.E.1 +through 1.E.7 or obtain permission for the use of the work and the +Project Gutenberg-tm trademark as set forth in paragraphs 1.E.8 or +1.E.9. + +1.E.3. If an individual Project Gutenberg-tm electronic work is posted +with the permission of the copyright holder, your use and distribution +must comply with both paragraphs 1.E.1 through 1.E.7 and any additional +terms imposed by the copyright holder. Additional terms will be linked +to the Project Gutenberg-tm License for all works posted with the +permission of the copyright holder found at the beginning of this work. + +1.E.4. Do not unlink or detach or remove the full Project Gutenberg-tm +License terms from this work, or any files containing a part of this +work or any other work associated with Project Gutenberg-tm. + +1.E.5. Do not copy, display, perform, distribute or redistribute this +electronic work, or any part of this electronic work, without +prominently displaying the sentence set forth in paragraph 1.E.1 with +active links or immediate access to the full terms of the Project +Gutenberg-tm License. + +1.E.6. You may convert to and distribute this work in any binary, +compressed, marked up, nonproprietary or proprietary form, including any +word processing or hypertext form. However, if you provide access to or +distribute copies of a Project Gutenberg-tm work in a format other than +"Plain Vanilla ASCII" or other format used in the official version +posted on the official Project Gutenberg-tm web site (www.gutenberg.org), +you must, at no additional cost, fee or expense to the user, provide a +copy, a means of exporting a copy, or a means of obtaining a copy upon +request, of the work in its original "Plain Vanilla ASCII" or other +form. Any alternate format must include the full Project Gutenberg-tm +License as specified in paragraph 1.E.1. + +1.E.7. Do not charge a fee for access to, viewing, displaying, +performing, copying or distributing any Project Gutenberg-tm works +unless you comply with paragraph 1.E.8 or 1.E.9. + +1.E.8. You may charge a reasonable fee for copies of or providing +access to or distributing Project Gutenberg-tm electronic works provided +that + +- You pay a royalty fee of 20% of the gross profits you derive from + the use of Project Gutenberg-tm works calculated using the method + you already use to calculate your applicable taxes. The fee is + owed to the owner of the Project Gutenberg-tm trademark, but he + has agreed to donate royalties under this paragraph to the + Project Gutenberg Literary Archive Foundation. Royalty payments + must be paid within 60 days following each date on which you + prepare (or are legally required to prepare) your periodic tax + returns. Royalty payments should be clearly marked as such and + sent to the Project Gutenberg Literary Archive Foundation at the + address specified in Section 4, "Information about donations to + the Project Gutenberg Literary Archive Foundation." + +- You provide a full refund of any money paid by a user who notifies + you in writing (or by e-mail) within 30 days of receipt that s/he + does not agree to the terms of the full Project Gutenberg-tm + License. You must require such a user to return or + destroy all copies of the works possessed in a physical medium + and discontinue all use of and all access to other copies of + Project Gutenberg-tm works. + +- You provide, in accordance with paragraph 1.F.3, a full refund of any + money paid for a work or a replacement copy, if a defect in the + electronic work is discovered and reported to you within 90 days + of receipt of the work. + +- You comply with all other terms of this agreement for free + distribution of Project Gutenberg-tm works. + +1.E.9. If you wish to charge a fee or distribute a Project Gutenberg-tm +electronic work or group of works on different terms than are set +forth in this agreement, you must obtain permission in writing from +both the Project Gutenberg Literary Archive Foundation and Michael +Hart, the owner of the Project Gutenberg-tm trademark. Contact the +Foundation as set forth in Section 3 below. + +1.F. + +1.F.1. Project Gutenberg volunteers and employees expend considerable +effort to identify, do copyright research on, transcribe and proofread +public domain works in creating the Project Gutenberg-tm +collection. Despite these efforts, Project Gutenberg-tm electronic +works, and the medium on which they may be stored, may contain +"Defects," such as, but not limited to, incomplete, inaccurate or +corrupt data, transcription errors, a copyright or other intellectual +property infringement, a defective or damaged disk or other medium, a +computer virus, or computer codes that damage or cannot be read by +your equipment. + +1.F.2. LIMITED WARRANTY, DISCLAIMER OF DAMAGES - Except for the "Right +of Replacement or Refund" described in paragraph 1.F.3, the Project +Gutenberg Literary Archive Foundation, the owner of the Project +Gutenberg-tm trademark, and any other party distributing a Project +Gutenberg-tm electronic work under this agreement, disclaim all +liability to you for damages, costs and expenses, including legal +fees. YOU AGREE THAT YOU HAVE NO REMEDIES FOR NEGLIGENCE, STRICT +LIABILITY, BREACH OF WARRANTY OR BREACH OF CONTRACT EXCEPT THOSE +PROVIDED IN PARAGRAPH F3. YOU AGREE THAT THE FOUNDATION, THE +TRADEMARK OWNER, AND ANY DISTRIBUTOR UNDER THIS AGREEMENT WILL NOT BE +LIABLE TO YOU FOR ACTUAL, DIRECT, INDIRECT, CONSEQUENTIAL, PUNITIVE OR +INCIDENTAL DAMAGES EVEN IF YOU GIVE NOTICE OF THE POSSIBILITY OF SUCH +DAMAGE. + +1.F.3. LIMITED RIGHT OF REPLACEMENT OR REFUND - If you discover a +defect in this electronic work within 90 days of receiving it, you can +receive a refund of the money (if any) you paid for it by sending a +written explanation to the person you received the work from. If you +received the work on a physical medium, you must return the medium with +your written explanation. The person or entity that provided you with +the defective work may elect to provide a replacement copy in lieu of a +refund. If you received the work electronically, the person or entity +providing it to you may choose to give you a second opportunity to +receive the work electronically in lieu of a refund. If the second copy +is also defective, you may demand a refund in writing without further +opportunities to fix the problem. + +1.F.4. Except for the limited right of replacement or refund set forth +in paragraph 1.F.3, this work is provided to you 'AS-IS' WITH NO OTHER +WARRANTIES OF ANY KIND, EXPRESS OR IMPLIED, INCLUDING BUT NOT LIMITED TO +WARRANTIES OF MERCHANTIBILITY OR FITNESS FOR ANY PURPOSE. + +1.F.5. Some states do not allow disclaimers of certain implied +warranties or the exclusion or limitation of certain types of damages. +If any disclaimer or limitation set forth in this agreement violates the +law of the state applicable to this agreement, the agreement shall be +interpreted to make the maximum disclaimer or limitation permitted by +the applicable state law. The invalidity or unenforceability of any +provision of this agreement shall not void the remaining provisions. + +1.F.6. INDEMNITY - You agree to indemnify and hold the Foundation, the +trademark owner, any agent or employee of the Foundation, anyone +providing copies of Project Gutenberg-tm electronic works in accordance +with this agreement, and any volunteers associated with the production, +promotion and distribution of Project Gutenberg-tm electronic works, +harmless from all liability, costs and expenses, including legal fees, +that arise directly or indirectly from any of the following which you do +or cause to occur: (a) distribution of this or any Project Gutenberg-tm +work, (b) alteration, modification, or additions or deletions to any +Project Gutenberg-tm work, and (c) any Defect you cause. + + +Section 2. Information about the Mission of Project Gutenberg-tm + +Project Gutenberg-tm is synonymous with the free distribution of +electronic works in formats readable by the widest variety of computers +including obsolete, old, middle-aged and new computers. It exists +because of the efforts of hundreds of volunteers and donations from +people in all walks of life. + +Volunteers and financial support to provide volunteers with the +assistance they need, is critical to reaching Project Gutenberg-tm's +goals and ensuring that the Project Gutenberg-tm collection will +remain freely available for generations to come. In 2001, the Project +Gutenberg Literary Archive Foundation was created to provide a secure +and permanent future for Project Gutenberg-tm and future generations. +To learn more about the Project Gutenberg Literary Archive Foundation +and how your efforts and donations can help, see Sections 3 and 4 +and the Foundation web page at http://www.pglaf.org. + + +Section 3. Information about the Project Gutenberg Literary Archive +Foundation + +The Project Gutenberg Literary Archive Foundation is a non profit +501(c)(3) educational corporation organized under the laws of the +state of Mississippi and granted tax exempt status by the Internal +Revenue Service. The Foundation's EIN or federal tax identification +number is 64-6221541. Its 501(c)(3) letter is posted at +http://pglaf.org/fundraising. Contributions to the Project Gutenberg +Literary Archive Foundation are tax deductible to the full extent +permitted by U.S. federal laws and your state's laws. + +The Foundation's principal office is located at 4557 Melan Dr. S. +Fairbanks, AK, 99712., but its volunteers and employees are scattered +throughout numerous locations. Its business office is located at +809 North 1500 West, Salt Lake City, UT 84116, (801) 596-1887, email +business@pglaf.org. Email contact links and up to date contact +information can be found at the Foundation's web site and official +page at http://pglaf.org + +For additional contact information: + Dr. Gregory B. Newby + Chief Executive and Director + gbnewby@pglaf.org + + +Section 4. Information about Donations to the Project Gutenberg +Literary Archive Foundation + +Project Gutenberg-tm depends upon and cannot survive without wide +spread public support and donations to carry out its mission of +increasing the number of public domain and licensed works that can be +freely distributed in machine readable form accessible by the widest +array of equipment including outdated equipment. Many small donations +($1 to $5,000) are particularly important to maintaining tax exempt +status with the IRS. + +The Foundation is committed to complying with the laws regulating +charities and charitable donations in all 50 states of the United +States. Compliance requirements are not uniform and it takes a +considerable effort, much paperwork and many fees to meet and keep up +with these requirements. We do not solicit donations in locations +where we have not received written confirmation of compliance. To +SEND DONATIONS or determine the status of compliance for any +particular state visit http://pglaf.org + +While we cannot and do not solicit contributions from states where we +have not met the solicitation requirements, we know of no prohibition +against accepting unsolicited donations from donors in such states who +approach us with offers to donate. + +International donations are gratefully accepted, but we cannot make +any statements concerning tax treatment of donations received from +outside the United States. U.S. laws alone swamp our small staff. + +Please check the Project Gutenberg Web pages for current donation +methods and addresses. Donations are accepted in a number of other +ways including checks, online payments and credit card donations. +To donate, please visit: http://pglaf.org/donate + + +Section 5. General Information About Project Gutenberg-tm electronic +works. + +Professor Michael S. Hart is the originator of the Project Gutenberg-tm +concept of a library of electronic works that could be freely shared +with anyone. For thirty years, he produced and distributed Project +Gutenberg-tm eBooks with only a loose network of volunteer support. + + +Project Gutenberg-tm eBooks are often created from several printed +editions, all of which are confirmed as Public Domain in the U.S. +unless a copyright notice is included. Thus, we do not necessarily +keep eBooks in compliance with any particular paper edition. + + +Most people start at our Web site which has the main PG search facility: + + http://www.gutenberg.org + +This Web site includes information about Project Gutenberg-tm, +including how to make donations to the Project Gutenberg Literary +Archive Foundation, how to help produce our new eBooks, and how to +subscribe to our email newsletter to hear about new eBooks. diff --git a/18291-0.zip b/18291-0.zip Binary files differnew file mode 100644 index 0000000..0b754d3 --- /dev/null +++ b/18291-0.zip diff --git a/18291-h.zip b/18291-h.zip Binary files differnew file mode 100644 index 0000000..0f18e0b --- /dev/null +++ b/18291-h.zip diff --git a/18291-h/18291-h.htm b/18291-h/18291-h.htm new file mode 100644 index 0000000..2a10353 --- /dev/null +++ b/18291-h/18291-h.htm @@ -0,0 +1,3250 @@ +<!DOCTYPE html PUBLIC "-//W3C//DTD XHTML 1.0 Strict//EN" + "http://www.w3.org/TR/xhtml1/DTD/xhtml1-strict.dtd"> + +<html xmlns="http://www.w3.org/1999/xhtml"> + <head> + <meta http-equiv="Content-Type" content="text/html;charset=UTF-8" /> + <title> + The Project Gutenberg eBook of רעב (חלק ראשון), by קנוט המסון. + </title> + <style type="text/css"> +/*<![CDATA[ XML blockout */ +<!-- + .mdash {font-family: Arial} + + /* transcriber's note on errors added by PPV */ + div.transnote {margin: 1em 5em 1em 5em; padding: .5em; + border: thin solid; font-family: monospace; background-color: #DDD; + color: inherit;} + + /* italics markup is originally spaced-out. This will render it accordingly. + Initial space has been included in <i> tag for proper spacing. + When using 'normal' italic style, you should replace + "<i> " with " <i>" everywhere. */ + i { letter-spacing: 0.66ex; font-style: normal; } + + ins.correction {text-decoration: none; border-bottom: thin dotted red;} + p { margin-top: .75em; + margin-bottom: .75em; + /* bug in Firefox/Mozilla/Netscape displays justified Hebrew text with diacritics messed up */ + /*text-align: justify;*/ + } + h1,h2,h3,h4,h5,h6 { + text-align: center; /* all headings centered */ + clear: both; + } + hr { width: 33%; + margin-top: 2em; + margin-bottom: 2em; + margin-left: auto; + margin-right: auto; + clear: both; + } + + table {margin-left: auto; margin-right: auto;} + + body{margin-left: 10%; + margin-right: 10%; + font-family: David, FrankRuehl; + font-weight: bold; + } + + .pagenum { /* uncomment the next line for invisible page numbers */ + /* visibility: hidden; */ + position: absolute; + right: 1%; + font-size: smaller; + text-align: right; + color: gray; + background-color: inherit; + } /* page numbers */ + + + .center {text-align: center;} + .smcap {font-variant: small-caps;} + .u {text-decoration: underline;} + + .footnotes {border: dashed 1px;} + .footnote {margin-left: 10%; margin-right: 10%; font-size: 0.9em;} + .footnote .label {position: absolute; right:12%; text-align: left;} + .fnanchor {vertical-align: super; font-size: .8em; text-decoration: none;} + + // --> + /* XML end ]]>*/ + </style> + </head> +<body lang="he" dir="rtl"> + + +<pre> + +The Project Gutenberg EBook of Hunger, by Knut Hamsun + +This eBook is for the use of anyone anywhere at no cost and with +almost no restrictions whatsoever. You may copy it, give it away or +re-use it under the terms of the Project Gutenberg License included +with this eBook or online at www.gutenberg.org + + +Title: Hunger + Book One + +Author: Knut Hamsun + +Translator: Elhanan Segal + +Release Date: April 30, 2006 [EBook #18291] + +Language: Hebrew + +Character set encoding: UTF-8 + +*** START OF THIS PROJECT GUTENBERG EBOOK HUNGER *** + + + + +Produced by Tal Benavidor and the Online Distributed +Proofreading Team at http://dp.rastko.net. + + + + + + +</pre> + + +<div class = "transnote"> +כמה שגיאות בטקסט המקורי תוקנו. התיקונים מסומנים ע"י קו תחתי בצבע אדום. +כאשר מצביעים עם הסמן על טקסט מתוקן, מופיעה אינפורמציה נוספת לגבי התיקון שנעשה. +למשל: +<ins class = "correction" +title = "במקור מופיע: טקסט מתןקן"> +טקסט מתוקן</ins>. +</div> + +<h2>קְנוּט הַמְסוּן.</h2> + +<h1>רעב</h1> + +<h3>רומן פסיכולוגי.</h3> + +<h4>תרגום<br /> +א. סגל.<br /> +<br /> +ספר ראשון.<br /> +<br /> +הוצאת „תושיה”.</h4> + +<hr /> + +<h4>ווארשא. תרנ"ט.<br /> +בדפוס מ.י. האַלטער ושותפו, נאַלעווקי 7.</h4> + +<hr /> + +<h4>РООВЪ т. е. Голодъ<br /> +Психологическій романъ.<br /> +Соч. К. ГАМСУНА.<br /> +Перв. А. Сигаля.<br /> +Книга І.<br /> +Изданіе „ТУШІЯ“.</h4> + +<hr /> + +<h4>ВАРШАВА. 1889.<br /> +Типографія М. И. Гальтера и Комп., Наловка 7.<br /> +<br /> +Дозволено Цензурою<br /> +Варшава, 6 Іюня 1899 Г +<br /> +<br /> +<br /> +</h4> + + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_3" id="Page_3">[עמ' 3]</a></span></p> +<h2>א.</h2> + + +<p>בכריסטיאַניה, היא הקריה הנוראה המטביעה על כל איש את חותמה המיוחד, שם +ישבתי אז<span class="mdash">—</span>וארעב.</p> + +<hr /> + +<p>אני שכבתי בעליתי, ואשמע ממעל לי את קול השעון אשר השמיע את השעה הששית. +הבקר כמעט כבר האיר למדי, ושאון-מרוצה קם על המעלות. מתחת, על יד הדלת, +במקום שהיו מדובקים עלי עתונים ישנים, הכרתי ברור את חותם כתב ידו של הפקיד +ומודעה רבה על דבר מכירת לחם בבית האופה פַבִּיאַן אוֹלְסֶן.</p> + +<p>אך פקחתי את עיני, ואחל, כדרכי מאז, לחשוב אדות הענינים הנעימים המחכים לי +היום. בזמן האחרון נעשה מצבי קצת קשה: כל רכושי, כל חפצי, איש אחרי אחיו, +עברו לידי ה„דוד”, הוא המַלוה; נהפכתי לאיש חלוש-עצבים ומתרגז על נקלה, +וכבר אנוס הייתי פעמַים לשכב במטתי כל היום, בגלל תמהון-ראשי. לעתים, +בהראות לי ההצלחה פנים שוחקות, עלה בגורלי להשתכר במערכת איזה עתון-מן-השוק +כחמש קרוֹנות<a name='FNanchor_1' id='FNanchor_1'></a><a href='#Footnote_1' class='fnanchor'>[א]</a> במחיר פיליטון.</p> + + + +<p>הבקר אור; כבר יכלתי לקרא ברור את המודעה על יד הדלת וגם להכיר את האותיות +הדקות והמטושטשות של הכתובת: „תכריכי-בד למתים בבית העלמה אַנדרסן, בשער +מימין”. הדבר הזה הסב עיני עליו זמן רב; לבסוף, כאשר קמתי ולבשתי את בגדי, +השמיע השעון מתחת את השעה השמינית.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_4" id="Page_4">[עמ' 4]</a></span> +אחר כך פתחתי את החלון, ואשקיף על פני הרחוב ואראה חבל שעליו מדי-בד, וכר +נרחב; הרחק, אצל בית חרשת הברזל, צברו הפועלים אפר. נשענתי באזרועי על +אֶדֶן החלון, ואסתכל זמן רב בפני השמים. נכר היה כי אָתה יום נחמד; הימים +היו ימי הבציר, העת הנעימה והקרירה, שבה כל היקום פושט צורה ולובש +צורה<span class="mdash">—</span>וגֹוֵע.</p> + +<p>השאון, אשר נשמע מתחת, משכני אל הרחוב; חדרי הריק עם קרשי רצפתו, אשר +התנודדו על כל צעד, דמה לארון-מת: אין מנעול לדלת, אין תנור; בלילה בלילה +לא הסירותי את פוזמקאותי, כי לא היו מתיבשות עד הבקר. הדבר האחד אשר מצא חן +בעיני הוא<span class="mdash">—</span>הנִדנָדה<a name='FNanchor_2' id='FNanchor_2'></a><a href='#Footnote_2' class='fnanchor'>[ב]</a> האדומה; על הנדנדה הזאת אהבתי להזות מדי ערב בערב +ולהגות בענינים שונים... יחד עם כל פרץ-הרוח ודפיקת הדלתות ביציע התחתון +נשמעו בחדר קולות-אנחה, ובעלי העתונים שאצל הדלת נגלה בקיע חדש.</p> + + + +<p>קמתי, ואחפש בצרור אשר תחת מטתי,<span class="mdash">—</span>אולי יש שם איזה דבר-מאכל; אין כל. אחרי +כן נגשתי שנית אל החלון.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אל אלהים הוא היודע<span class="mdash">—</span>אמרתי אני בלבי<span class="mdash">—</span>, אם יעלה בידי למצא איזה ענין לעסוק +בו. תשובות של שלילה, הבטחות למחצה, דחיות בקש ודחיות סתם, תקוות חדשות +נכזבות ונסיונות חדשים שאחריהם אין ואפס,<span class="mdash">—</span>כל אלה כבר דכאו את אֹמץ-רוחי. +בזמן האחרון בקשתי מִשרת גזבר בחנות, אולם אחרתי המועד, וגם לא יכלתי לתת +את הערובה הדרושה, חמשים קרונות. בכל מקום מתיצב איזה שטן על דרכי.</p> + +<p>כמעט גם נכון הייתי לבוא בצבא מכַבי הבעֵרות. אנחנו עמדנו בחדר-המבוא, +כחמשים איש; אִמצנו את לבנו, ונבליט את חָזינו, למען הראות כבני חיל. הפקיד +עבר בתוכנו, ויבחר את אלה אשר יצלחו למלאכה, וימשש את ידיהם, ויציע לפניהם +שאלות משאלות שונות; הוא חלף על פני, ויניע בראשו, ויאמר כי לא אצלח, מפני +שאני נושא משקפַים על עיני. באתי שנית, בלי משקפים, ואקדיר את גבות עיני, +ואכונן מַבט חד +<span class='pagenum'><a name="Page_5" id="Page_5">[עמ' 5]</a></span> +כלהב-סכין<span class="mdash">—</span>אולם גם הפעם חלף הפקיד על פני, ורק הצטחק: הוא +הכירני.<span class="mdash">—</span>הדבר היותר גרוע היה זה, כי בגדי החלו לקבל צורה פחותה, באופן שלא +יכלתי עוד לבקש לי „מעמד” בתור איש-צעיר הגון.</p> + +<p>מה מאד התמיד הריש לשוב אלי כפעם בפעם! סוף סוף נשארתי מחוסר-כל: אין גם +מסרק, אין אף ספר לקרא בשעת תוגה! במשך כל ימי הקיץ התנודדתי בשדות-הקברות +או בפרדס-העירוני, ששם כתבתי מאמרים לעתונים, עמוד אחרי עמוד, על אדות +ענינים שונים איש מאחיו תכלית שנוי, מחשבות מוזרות, הזיות ודמיונות של מוחי +המבולבל; מפני היאוש הפניתי לבי אל הרעיונות היותר גרועים, אשר הרביתי לטפל +בהם, למען לא יקבלום אחרי כן לדפוס. אחרי גמרי מאמר אחד, פניתי אל משנהו, +באמרי תמיד אל לבי: בזמן מן הזמנים יעלה בידי! ואמנם, כשעלה בידי הייתי +משתכר כחמש קרונות ליום.</p> + +<p>סרתי מעל החלון, נגשתי אל הכיור, ואַזה מים על ברכי<span class="mdash">—</span>למען תת למכנסי צורה +יותר שחורה והגונה. אחרי עשותי זאת שמתי בצלחתי, כדרכי, ניר ועט-עופרת, +ואצא. בהחבא ירדתי בלאט מעל המעלות, לבלי תראני גברת הבית; מועד שכר דירתי +הגיע עוד לפני ימים אחדים, ובידי לא היה כסף לשלם לה.</p> + +<p>הגיעה השעה התשיעית. רעש אופנים וקולות מלא את האויר באיזו מנגינת-בקר +ממושכה, אשר התפרצו לתוכה שאון-הליכה ומשק שוטי הרַכבים. הערבוביה הקולנית +הזאת שמחתני תכף, ותהי רוחי יותר טובה עלי. לא פללתי כלל, כי יצאתי אל אויר +הבקר הלח למען טַיל. מאד אני נזקק לטיול אשר כזה! הנני בריא כענק, ויכול +הייתי לנשא על כתפי עגלה מלאה.</p> + +<p>רוח נעים ושקט החל לפעם קרבי; רגש של שלוה עליזה מלאני. החלותי להתבונן +בפני העוברים; קראתי את המודעות אשר על הקירות; עיני נפגשו במבט, אשר השלך +עלי מבעד חלון המרכבה, שחלפה במהירות על פני; ואהי נפעל מכל מקרה ומכל ענין +קל-ערך, אשר נפגשו ואשר נעלמו מעיני על דרכי.</p> + +<p>לוּ היה מה לאכל ביום נחמד אשר כזה! אולם הרושם של הבקר הבהיר שפך עלי +ממשלתו, ואתעורר שלא כרגיל, ומתוך +<span class='pagenum'><a name="Page_6" id="Page_6">[עמ' 6]</a></span> +שמחה שוררתי לעצמי. לפני חנות של בשר +עמדה אשה, ובידה סל, ותמכר נַקניקימ לארוחת הצהרים; ויהי כאשר עברתי על +ידה, ותביט עלי. לה היתה רק שן אחה קדוּמה. פני האשה הזאת עשו עלי רושם +מגועל<span class="mdash">—</span>כי מאד חלשו עצבי בזמן האחרון; שן ארוכה וצהובה בלטה מתוך עור-השנים +כאצבע צרידה, וכמו נרגשו במבטה נקניקים שמנים. תכף אבד ממני התאָבון, +וארגיש געל-נפש. בעברי דרך השוק שתיתי מים מהמַזרֵקה; ואביט למעלה: השעון +אשר על המגדל השמיע את השעה העשירית.</p> + +<p>הלכתי לתעות הלאה ברחובות. עמדתי בקרן-זוית אחת מבלי כל צורך, ואסב אל +מבוי<a name='FNanchor_3' id='FNanchor_3'></a><a href='#Footnote_3' class='fnanchor'>[ג]</a>, גם כן בלי כל הכרח. התאמצתי להיות עלז בבקר העלז הזה ולהתהלך כאיש +מאֻשר בתוך האנשים המאֻשרים; האויר היה זך ושקוף, ושום עננה קלה לא העיבה +את נשמתי.</p> + + + +<p>לפנַי צלע על ירכו איזה זקן, זה עשרה רגעים. בידו האחת היה צרור, ומדי לכתו +עמל בכל גופו. אני שמעתי, איך נאנק מרוב התאמצות; ועל לבי עלה, כי אפשר היה +לי לשאת את צרורו<span class="mdash">—</span>אך לא נסיתי להשיגנו.</p> + +<p>על ה„גבול” נפגש אתי הַנס פַּאוּלי, ויברכני לשלום, ויעבור במרוצה.<span class="mdash">—</span>לאן הוא +ממהר כל כך ללכת? על דעתי לא עלה כלל לבקש מאתו קרונה בתור הלואה; ואני +נכון להחזיר לו בעתיד היותר קרוב את השמיכה אשר השאיל לי. כמובן, אם אך +ידמו חיי כמה שיהיה לחיי בן-אדם, לא אובה להיות אסיר-תודה לשום איש בגלל +שמיכה או כיוצא בזה. אולי עוד היום אכתוב מאמר על דבר „הפשעים בעתיד” או +אדות „חופש הרצון”, או איזה דבר מעין אלה, דבר חשוב, לכל הפחות במחיר עשר +קרונות... ומדי הגותי במאמר חשתי לפתע פתאם שאיפה להחל בו ולערכו, מבלי +התמהמה; חשבתי לשים פעמי אל הפרדס אשר על יד הארמון, למצא שם ספסל ראוי +לדבר, ולבלי עזוב אותו טרם יהיה נגמר כל המאמר כלו.</p> + +<p>אך לנגד עיני, ברחוב, הוסיף לצלוע על ירכו נכה-הרגלים +<span class='pagenum'><a name="Page_7" id="Page_7">[עמ' 7]</a></span> +הזקן. וירגיזני מראה +הכיעור הזה, אשר רחף מול עיני. נדמה לי, כי אין קץ לנדודיו; הוא אחז אותה +הדרך שהלכתי בה אני, באופן שצריך היה להיות מול עיני כל עת לכתי. לעגמתי +נדמה לי, כי בְכַוָּנה עמד מלכת על כל פרשת דרכים, למען דעת איזה הדרך אֹחז +אני, ואחר כך הפשיל על גבו את צרורו ויוסיף ללכת בכל מאמצי כחו, כמו למען +הקדימני. בעל המום הזה החל להביאני לידי התמרמרות; הרגשתי, כי מצב-רוחי +הטוב נגוז לאט לאט, כי את פני הבקר הצח והטהור העיבו צללים, אשר נקהלו מכל +עברים. הוא דמה לשרץ גדול בעל דמות מכוערה, אשר השתרע לרוחב כל צלע הרחוב. +ויהי בהגיעי עד קצה הרחוב, לא יכלתי עוד נשא את הענוי הזה; עמדתי אצל חלון +אחד המַחסָנים<a name='FNanchor_4' id='FNanchor_4'></a><a href='#Footnote_4' class='fnanchor'>[ד]</a>, למען תת לו היכלת לעבור הלאה. אולם כעבור רגעים אחדים, +אחרי אשר שמתי פעמי קדימה,<span class="mdash">—</span>הלך עוד הפעם בעל המום לפני. וארדוף אחריו, מבלי +חשוב הרבה, ואשיגהו בשלש, ארבע פסיעות גסות עד מאד, ואַך על כתפיו.</p> + + + +<p>הוא עמד תֵּכף מלכת. אנחנו כוננו עינינו איש מול אחיו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>תן נא לי כסף לקנות חלב!<span class="mdash">—</span>אמר לאחרונה, וישח את ראשו הצדה.</p> + +<p>כן; כעת הכל טוב ויפה!<span class="mdash">—</span>מששתי בכיסי ואמר:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לקנות חלב, כן. המ..! ימים רעים הימים האלה, ואני איני יודע, מדת מחסורך +מה היא.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מיום אתמול לא בא כל אֹכל אל פי,<span class="mdash">—</span>ענה הלז.<span class="mdash">—</span>אין לי אף פרוטה אחת, וכל עבודה +לא יכלתי למצא עד היום.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>האם בעל-מלאכה אתה?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, חרש מחטים.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מה?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>חרש מחטים; ואולם גם לתפור נעלים אני יודע.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>זה הוא ענין אחר<span class="mdash">—</span>אמרתי.<span class="mdash">—</span>חכה פה רגע, ואביא לך כסף, אֵירים אחדים.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_8" id="Page_8">[עמ' 8]</a></span> +במהירות רבה הלכתי הלאה בדרך פיליסטרֶדֶה, אל מקום משכן מַלוה ידוע לי +ביציע השני; אף כי עד העת ההיא עוד לא בקרתיו מעולם. בעברי דרך השער פשטתי +מהר את מקטרני<a name='FNanchor_5' id='FNanchor_5'></a><a href='#Footnote_5' class='fnanchor'>[ה]</a> ואגללהו ואקחהו תחת זרועי; אחרי כן עליתי על המעלות, +ואמשוך בפעמון דלת בית-המלוה. אמרתי שלום, ואשליך את המקטורן על הספסל.</p> + + + +<p><span class="mdash">—</span>קרונה וחצי<span class="mdash">—</span>אמר המלוה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>טוב הדבר,<span class="mdash">—</span>עניתי.<span class="mdash">—</span>לולא העיק לי המקטורן מתחת לזרועותי, כי עתה, כמובן, לא +נתתיהו!</p> + +<p>הוא מסר לידי את הכסף ואת הפתקא, ואמהר לשוב על עקבי. זה העסק עם +המקטורן<span class="mdash">—</span>אכן רעיון נפלא הוא! בידי ישאר די כסף לארוחה שמנה, ולעת ערב יגמר +המאמר על דבר „הפשעים בעתיד”. החילותי תכף להביט על החיים בעינים יותר +בהירות, ומיד מהרתי להפטר מבעל המום.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אנא, קח נא!<span class="mdash">—</span>אמרתי.<span class="mdash">—</span>מאד ישמח לבי, כי פנית אלי.</p> + +<p>הוא לקח את הכסף, ויביט עלי בעינים בוחנות.<span class="mdash">—</span>מה זה הוא לוטש עיניו כל כך? לי +נדמה, כי הוא מסתכל בברכי, ועוז-פניו הרגיזני. אולי זה הבליעל משוה בנפשו, +כי אני באמת עני ואביון, כמו שמוכיחה חזותי? האם כבר כמעט לא גמרתי לכתוב +מאמר במחיר עשר קרונות? מה לי לדאג דאגת העתיד, אם הרוח ממרום מפעמני +ומתגעש בקרבי כל כך? מה למי שיהיה ולשאלה הזאת, אם מוציא אני מכיסי כסף +לבטלה, או לא?<span class="mdash">—</span>נלאיתי נשא את מבטו של האיש הזה, ואגמור בלבי להשיב לו גמולו +כהוגן לפני הפרדי מאתו. משכתי בכתפי ואֹמר:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>שמע נא, חביבי, הנך נוהג מנהג מגונה: להביט על ברכי אותם האנשים שמושיטים +לך שקל.</p> + +<p>הוא נגע בערפו בקיר, ויפער פיו. במוח העני התרוצצה מחשבה; הוא החליט בדעתו, +כי אני לועג לו, ויושט לי את המטבע בחזרה.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_9" id="Page_9">[עמ' 9]</a></span> +רקעתי ברגלי, ובחרפות צויתי עליו לעזוב את הכסף אצלו. כי האמנם הוא חושב, +כי לחנם טרחתי כל כך? אולי אני בעצמי חַיב לו את הקרונה הזאת; אני זוכר +היטב את חובותי הנושנים; עליו לדעת, כי הוא עומד לפני איש ישר מכף רגל ועד +ראש. באחת, הכסף לו הוא... אין כדאי להודות! לי בעצמי גרם הדבר עונג. שלום.</p> + +<p>ואלך לדרכי, סוף סוף נצלתי ממעַני נכה-הרגלים, ועתה אוכל לשקט!<span class="mdash">—</span>הלכתי שנית +הלאה בדרך פיליסטרֶדה, ואעמוד על יד חנות-מכלת. בחלון ראיתי מיני מאכל, +ואחליט לקנות לי דבר מה, צידה לדרך.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>נתח גבינה ולחמנית צרפתית!<span class="mdash">—</span>אמרתי, ואשליך את חצי הקרונה שלי על השלחן.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>גבינה ולחמנית במחיר כל הכסף? שאלה המשרתת בצחוק, מבלי הבט עלי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, במחיר כל חמשים האֵירים,<span class="mdash">—</span>עניתי.</p> + +<p>קבלתי את אשר דרשתי, ואֹמר „שלום” למשרתת הזקנה ובריאת הבשר, ומבלי דעת +נפשי מהרתי לרוץ בדרך ההר אל הפרדס שעל יד הארמון; ושם מצאתי לי ספסל מן +היותר בודדים, ואחל להתעסק בתאוה רבה באכילה. מה טוב היה הדבר! זה כבר לא +אכלתי כל כך בתאבון; ולאט לאט תקפתני אותה המנוחה השבֵעה הבאה אחרי בכי +גדול. אֹמץ לבי התגבר; ועל דעתי עלה, כי אין כדאי לכתוב אדות רעיון פשוט +ומובן לכל כ„הפשעים בעתיד”, אשר אותם יוכל לדעת כל איש המכיר אף במעט מן +המעט את ההיסטוריה; מצאתי את עצמי מסוגל לאיזה ענין יותר גדול, ואגמור +בדעתי לכתב חבור בשלשה חלקים על דבר „ההכרה הפילוסופית”. כמובן, מקרה מכשר +הוא זה לפני לשים לאַל איזה מן הסופיזמים של הפלוסוף קַנט... אולם כאשר +הוצאתי מצלחתי את הניר, בחשבי לגשת אל המלאכה, לא מצאתי את עט-העופרת; הוא +נשאר אצל המלוה, במקטרני.</p> + +<p>אֵל אלהים, עוד הפעם נהפכה הקערה על פיה! דבבתי חרפות אחדות, קמתי בקפיצה +מעל הספסל וארוץ רצוא ושוב לאורך המשעול. בכל השלך הס; הרחק, על יד מעון +הקיץ של +<span class='pagenum'><a name="Page_10" id="Page_10">[עמ' 10]</a></span> +המלך, הוליכו שתי אומנות עגלות-ילדים, ומלבדן לא נראתה כל נפש חיה. +לא ידעתי נפשי, וארוץ כמשתולל, רצוא ושוב, לפני ספסלי. הכל חלף כאבק פורח! +החבור בעל שלשת החלקים הומת בידי מקרה נִקלה כזה, אשר אבד עט עופרת שמחירו +עשרה אֵירים.</p> + +<p>האלך שנית לפיליסטרדה ואבקש להחזיר לי את עט העופרת? בכל אופן, עוד יהיה לי +דֵי פנאי לעריכת המאמר, טרם ימלאו המטַילים את הפרדס. בחבור הזה אדות +„ההכרה הפלוסופית” תלויים ענינים רבים מאד! אולי טובת הכלל<span class="mdash">—</span>מי יודע! אולי +אתמך בזה תמיכה רוחנית בידי אנשים צעירים.<span class="mdash">—</span>אחרי התישבי בדעתי החלטתי, שלא +לנגוע בקַנט; על זה אפשר לי לפסוח, אם רק אעבור בשתיקה על השאלה של הזמן +והמקום; בכל זאת לא אסכים לדעות רנן, הכומר הזקן רֶנַן... עקר הענין הוא, +לכתוב מאמר בעל כך וכך שורות; הדירה שלא שֻׁלם שכרה, המבט הנועז של הגברת, +אשר פגשתי בבקר על המעלות,<span class="mdash">—</span>אלה ענו את נפשי כל היום, ויתיצבו לפני ברגעים +היותר עליזים, מבלי אשר ידעתי מאין באו. מהרתי לעזוב את הפרדס ואחיש פעמי +אל המלוה, למען קחת את עט העופרת שלי.</p> + +<p>ברדתי מעל הר הארמון ראיתי שתי נשים הולכות. ומדי עברי על פניהן פגעתי באחת +מהן בשַׁרוֻלי, ואביט לאחרי; לה היו פנים מלאים, חִורים קצת. לפתע פתאם +אדמה ותיף באופן שאין לתאר; מדוע? לא ידעתי<span class="mdash">—</span>אולי הודות למלה, אשר שמעה מאחד +העוברים; אולי בגלל איזו מחשבה פתאומית, או אולי יען נגעתי אני בזרועה? +חָזֶהָ הגבוה התרומם וירד פעמים אחדות, וידה לחצה את השִׁמשִׁיה. מה זה היה +לה?</p> + +<p>עמדתי, ואתן להן לעבור על פני; לא יכלתי ללכת הלאה<span class="mdash">—</span>כל זה מוזר היה בעיני עד +מאד! הייתי במצב-רוח היותר מרוגז, קצפתי נוראות על עצמי בגלל מקרה עט +העופרת; רעיונותי אחזו פתאם ארחות עקלקלות, מפני השפעת איזה רוח-עועים; +חפצתי פתע להפחיד את הנשים האלה, לרדוף אחריהן זמן רב, ובכלל להעיז פנים +נגדן ככל האפשר.<span class="mdash">—</span>הנני משיג אותן שנית, הופך פתאם את פני ומביט בהן בחזקה, +ובפגשי את מבטה, +<span class='pagenum'><a name="Page_11" id="Page_11">[עמ' 11]</a></span> +הנני בודה פתאם שֵׁם למענה, שם אשר מעולם לא שמעתיו, מלה +קשה וממושכה: אִילַיַּלִי!<span class="mdash">—</span>היא מתקרבת אלי, ואני מסביר פנים ומכריז בתוקף:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הנה תאַבדי את ספרך, עלמה!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>איזה ספר? שואלת בת-לויתה; ושתיהן הולכות הלאה.</p> + +<p>רוע-לבי התגבר, וארדוף אחרי הנשים, בדעתי באותו רגע אל נכון, כי אני עושה +הפעם מעשה שטות שאין למעלה ממנו, מבלי כל סבה; בראשי היה ערפל, באזני נשמע +לחש מוזר. לשוא אמרתי בלבי, כי התנהגותי<span class="mdash">—</span>מגונה מאד; עשיתי הַעוָיות משונות +מאחורי העלמה, ואשרוק פעמַים מדי עברי על פניה, שריקות גסוֹת. התנהלתי הלאה +בעצלתים, וארגיש את מבטה על גבי, ופני היו פני להבים מפני הבושה אשר בושתי +בחוצפתי, שלא נשמע כמוה. לאט לאט נדמה לי, כי חלפתי הלכתי לי אל איזה מקום +אחר, כי לא אני הוא זה המתהלך בצלע הרחוב, שחוח מרוב מבוכה.</p> + +<p>כעבור כשני רגעים נגשה האשה אל בית מסחר הספרים של פַּשַׁה; ואני עמדתי אצל +החלוֹן הראשון, וכאשר קרבה הקדמתיה שנית, ואֹמר:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הנה תאַבדי את ספרך, עלמה!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אבל איזה ספר?<span class="mdash">—</span>שאלה בפחד.<span class="mdash">—</span>אולי תדעי אַת, באיזה ספר הוא מדבר?</p> + +<p>והיא עומדת מלכת. אני מרגיש תענוג אכזרי למראה מבוכתה, סֵבר פניה הנבוכים +מרהיב אותי. היא אינה יכולה בשום אופן להבין את קריאתי התכופה; אין אתה שום +ספר, אף לא פסת ניר, ובכל זאת הנה מחפשת בצלחותיה, מסתכלת פעמים אחדות +בכפיה, מפנה את ראשה, מעיפה עינה על המרצפת ומעמלת את מוחה הקטן והרך למען +הבין, באיזה ספר אני מדבר. פניה משתנים, פעם הם מתאַדמים ופעם מתחַורים, +והיא מנשמת בכבדות; כפתורי אדרתה נצבו לקראתי, כמו שורה של עינים נפחדות.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>למה אַת שומעת לו?<span class="mdash">—</span>אומרת בת-לויתה ומושכת אותה אחריה,<span class="mdash">—</span>הן שכור הוא! האינך +רואה, כי עיניו מבֻלבלות?</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_12" id="Page_12">[עמ' 12]</a></span> +אף כי זר הייתי לעצמי לגמרי, בהמצאי תחת ממשלת השפעות מוזרות ובלתי +מבוארות<span class="mdash">—</span>אך ראיתי היטב את כל הנעשה סביבי. כלב אדמדם גדול רץ לעבר רחוב +טִיבוֹלי, ועל צוארו ענק צר, מזהב, חדש. הלאה, נפתח חלון ביציע השני, ועלמה +הציצה משם, ותחל לכבס את השמשות מחוץ. שום דבר לא נעלם מהסתכלותי, הכל רחף +לנגד עיני מכל עברים, כאִלו נגה מסביב אור חדש ובהיר. על מגבעת כל אחת משתי +הנשים אשר לפני היתה נוצת-צפור כחוּלה, ולאחת<span class="mdash">—</span>פתיל שוטלנדי על צוארה. חשבתי +אותן לאחיות.</p> + +<p>הן סרו ותעמודנה אצל בית המסחר לתוי-זמרה של אֵיסלֶר, ותחלנה לשוחח ביניהן. +וגם אני עמדתי. ואחר שבו לאחור, חלפו על פני, ותשימנה פעמיהן ישר אל מִגרש +אוֹלַף הקדוש. כל העת הלכתי בעקבותיהן. פעם הסבו פניהן ותעיפנה עלי מבט, +חציו נפחד, חציו בוחן; על פניהן לא נִכר כל קצף, וגבות עיניהן לא התקדרו. +זאת הסבלנות אל חוצפתי הכלימתני כליל, ואוריד את עיני. לא חשבתי עוד לרדוף +אחריהן, אך פשוט מרגש תודה לא חפצתי להסב עיני מהן.</p> + +<p>על יד הבית, שמספרו שנַים, בית גדול בעל ארבעה יציעות, הביטו מאחריהן עוד +פעם, ותבאנה אל מבוא-החצר. ואני, בהשעני על פַּנַּס-הגַּז שעל יד המזרקה, +הקשבתי לשאון צעדיהן על המעלות; ביציע השני שקטו הצעדים. סרתי מן הפַּנס +ואביט למעלה, על הבית.<span class="mdash">—</span>אז נעשה איזה מעשה בלתי מובן. מסך-החלון הועף למעלה; +נפתח החלון, ויראה ראש אשה, ומבט בוחן כֻּון אלי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אילַיַּלי!<span class="mdash">—</span>קראתי בלחש, וארגיש כי אדמו פני. מדוע לא קראה לעזרה? מדוע לא +השליכה עתה עלי סיר-הפרחים, או לא שלחה את איש לגרשני?<span class="mdash">—</span>הבטנו איש בעיני +משנהו, מבלי התנועע; מחשבות התבלבלו, עפו מן הרחוב אל החלון ולהפך, עוף +ושוב, ושנינו לא הוצאנו מפינו אף הגה.</p> + +<p>היא הפכה פניה, ואני רעדתי וארגיש איזו דחיפה בלבי; ואראה כתף וגב, ואחר +נעלם הכל. בסורה לאט מן החלון נראתה לי דמות תנועת כתפה כעין רמיזה של חבה; +זאת ברכת-השלום +<span class='pagenum'><a name="Page_13" id="Page_13">[עמ' 13]</a></span> +הרכה הציתה את דמי בקרבי, וארגיש את עצמי פתאם עלז עד מאד. +אחר כך הלכתי הלאה לאֹרך הרחוב.</p> + +<p>לא ערבתי את לבי להביט מאחרי ולא ידעתי, אם נגשה שנית אל החלון; ויותר +שלבבתני השאלה הזאת, התעוררו עצבי ואמלא רוגז. אולי ברגע זה היא עומדת שם, +מלמעלה, ועוקבת אחרי כל תנועה מתנועותי. בודאי כן הדבר. נדמה לי, כי לא +אוכל נשא את זאת ההתבוננות מאחרי. הבלגתי על נפשי ואלך הלאה; רגלי רעדו +והליכתי לא היתה נכונה, יען דאגתי יותר מדי להדָרָהּ. הניעותי בידי, ירקתי +ואזקיף את ראשי, למען הראות כשָׁלו וקר-נפש, אך לא הועיל כל דבר. הרגשתי +מאחרַי עינים רודפות, וקור חלף בכל גוי.<span class="mdash">—</span>לבסוף נמלטתי אל המבוי, וארוץ +לפיליסטרדה למצא את עט-עופרתי.</p> + +<p>הוא הושב לי בלי שום מעצור. המלוה בכבודו ובעצמו הוציא אלי את המקטורן +ויבקשני למשש בצלחותיו; מצאתי שתי פתקאות של בתי-מלוה, ואודה לו בעד חסדו. +האיש הזה החל למצא חן בעיני, ואתאמץ לעשות עליו רושם טוב. צעדתי אל הדלת, +אך תכף הסבותי פני אל השלחן, כאילו שכחתי דבר-מה; מצאתי את עצמי מחויב לבאר +לו את הכל, ואחל לצפצף איזו שירה, למען הפנות אלי את לבו. ואחר לקחתי את עט +העופרת ואנַפנפהו באויר.</p> + +<p>המחשבה לשוב הנה בגלל דבר קל ערך כעין עט עופרת לא היתה עולה על דעתי +כלל,<span class="mdash">—</span>בארתי לו; אולם זה הוא עט עופרת ממין מיוחד לגמרי. במראהו הנהו פעוט; +אולם הוא עשני למה שהנני כיום, הורה לי כמעט את דרכי בחיים.</p> + +<p>ואדום. האיש נגש אל השלחן.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הנה כי כן?<span class="mdash">—</span>אמר, ויביט עלי בסַקרָנות<a name='FNanchor_6' id='FNanchor_6'></a><a href='#Footnote_6' class='fnanchor'>[ו]</a>.</p> + + + +<p><span class="mdash">—</span>כן! בעט העופרת הזה עצמו כתבתי ספר גדול על דבר ההכרה הפלוסופית, בשלשה +כרכים,<span class="mdash">—</span>החלותי לפטפט.<span class="mdash">—</span>האם לא שמע אדות זה?</p> + +<p>כמדומה לו, כי שם הספר ושם המחבר ידועים לו.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_14" id="Page_14">[עמ' 14]</a></span> +כן, כן. אל נא יתפלא אפוא לראות, כי שבתי הנה למען קחת דבר מצער כזה; לעט +הלז יש בעיני ערך גדול מאד. הוא נחשב בעיני כמעט כבן-אדם. בכל אופן, הנני +מודה לו מאד בעד חסדו, אשר לא אשכחהו<span class="mdash">—</span>כן, כמובן לא אשכחהו; הוא בודאי ראוי +לתודה. שלום!</p> + +<p>ובסורי אל הדלת העמדתי פנים, כאִלו יכול הייתי להמציא לאיש הזה מקום +בצבא-המכבים. המלוה טוב הלבב הרכין ראשו נכחי פעמים, טרם הספקתי לצאת, ואני +הסבותי פני אליו שנית ואֹמר: „שלום!”</p> + +<p>על המעלות נפגשתי עם אשה, אשר נשאה בידה תרמיל. היא נטתה הצדה במורך-לב, +ותתן לי לעבור, ואני מבלי משים תקעתי ידי לתוך צלחתי, למען תת לה איזו +אגורה; ויען כי לא מצאתי מאומה, התמרמרתי ואחלוף על פניה, בהורידי את ראשי. +כעבור זמן מה שמעתי, איך דפקה על דלת בית המלוה; שם היתה שבכה של ברזל, +ואני חשתי ברור גרוד של אצבעות.</p> + +<hr /> + +<p>השמש עמדה בפאת דרום; הגיע חצות יום. בעיר קמה תנועה, קרבה שעת הטִיול, +והמון שמחים ושוחקים החלו להתהלך ברחוב קַרל-יוהַן. לחצתי את אזרועַי אל +גוי, הצטמקתי ואעבור בהחבא על יד אחדים ממכירי, אשר עמדו בקרן +מִגרש-האוניבֶרסיטה ויתבוננו בֶּהמון. תפוש בשרעפים התנהלתי בהר הארמון.</p> + +<p>כל אלה האנשים אשר פגשתי<span class="mdash">—</span>כמה מן הקַלות והעליזות בתנודות ראשיהם! הם התפרצו +לתוך החיים, כמו לסַלוֹן של משתה! אין יגון בשום מבט, אין סֵבל על שום שכם; +אין כל רעיון קודר, כל יסורים כמוסים בלבות השאננים האלה. ואני, המתהלך +בתוכם, במבחר שנותי וכחותי, כבר הספקתי לשכוח מַהו אֹשר!</p> + +<p>התעמקתי במחשבה הזאת. נתתי אל לבי ואמצא, כי לא צדקה ההשגחה בנוגע אלי. +מדוע זה הורע מצבי בירחים האחרונים עד היסוד?</p> + +<p>ברגע זה לא הכרתי את עצמי<span class="mdash">—</span>מכל עברים נקהלו עָלי +<span class='pagenum'><a name="Page_15" id="Page_15">[עמ' 15]</a></span> +יסורים חדשים. לא יכלתי עוד +לשבת על ספסל או ללכת לאיזה מקום, מבלי אשר יעַנוני מקרים פעוטים, נִקלים, +הרהורים רעים ורשמים מרים, אשר פזרו לרוח את כל כחותי. הכלב, אשר חלף +במרוצה מול עיני, השושנה הצהובה שנראתה לי בלוּלָאה של איזה גבר חשוב, גם +אלה אלצו את עצבי לרעוד ויפנו אליהם את לבי זמן רב.<span class="mdash">—</span>מה זה היה לי? האם יד +ההשגחה שמתני למפגע לה? ומדוע זה דוקא אותי ולא איזה כושי מאמיריקה +הדרומית?<span class="mdash">—</span>ויותר שהעמקתי להגות, לא יכלתי להשיג בשכלי את זאת הרדיפה מצד +ההשגחה. מדוע זה ולמה פסחו הפגעים על כל האנושיות, למען דכא דוקא אותי; הן +סוחר הספרים פַּשַׁה והפקיד הֶננֶכֶן אינם עולים עלי ואינם נופלים ממני +במאומה!</p> + +<p>תעיתי בלי מטרה, ואוסיף להגות בענין זה, ואמצא, כי זדון נורא הוא מצד +ההשגחה<span class="mdash">—</span>להמיט עלי חטאות אחרים!<span class="mdash">—</span>גם אחרי אשר מצאתי לי מקום ואשב על הספסל, +הוספתי להציע לנפשי את השאלות האלה, אשר הפריעוני מחשוב אדות ענינים יותר +חשובים.</p> + +<p>מאותו יום-האביב, שבו התחילו פגעי הרעים, הרגשתי את זאת החולשה המוסרית, את +אי-היכלת למשול ברוחי ולהציב לי מטרות קבועות; קהל גדול של שרצים קטנונים +מסוכנים בחרו למשכן להם את ה„אני” שלי, ויאַכּלוהו עד היסוד.</p> + +<p>ומה אם באמת רצון האֵל הוא<span class="mdash">—</span>להשמידני? קמתּי ממקומי, ואתהלך הנה והנה על יד +ספסלי.</p> + +<p>הרגשתי את עצמי כהגשָׁמה של עֹני; אפילו ידי כאבו, ואך בכבדות יכלתי +להניען. אחרי ארוחת הבקר הנזכרה הרגשתי כי רוחי רעה עלי מאד, ואהי נגרש +ומרוגז באופן מיוחד, וכל המטַילים נדמו לי כאיזה צללים. על ספסלי ישבו שני +אנשים; הם הדליקו את סיגַרותיהם, ויחלו לפטפט; ואני התקצפתי ואחפץ לגדפם. +אך נחמתי ממחשבתי, ואלך אל הקצה השני של הפרדס למצא לי מקום. ופה ישבתי.</p> + +<p>כבר שמתי לב לזאת, כי בשעה שעלה בגורלי לרעַב זמן רב, חשתי כאִלו מוחי חרב +כלו, וראשי התרוקן. הפעם לא הרגשתיו על כתפי כלל, וגם נדמה לי, כי הבטתי על +העוברים +<span class='pagenum'><a name="Page_16" id="Page_16">[עמ' 16]</a></span> +באיזה מבט מיוחד לגמרי, קל ומרפרף.</p> + +<p>ישבתי על הספסל, ומרֵרתי הוסיפה להשתפך בקרבי יותר ויותר על כל היסורים +והתלאות, אשר ההשגחה מנחלת אותי.</p> + +<p>איזה קטעים משירים שונים עלו על זכרוני. החלותי לדבר אל לבי, בהטותי +בנעימות את ראשי הצדה.<span class="mdash">—</span>למה זה אני דואג לזאת, מה אֹכל, מה אשתה ובמה אכסה +מערומי גוי הפושע? האם לא ידאג לי אבינו שבשמים, שבלי רצונו לא ינוע אפילו +עוף השמים, קל וחומר אני הגבר! רבונו של עולם נגע, כביכול, באצבעו +בארג-עצבי ויבלבל לאט לאט את חוטיו. אך הסיר אצבעו, והחוטים הרכים נשארו +תלויים עליה. ואצבע אלהים השאירה אפוא פצע במוחי. אולם אחרי נגעו בי לא עשה +לי עוד כל רעה, כי אם פטרני לשלום ויצו עלי ללכת בדרכי. ואת הכל עשה הרחמן +לטובתי...</p> + +<p>מתוך חורש-הסטודֶנטים הביא הרוּח הד מוזיקה בכנפיו; אם כן, הגיעה השעה +השניה. הוצאתי את גליוני, למען כתוב; יחד עמו נשר מחיקי גליון-הפתקאות של +הגַּלב, אשר בקרתיו תדיר. מניתי: נשארו עור שש פתקאות.<span class="mdash">—</span>תודה לאל! עור +כשבועים אוכל להתגלח ולהראות כאדם הגון!<span class="mdash">—</span>הרכוש הפתאומי הזה הביאני תכף במצב +הרוח היותר טוב; החלקתי בשקידה את הגליון, ואשיבהו לתוך צלחתי.</p> + +<p>אולם בכל זאת לא יכלתי לכתוב. בערכי שתי שורות, חרבו כל מחשבותי; כלן נפזרו +אל כל רוח, ובשום אופן לא יכלתי עוד לאספן. כל הדברים הסובבים אותי לבבוני +וימנעוני מעבודתי. הזבובים והצִּרעות התישבו על הניר ויפריעו בעדי; גרשתי +אותם בלי הרף, אך עמלי היה לריק. הזבובים הסיגו את גויתם אחור, נשענו על +רגליהם הדקות<span class="mdash">—</span>ולא זעו ממקומם. הם טפסו על הנקודות והגבשושיות שעל גבי הניר, +עד אשר עלה על דעתם לסור הלאה.</p> + +<p>הבריות הקטנות הללו החלו לשעשעני, ואניח רגלי זו על גב זו, ואחל +להסתכל.<span class="mdash">—</span>פתאם נשמעו מתוך החורש שני קולות רמים של חליל, וימשכו את +לבי.<span class="mdash">—</span>זָעף מפני אי-היכלת לכתוב את מאמרי, תחבתי את הגליון אל צלחתי, ואשען +על מַסעד +<span class='pagenum'><a name="Page_17" id="Page_17">[עמ' 17]</a></span> +הספסל. ברגע זה היה מוחי כל כך צלול, עד כי יכלתי להתמכר למחשבות +היותר מפשטות, מבלי כל לֵאות.<span class="mdash">—</span>בהשתרעי בצורה זו, הכרתי פתאם את רעידת נעלי +יחד עם כל דפיקה ודפיקה של עורקי. הבטתי זמן רב על רגלי, והנה פתאם תקפני +מצב-רוח שלא נסיתי בו כלל, פַנטַסטִי, בלתי מובן: פלצות חולפת בכל עורקי; +פלצות הדומה להרגשת איזה אור קר. בהביטי שנית על הנעל, מצאתי בו פתאם את +רעי הנושן, חלק מעצמי; חדוש ההמצאה וששון קבלת-הפנים מוציאים דמעות מעיני, +ומדומה לי, כי נעלי מחלים ללחוש באזני דבר מה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>רפיון רוח!<span class="mdash">—</span>אמרתי בקול רם, ובקמצי אגרופי שניתי: רפיון רוח!<span class="mdash">—</span>לעגתי על חוסר +אֹמץ-הרוח אשר בקרבי, אמרתי כי מתקלס אני בנפשי, ואוכיח את עצמי בתמים +ובחזקה, ואעצום עפעפי עיני, לעצור בעד הדמעות. ובכל זאת הוספתי לשים לב אל +נעלי, כאילו ראיתים בפעם הראשונה<span class="mdash">—</span>אל תבניתם בשעת תנועת הרגל, אל צורתם +בכלל,<span class="mdash">—</span>יען כי קמיטותיהם ותפריהם משַׁוִּים עליהם באמת צורה קבועה. בתוך +הנעלים האלה התכנס חלק מה„אני” שלי; הם חיים, נשמת רוח אפי בקרבם.</p> + +<p>וכך הסתכלתי בנעלי כמעט שעה שלמה. באותה שעה ישב איזה זקן על הקצה השני של +ספסלי; אחרי שבתו, גָּנַח מעמל הדרך ויגמגם: „כן, כן, כמובן”.</p> + +<p>לשמע צלצלי הקול הזה חלפה בראשי רוח-סערה שלמה. שכחתי פתאם את כל שיחתי עם +הנעלים, כאִלו היתה לפני כשנתים ואך בכבדות אני מעלה אותה על זכרוני. +החלותי להתבונן בזקן הלז.</p> + +<p>מה לי ולאיש הזה? אין כל, מאומה. אך בידו יש דבר-מה: צרור, מגולל בעלה +עִתון ישן; אשר מודעותיו בולטות החוצה.<span class="mdash">—</span>התעַניַנתי, ולא יכלתי עוד להסב +עיני מעלה העתון; על לבי עלה רעיון אוילי: זה הוא בודאי איזה עתון מיוחד +לגמרי, יחיד במינו; סקרנותי התגברה, ומקוצר רוח התהפכתי הנה והנה על מושבי. +אל נכון נמצאים שם כתבי-יד חשובים, גנובים מהאַרכיב, תעודות, אמָנות, כתבי +קושרים!</p> + +<p>הזקן ישב במנוחה, תפוש במחשבות.<span class="mdash">—</span>מדוע העתון +<span class='pagenum'><a name="Page_18" id="Page_18">[עמ' 18]</a></span> +מגולל באופן כזה, שהמודעות +בולטות החוצה? לא דבר ריק הוא. איננו רוצה להפיל מידיו את צרורו, בשום אופן +שבעולם; הוא אינו מעיז גם לתתו בצלחתו. הייתי מעמיד בסכנה את חיי<span class="mdash">—</span>רק למען +דעת את הנמצא שם בתוך!</p> + +<p>מה אפוא לעשות? אי-האפשרות לבדוק את הענין הכמוס הזה רק הוסיפה להגביר את +סקרנותי. מששתי בצלחות בגדי: אולי אתן דבר מה על יד הזקן, למען החל בשיחה? +אולם מצאתי רק את גליון הגלב, ואנוס הייתי להשיבו למקומו. בכל זאת הרגשתי +בקרבי כל כך הרבה חוצפה, עד כי מחאתי בכפי על צלחתי הריקה, ואֹמר:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אולי ירשה כבודו להציע לפניו סיגַרה?</p> + +<p>רב תודות; הוא אינו מקַטר טבק; הוא היה אנוס לעזוב את ההרגל הזה מחמלתו על +ראות עיניו, כי כמעט עִור הנהו. ואולם, הוא מודה לי בכל לב בעד חסדי.</p> + +<p>האם זה כבר עיניו כואבות? ובכן, גם לקרא לא יוכל? ואפילו עתון?</p> + +<p>לדאבונו, אפילו עתון.</p> + +<p>הזקן העיף עיניו בי. העינים החולות כהו ונדמו כעיני-זכוכית, מבטו היה קהה +ויעשה רושם מכוער.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כבודו איננו תושב העיר הזאת?<span class="mdash">—</span>שאל.</p> + +<p>כן הדבר.<span class="mdash">—</span>אך האמנם איננו יכול לקרא אפילו את השער של העתון אשר בידו?</p> + +<p>לא.<span class="mdash">—</span>הוא הכיר תכף, כי לא מתושבי העיר הנני, לשמע קולי. חוש-השמיעה שלו דק +מאד; בלילה, עת הכל ישנים, הוא שומע את הנשימות מן החדר הסמוך לחדר +משכבו...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>חפצתי לשאל, איה מקום משכן כבודו?</p> + +<p>השקר כבר היה מוכן בפי. בלי משים, בלי שום פניה ורעיון צדדי, כזבתי:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>במגרש אוֹלַף, בבית השני.</p> + +<p>האמנם? הוא יודע כל אבן ואבן אשר במגרש אולף. שם מַזרקה, שתי מנורות-קנים +של גַּז, עצים אחדים,<span class="mdash">—</span>הוא זוכר כל זאת.<span class="mdash">—</span>איזהו מספר הבית, שאמר כבודו?</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_19" id="Page_19">[עמ' 19]</a></span> +לי כבר היה הדבר לזרא עד מאד, ואקפוץ ממושבי תפוש בשרעפי על דבר +העתון.<span class="mdash">—</span>צריך אני לחדור אל הסוד הזה, ויהי מה:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אך אם אינך יכול לקרא בעתון, למה...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כבודו אמר: המספר השני? הוסיף הוא, מבלי הכיר את רגזי.<span class="mdash">—</span>היו ימים אשר ידעתי +את כל שוכני הבית ההוא, מה שם אדון הבית?</p> + +<p>מהרתי לבדות שם, למען הפטר ממעַני זה, ואנהם:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הַפְּפּוֹלַטִי!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, הפפולטי;<span class="mdash">—</span>והזקן הניד בראשו, כאלו נחקק השם בזכרונו תכף ומיד.</p> + +<p>ואני הבטתי עליו בתמהון; הוא ישב בפנים תמימים ותפושים במחשבות. אך בדיתי +את השם המגוחך הזה<span class="mdash">—</span>והזקן כבר הסתגל לו, כאילו שמע אותו קודם לזה!<span class="mdash">—</span>בין כה +וכה הניח את צרורו על הספסל; כל עורקי הזדעזעו מסקרָנות. ואראה על העתון +כתמים שמנים אחדים.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כמדומני, כי רב החובלים הוא?<span class="mdash">—</span>שאל הזקן בלי שום אותות הִתול בקולו.<span class="mdash">—</span>כפי +שאני זוכר, הוא רב החובלים.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>רב החובלים? הנך שוגה; אתה יודע בודאי את אחיו, ואולם הוא<span class="mdash">—</span>סוכן בבית מסחר.</p> + +<p>דמיתי, כי בזה יושם קץ לשיחה; אולם הזקן האמין לכל דבר; לוּ קראתי לפניו +בשם מעין בעל-חנן-בן-עכבור, גם אז בודאי לא היה הדבר מתמיה אותו כלל.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אומרים, כי +<ins class="correction" title="במקור: הפפוּלטי"> +<i>הפפולטי </i></ins> +אדם הגון הוא,<span class="mdash">—</span>אמר אלי.</p> + +<p>אך אני הפסקתיו:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ערום כנחש הוא, עסקן במלא המובן, סוכן חרוץ מאד: הוא נושא ונותן בצמחי +כינה, בנוצות רוסיה, בעור, בעצים, בדיו...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הנה כי כן! כך הוא המעשה!<span class="mdash">—</span>הפסיק הזקן מצדו גם אותי בעליצות.</p> + +<p>הדבר החל לעַנין אותי בעצמי. נמשכתי אחרי השקר אשר בדיתי, ואחל לטפל כזב על +כזב. ישבתי עוד הפעם על מקומי, +<span class='pagenum'><a name="Page_20" id="Page_20">[עמ' 20]</a></span> +ואשכח גם את העתון, גם את כתבי היד +החשובים<span class="mdash">—</span>באחת, באתי לידי התפעלות. פתיותו של הגמד הזקן הוסיפה שמן על +המדורה; גמרתי בלבי להעיק עליו, לבטלו כעפרא דארעא ברב כזבי ובנוראותם.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>האם לא שמעת דבר אדות ספר התפלות האֶלֶקטרי, אשר המציא הפפולטי?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מה כבודו אומר? ספר תפלות אלק...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, אלקטרי! בו אותיות אלקטריות המאירות בחשכה! זה עסק כביר, בו הושקעו +מיליוני-קרוֹנות אין מספר; בתי יציקת אותיות, בתי דפוס, חרשים אמנים +המקבלים שכר הגון, כשבע מאות במספר!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כך הוא המעשה!<span class="mdash">—</span>ענה הזקן, וידום; הוא הוסיף להאמין לכל מלה אשר יצאה מפי, +ולא השתומם על שום דבר. ולי היה קצת מפח נפש, יען כי קויתי להקניטו בשקרי +עד היסוד.</p> + +<p>בדיתי עוד איזה ענינים מעין אלה, ובקולי קולות החלותי להוכיח לו, כי זה +האיש <i>הפפולטי </i> היה במשך תשע שנים משנה למלך פרס.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>היודע אתה, מה פירוש משנה למלך פרס? ממש כמו השולטן! זה יותר חשוב מאיזה +מושל אירופי. כן, הוא היה משנה למלך במשך תשע שנים, ולא הורד מעל כנו!</p> + +<p>ואחל לספר על דבר בתו אילַיַלי, בת המלכה, אשר היו לה שלש מאות שפחות, ואשר +שכבה בערש נפלא שרפידתו שושנים צהובות<span class="mdash">—</span>איליַלי, זאת היפה-פיה, אשר לא היתה +עוד כמוה בעולם, אשר כמוה לא ראיתי עוד מעולם, חי נפשי, לא ראיתי מעולם!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>האמנם? כל כך נחמדה?<span class="mdash">—</span>אמר הזקן התפוש ברוב שרעפיו, ויוריד את ראשו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>נחמדה? היא נפלאה, נפלאה ער כרי לצודד נפשות! עיניה<span class="mdash">—</span>משי נוצץ, ידיה שן +מופז! מבטה מעורר חמדה כנשיקה, ובשעה שהיא מדברת<span class="mdash">—</span>הנפש לוהטת, כמו +גפרית-מאירה בגעת בה זיק אש! ומדוע זה לא תהיה יפה-פיה כזאת? האם שלָחה +<span class='pagenum'><a name="Page_21" id="Page_21">[עמ' 21]</a></span> +אביה מעולם לבית המלוה, או לבקש מקום בצבא המכבים?<span class="mdash">—</span>היא פשוט ספור-בדים אשר +התגשם בבשר אשה, על דברתי!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, כן,<span class="mdash">—</span>ענה הזקן, נבוך קצת מהתלהבותי.</p> + +<p>שלוָתו הקציפה אותי; התעוררתי לשמע צלצל קולי, ואדבר בקול תמים מאד. כתבי +היד החשובים הגנובים מהאַרכיב, התעודות והאָמנות כבר נשכחו; צרור פשוט +ופעוט היה מונח בינינו על הספסל, אולם כבר חדלתי לשים אליו לב כליל. +התכנסתי כולי בבדֻיותַי<a name='FNanchor_7' id='FNanchor_7'></a><a href='#Footnote_7' class='fnanchor'>[ז]</a>, ואתענג מדי החליפי בעצמי את התמונות הנבראות; +דמי שטף ויבוא לתוך ראשי, וצחוק גדול חנק את גרוני.</p> + + + +<p>הזקן בקש ללכת. הוא קם ממקומו, ולבלי הפסיק את השיחה פתאם, אמר:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>בודאי הון כביר לו, עפרות זהב<span class="mdash">—</span><i>להפפולטי </i> זה.</p> + +<p>איך זה ערב את לבו להשתמש במלה <i>שלי </i> כרצונו, זה הזקן העור והמגאל? או אולי +הוא חושב, כי שם אשר כזה אפשר לקרא על אחד השלטים?<span class="mdash">—</span>הוא לא נכשל בשום אות +ולא נוקש בשום הברה; המלה הזאת טבעה עמוק במוחו ותשלח שם שרשיה, ובגלל הדבר +הזה התקצפתי תכף; רוע לב תקפני למראה זה האיש, שאי אפשר היה לפעול עליו בכל +מיני שקרים ודברי רוח שבעולם!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>את זאת אינני יודע,<span class="mdash">—</span>עניתי במהירות,<span class="mdash">—</span>לא אוכל להגיר לך דבר אדות זאת. אולם +דע לך, כי לאיש הזה קוראים בשם יוהַן אַרֶנדט הפפולטי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>יוהן ארנדט הפפולטי,<span class="mdash">—</span>שנה אחרי, בהשתוממו קצת להתפעלותי. וידום.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>בודאי ראית את אשתו,<span class="mdash">—</span>קראתי בהתמרמרות<span class="mdash">—</span>אשה בריאת בשר... או אולי אינך מסכים +לזאת, כי היא אמנם בריאת בשר?</p> + +<p>הוא אינו מכחש בזאת כלל; אפשר מאר, כי לאדון נכבד אשר כזה אשה בריאת בשר עד +מאד.</p> + +<p>הזקן ענה במנוחה ובבירור על כל טענותי, ובהשיבו לי +<span class='pagenum'><a name="Page_22" id="Page_22">[עמ' 22]</a></span> +אמרים נזהר במלים +ובמבטאים, כי אמנם ירא להרגיזני.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>יקחך שד משחת,<span class="mdash">—</span>קראתי בקול גדול כמשתגע,<span class="mdash">—</span>האמנם הנך חושב, כי כזבתי מתחלה +ועד סוף? האמנם תפון בדבר, אם יש בעולם איש ששמו הפפולטי? מעודי לא ראיתי +עוד זקן עקש אשר כזה! במה אתה הוגה כעת? יתכן, כי משוה אתה בנפשך, כי אני +אינני איש צעיר הגון, אלא אחד הבטלנים, ערום ויחף, שאין בצלחתו אף סיגַרה +לקטר? אנכי לא הסכנתי שיתנהגו אתי באופן כזה, ולא ארשה לאיש להתנהג כך<span class="mdash">—</span>לא +לך, אף לא למי שיהיה! הואל לחרות זאת על מצחך, לזכרון!</p> + +<p>הזקן קם; בפערו את פיו, מבלי דבר דבר, שמע את מדברותי עד גמירא, ואחר כך +מהר לקחת את צרורו, וילך,<span class="mdash">—</span>יותר נכון<span class="mdash">—</span>וירץ בפסיעות קטנות וקלושות.</p> + +<p>אני נשארתי על מקומי, ואביט על גבו, אשר נכפף יותר ויותר במדה שנעלם מנגד +עיני. מאיזה סבה נדמה לי, כי מעולם לא ראיתי עוד גב רשע, גב קלון כזה, +ואשמח בלבי על אשר חרפתי את האיש הזה...</p> + +<p>היום נטה לערוב; השמש ירד, הרוח המה בין העפאים, והאוֹמנות, אשר ישבו +המונים המונים מתחת אצל הנדנדות, הניעו את עגלות הילדים לעבר מוצא הפרדס. +הרגשתי את עצמי שלו ושמח. גרוי עצבי שקט לאט לאט, והשֵׁנה החלה לתקפני; +הלחם, אשר אכלתי במדה הגונה, פעל את פעולתו. במצב רוח היותר ענוג השתרעתי +על הספסל, ואעצום שמוּרות עיני; כבר נרדמתי, כמעט ישנתי כליל, והנה פתאם +הכני שומר הפרדס על שכמי ויאמר:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>פה אסור לישון.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ידעתי,<span class="mdash">—</span>אמרתי לו, ואקום.</p> + +<p>ובו ברגע שבה אלי הכרת מצבי, שאין מנוס ומפלט ממנו.<span class="mdash">—</span>הן צריך לעשות איזה +מעשה, לשית איזה עצה! למצא משרה לא עלתה בידי עד היום; מכתבי-ההמלצה כבר +החלו להתיַשן, ואף גם נִתנו מאנשים בלתי מפורסמים כלל, למען היות להם איזה +כח; והעקר<span class="mdash">—</span>מכל עברים משיבים את פני ריקם, והדחיות האלה המיתו כעת בקרבי את +אֹמץ לבי כליל.<span class="mdash">—</span>איך שיהיה, +<span class='pagenum'><a name="Page_23" id="Page_23">[עמ' 23]</a></span> +מועד שכר הדירה כבר בא, ועלי להשיג כסף באיזה +אופן שיהיה למען שלם לבעלת הבית. יתר הצרכים יוכלו לחכות.</p> + +<p>בלי דעת אחזתי בניר ובעט עופרת, ובלי חשבון החלותי לכתוב את המספר 1848. מי +יתן והופיע במוחי, למצער, רעיון מוצלח אחד, וכתבתי דבר מה! כבר קרה לי לא +פעם כדבר הזה, כי נחה עלי הרוח, ואז יכלתי לכתוב פרקים גדולים בבת אחת, וגם +עלה בידי.</p> + +<p>ישבתי על הספסל, ואכתוב פעמים אין מספר 1848, לארך הגליון ולרחבו, באופנים +שונים, ביַחלי, אולי תנוח עלי הרוח. קהל מחשבות נפזרות רחף במוחי; מראה +היום הגוסס הפיל עלי יגון ויביאני לידי התרגשות הרוח.<span class="mdash">—</span>הבציר בא<span class="mdash">—</span>וכל היקום +יישן שנתו לאט לאט. הזבובים הקטנים והיתושים הנם הראשונים המרגישים את +נשימתו; בתוך העצים והעשב נשמעים קולות התאבקות עם המות, קולות של רוגז, +תוגה ומרי. התולעים הנרמסים מתמתחים מלא קומתם בפעם האחרונה, מוציאים מבעד +לחציר את ראשיהם הצהובים, מרימים רגליהם, מותחים את החלק הקדום של גויתם, +ופתאם הנם מצטמקים, מתהפכים וגועים. על כל צמח נכר חותם הקור הראשון; +העשבים החִורים נוטים לצד השמש, ובין העלים הנושרים ישמע קול שאון דק, כאלו +שם מתגודדים תולעי הקברים. הבציר חוגג חג נצחון המות; חכלילות שושנת +הבציר<span class="mdash">—</span>זה אֹדם של שחפת בלחי-שושנים.</p> + +<p>צרוּר בכנפי רוח טבע-הבציר, הרגשתי את עצמי כרמש גֹוע; ואימה חשכה נפלה +עלי, ואקום ואצעד צעדים אחדים על פני המשעול.</p> + +<p>לא!<span class="mdash">—</span>קראתי ואקמץ אגרופַי:<span class="mdash">—</span>הגיעה השעה למשול ברוחי!</p> + +<p>ואשב שנית, ואֹחז בעט העופרת, ואחל לערוך את מאמרי.<span class="mdash">—</span>הפעם אין מקום ליאוש +<ins class="correction" title= +"במקור חסרות אותיות: שיר**י" +>שירפני</ins>, +בשעה שנחוץ לשלם שכר דירה!</p> + +<p>בכבדות, לאט לאט החלו מחשבותי להתקבץ, ואכתוב שני עמודים של מבוא; אך לאיזה +ענין?<span class="mdash">—</span>הם היו ראויים לכל ענין שיהיה. אחרי כן העמקתי לחשוב על דבר הרעיון +עצמו<span class="mdash">—</span>אולם +<span class='pagenum'><a name="Page_24" id="Page_24">[עמ' 24]</a></span> +לא יכלתי לעמוד על שום ענין ברור. ומדי התאמץ מוחי ככה לבטָלה, +חלפו להן בין כך כל מחשבותי שנית בלי סדרים; חשתי, כי שכלי מתפטר ממשמרתו, +ועוד הפעם הפליאתני זרות ההרגשה, כי אין ראש ממעל לכתפי. את הריקנות המחלטה +הזאת הרגשתי לא רק בראשי, אך גם בכל גופי, כאלו נעשיתי נבוב מכף רגלי ועד +קדקדי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אלי, אלי!<span class="mdash">—</span>קראתי במרירות, ואשנה את הקריאה הזאת פעמים רבות.</p> + +<p>הרוח המה בין העלים; סגריר הקריב לבוא. עוד כרגע ישבתי, בהביטי בלי-הבין על +הניר, ואחר קפלתיו, ואתחבהו בלי חפץ לתוך צלחתי. מזג האויר היה לח, +ומִקטורן לא היה על בשרי; רכסתי את מעילי עד הצואר ואתקע כפי בצלחותי. אחרי +כן קמתי, ואלך.</p> + +<p>לוּ הצלחתי רק פעם<span class="mdash">—</span>רק זאת הפעם האחת! זה פעמים כבר הזכירה לי בעלת הבית +בסקור-עין על דבר השִׁלום, ואני אנוס הייתי להתקמט ולעבור על פניה בהשתחויה +נבוכה. כזאת לא יעלה לי עוד לעשות פעם שלישית. והיה כאשר אפגש עוד פעם +בעינים האלה, אז אתפטר מן הדירה, בשלמי את כל המגיע ממני; הן צריך לבוא קץ +לענוי הזה!</p> + +<p>בשימי פעמַי אל מוצא הפרדס, ראיתי שנית את הגמד הזקן, אשר הנסתיו זה לא כבר +כל כך בהשתוללות. העתון הפלאי שכב אצלו על הספסל: עליו היה מוטל גם איזה +דבר מאכל, אשר בלעו בתאבון. חפצתי לגשת אליו ולבקש סליחה בעד הליכותי +הזרות, אך תאבונו דחני מאתו; אצבעותיו, אשר נאחזו כצפרנים בלחמנית השמנה, +עוררו גֹעל בנפשי<span class="mdash">—</span>ואחלוף על פניו מבלי אמור אף מלה. והוא לא הכירני; הוא +כונן מבטו הקהה במרחק, ותהי דמות פניו כעין הכפור.</p> + +<p>ואני הוספתי ללכת הלאה.</p> + +<p>עמדתי, כדרכי, אצל העתונים המדובקים אל הקיר, אשר עברתי על ידם, למען +התבונן<span class="mdash">—</span>אולי יש מציעים איזו משרה. לאשרי הרב מצאתי הפעם מודעה ממין זה: +סוחר בגרֶנלַנדסלֶרֶט מבקש איש צעיר אשר יעסוק בעריכת חשבונות במשך שתי +שעות +<span class='pagenum'><a name="Page_25" id="Page_25">[עמ' 25]</a></span> +מדי ערב בערב; השכר כפי אשר יתפשרו. רשמתי לי את האַדרסה של המודיע, +ובלחש התפללתי לה', כי ינחילני את המשרה הזאת; החלטתי לבקש בשכרי פחות מאשר +יבקש כל איש אחר: חמשים אֵירים באופן היותר טוב, ואפילו ארבעים.</p> + +<p>בבואי הביתה, מצאתי על השלחן פתקא של גברת הבית, אשר בקשתני הפעם אם לשלם +למפרע שכר הדירה, או למהר ככל האפשר לעזבה כליל. אין אני צריך להתרעם על +זאת<span class="mdash">—</span>ההכרח מעורר אותה להודיעני כדברים האלה. ברגשות כבוד מרת הוּנדרסֶן.</p> + +<p>הצעתי בכתב להסוחר כריסטי, בגרנלנדסלרט 31 №, את חפצי לעבוד אצלו, תקעתי את +המכתב לתוך צלחתי ואשאהו אל ארגז-הפוֹסטה אשר בקרן הרחוב. אחרי כן שבתי +שנית אל חדרי, ואשב בנדנדה.<span class="mdash">—</span>החשכה הלכה הלך וגבר.<span class="mdash">—</span>רגלי לא יכלו עוד נשֹא +אותי.</p> + +<hr /> + +<p>ביום המחרת השכמתי מאד לקום משנתי. כאשר פקחתי עיני היה חשך סביבי, ורק +כעבור זמן רב שמעתי את קול השעון ביציע הראשון, אשר השמיע את השעה החמישית. +בקשתי לישון שנתי עוד הפעם, אך הדבר הזה לא עלה בידי; נעשיתי עלז יותר +ויותר, ואהגה בענינים מענינים שונים אשר עלו על זכרוני.</p> + +<p>לפתע פתאם עלו על דעתי שני רעיונות, הראויים בשביל מאמר או פיליטון, שתי +מחשבות מוצלחות מאד; מעודי לא הִמצאתי עוד שום דבר אשר כזה!<span class="mdash">—</span>הנני שוכב +ושונה פרַזות בודדות, והן, לפי דעתי, כלילות יופי! לאט לאט מסתפחות אליהן +עוד אחרות; מבלי דעת נפשי מרוב ששון, הנני קופץ ממשכבי ואוחז במהירות בעט +העופרת ובניר. בקרבי כמו נִתק דבר מה<span class="mdash">—</span>המלים יוצאות דחופות אשה אחרי רעותה, +כל פרזה בודדת מסתגלת אל הלָך-הענין הכללי, מחזה אחר מחזה מתיצב הכן<span class="mdash">—</span>ורוח +טובה שורה עלי. אני כותב כמטורף וגומר גליון אחרי רעהו. המחשבות כל כך שטפו +ובאו פתאם, עד כי עלי לפסוח על הרבה פרטים למרות עבדי עבודה קשה; הנני תפוש +<span class='pagenum'><a name="Page_26" id="Page_26">[עמ' 26]</a></span> +כולי בענין שאני דן עליו, ואינני מחפש ברוחי אפילו שורה אחת.</p> + +<p>הרגע המשמח-נפש הזה נמשך זמן רב עד מאד; כעשרים גליונות כתובים מכל עבריהם +מונחים לפני על ברכי; לסוף אני משליך מידי את עט-העופרת. אם באמת יש +לגליונות הללו איזה ערך, הנה נצלתי!<span class="mdash">—</span>אני קופץ ממטתי ולובש בגדי. הבקר אור. +כבר יכול אני להכיר מודעת הפקיד אצל דלתי, ועל יד החלון אור גדול, באופן +שאפשר להעתיק כתב יד בנקל; הנני לגשת אל העבודה הזאת.</p> + +<p>ערפל מוזר, יורד עד הנפש, מלא אורה וצבעים, עולה מחזיונותי; הנני קורא +במרוצה, רעיון אחר רעיון; כמדומני, כי מעולם עוד לא הטבתי כל כך לכתוב. אני +מתמלא שכרון מרוב קורת רוח, בוכה בשמחה מאהבת-עצמי, ומוצא חן בעיני עד מאד; +הנני שוקל את כתב היד על כפי<span class="mdash">—</span>ומעריך אותו בחמש קרונות לכל הפחות. על דעת +שום איש לא יעלה להתוכח אתי אדות המחיר; אדרבה, אפילו עשר קרונות<span class="mdash">—</span>זה בזול +גדול<span class="mdash">—</span>כמובן, אם יושם לב אל התוכן. הן אי אפשר למסור לדפוס חנם חבור יחיד +במינו כעין זה; רומנים כאלה אינם מתגוללים ברחובות. ואקבע את המחיר<span class="mdash">—</span>10 +קרונות.</p> + +<p>כבר האיר הבקר; כבר יכלתי להכיר את האותיות הגדולות והצנומות של התופרת +בשביל המתים, העלמה אַנדרסן, בשער מימין; מאיזה מקום נשמעו צלצלי השעה +השביעית.</p> + +<p>קמתי, ואחל להתהלך בחדר, אחת הנה ואחת הנה. אחרי שקלי כראוי את מצב הענינים +בשכלי, מצאתי כי דחִיַת מרת הוּנדרסן אשר דחתני מביתה היא דבר בעתו. גם זו +לטובה! החדר הזה לא יסכון לי כלל; אין בו אפילו המסך הירוק היותר מצוי בכל +חלון, אפילו המסמרים היותר פשוטים בשביל לתלות את הבגדים על הקיר. הנדנדה +בפנה אינה אלא פַּרוֹדִיָה של נדנדה, אשר אך צחוק יתעורר למראיה! היא שפלה +וקטנה עד מאד. באחת, זה החדר אינו מסוגל בשום אופן למלאכתו של איש משכיל, +ולא לי יהיה עוד בשום אופן שבעולם! כבר סבלתיו עֻניתי דיי במאוּרה הזאת!</p> + +<p>מלא תקוות ושמחת נפש, ועסוק עדיין במאמרי הנפלא, +<span class='pagenum'><a name="Page_27" id="Page_27">[עמ' 27]</a></span> +אשר הוצאתיו לרגעים מצלחתי +ואקרא בו, גמרתי בדעתי לגשת תכף ומיד בכובד-ראש אל העבודה, ולהחל לעבור אל +דירה אחרת. הוצאתי את צרורי, שבו היה צמד בתי-צואר וניר קמוּט עם פתותי +לחם,<span class="mdash">—</span>ואקפל את השמיכה, ואשים לתוכה את שארית הניר לכתיבה. אחר כך חפשתי +בזויות,<span class="mdash">—</span>אולי שכחתי דבר מה,<span class="mdash">—</span>ומבלי מצא מאומה נגשתי אל החלון.</p> + +<p>בֹקר אפל ולח; בבית חרשת הברזל אין איש; החבל למדי-בד, אשר בחצר, המצומק +מרטיבות, מתוח מן הקיר האחד עד משנהו. כל זה ידוע לי מכבר; על כן סרתי מעל +החלון, ואקח את צרורי תחת זרועי, ואניד בראשי לתכריכי העלמה אנדרסן, ואפתח +את הדלת לצאת.</p> + +<p>לפתע פתאם עלתה בעלת הבית במחשבתי; הן צריך להודיעה כי עוזב אני את הבית; +הן עליה לדעת, כי יש לה עסק עם אדם הגון. גמרתי בדעתי להודות לה בכתב בעד +שני הימים אשר בליתי בביתה אחרי עבור המועד. הבטחון, כי נצלתי כעת לזמן לא +מעט, פרש עלי כל כך את ממשלתו, עד כי הבטחתי לאשה הזאת חמש קרונות מיותרות, +אשר אמסור לה באלה הימים, בעברי דרך הרחוב הזה. חפצתי להראותה לדעת, ויהי +מה, עד כמה ישר-לב היה האיש אשר שכן בביתה.</p> + +<p>את הפתקא הזאת עזבתי על השלחן.</p> + +<p>עוד הפעם עמדתי בפתח ואביט סביבי. זאת התקוה המזהירה, להמלט שנית מן הדלות, +רִככה אותי, ותמלאני אהבה אל האנושיות; כרעתי על ברכי אצל המטה, ואודה בקול +רם את ההשגחה בעד החסד אשר היא עושה עמדי; ידעתי, ידעתי אל נכון, כי זה +הרוח אשר הוערה עלי היה מעשה אלהים, מענה על קריאתי הנואשת של אמש. „אין +כאלהים!” קראתי, ואבך בנחת-רוח; לעתים החרשתי ואקשיב לקול השאון אשר על +המעלות. לסוף קמתי ואצא; נמלטתי באין רואה מעל המעלות ואגיע, מבלי הפגש +באיש, עד דלת המוצא.</p> + +<p>הרחובות התנוצצו מפני הגשם אשר ירד בבקר; השמים, אשר מראה אפר להם, השפילו +להשתרע על פני העיר,<span class="mdash">—</span>אין אף קרן אחת של אור שמש!<span class="mdash">—</span>איזו שעה כעת? נגשתי, +כדרכי, +<span class='pagenum'><a name="Page_28" id="Page_28">[עמ' 28]</a></span> +אל בית מועצות העיר, ואראה כי הגיעה חצי השעה התשיעית. עוד לי לחכות +שתי שעות; לפני השעה האחת עשרה אין כדאי גם להכנס אל בית-המערכת; עד השעה +ההיא מוכרח הייתי להתהלך ברחוב ולחבל תחבלות למצא לי ארוחת-הבקר. הייתי +מובטח, כי כעת לא אהיה עוד רעֵב מדי עלותי על משכבי: הימים ההם, תודה לאל, +חלפו להם! כל זה אך חזיון-חלום כהה שכבר עבר ובטל; עתה אשוב לעשות חיל!</p> + +<p>בין כה וכה החלותי להתבייש בשמיכה הירוקה; הן לא אוכל להרָאות לפני העוברים +ברחוב עם צרור אשר כזה בידי! וכי מה יחשבו אדותי? ואחל לשית עצות בנפשי, +אולי אוכל לשאתו אל איזה מקום למען תתו למשמרת. פתאֹם עלה במחשבתי כי אוכל +ללכת אל החנות של +<ins class="correction" title="במקור: זֶמבּ"> +<i>זמב </i></ins> +ולבקש שיליטו אותו בניר, כי אז יהיה מראהו יותר +נאוה. נכנסתי אל החנות, ואציע לפני המשרת את בקשתי.</p> + +<p>בתחלה שם עיניו בשמיכה, ואחר כך בי; נדמה לי כי הוא משך בכתפיו בבוז, מדי +קחתו מידי את הצרור, ואמלא חמה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אל נא! הוֵה זהיר!<span class="mdash">—</span>קראתי אליו.<span class="mdash">—</span>פה לוטות שתי קערות-גביש יקרות; את הצרור +הזה יוליכו לעיר סמירנה.</p> + +<p>הדברים האלה הועילו, ויעשו רושם אשר לא יחלתי לו. המשרת בקש סליחה בכל +תנועה מתנועותיו על אשר לא פלל כלל, כי בשמיכה זו נמצאת סחורה כל כך יקרה. +אחרי אשר גמר, הודיתי לו בער טרחתו, בהעמידי פנים כאִלו לא זאת לי הפעם +הראשונה לשלוח סחורות כמו אלה לסמירנה; הוא פתח בשבילי את הדלת, ומדי צאתי +השתחוה פעמים.</p> + +<p>הלכתי לנוד בסטוֹרטוֹב, ואעבור בין מוכרות-פרחים. השושנים האדמדמות הכבדות, +אשר עליהן בערו בברק אדמוני גס בלחלוחית הבקר, עוררו בקרבי תאוות של +חטא<span class="mdash">—</span>לגנוב איזה מן הפרחים; בצדיה שאלתי למחירם, למען אתקרב אליהם יותר. +ואגמור בדעתי לקנותם כאשר תהיה האפשרות הראשונה, בלי שום אחור; אולי יעלה +בידי לחשוך קצת כסף למשמרת לתכלית זו.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_29" id="Page_29">[עמ' 29]</a></span> +כאשר עליתי לבית-המערכת, היתה השעה +העשירית. איזה איש, ובידו מספרַים, חפש בעצלתים בגל של עתונים ישנים; העורך +לא בא עוד. מסרתי לאיש את כתב-ידי, בארתי לו את תכונתו המיוחדה, ואבקשהו +במפגיע לתתו דוקא על יד העורך בעצמו, תכף אחרי בואו. ואנכי אבקרהו אחרי כן.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>טוב הדבר! אמר בעל המספרים, ויוסיף לחפש בתוך העתונים. נדמה לי, כי הוא +התיחס בקרת-נפש יותר מדי אל הענין הזה, אך לא הגדתי לו דבר, ואשתחוה ואצא.</p> + +<p>עוד הפעם עלי לאַבד זמני לבטָלה. לוּ נטהרו, למצער, פני השמים!<span class="mdash">—</span>היום היה +יום סגריר נורא, בלי גשם ורוח; בידי הנשים היו מוכנות שמשִׁיות, ומראה +מצנפות-הצמר שעל ראשי האנשים היה קודר מאד. שבתי אל השוק להתהלך בין טורי +השושנים.</p> + +<p>פתאם הרגשתי על כתפי מגע יד. אחד מרעי, „איש-חמודות” כנוּיו, ברכני לשלום.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>שלום,<span class="mdash">—</span>עניתי בנגון של שאלה, כי חפצתי לדעת מהר, מה חפצו מאתי. לא אהבתי את +„איש-חמודות” זה.</p> + +<p>הוא שם עין על צרורי החדש אשר תחת זרועי, וישאל:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מה זה אתך?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הנה קניתי לי אצל זֶמבּ אֶרג לתלבושת,<span class="mdash">—</span>עניתי בקול כמתהדר:<span class="mdash">—</span>הן אי-אפשר +להתהלך תמיד לבוש-קרעים; כל איש צריך לשים לב במדה ידועה לחיצוניותו.</p> + +<p>הוא הביט עלי בתמהון.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ומה שלומך?<span class="mdash">—</span>שאל בעצלתים.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>טוב לי יותר מאשר אפשר לשער.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>היש לך איזה עסק תדירי?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>עסק?<span class="mdash">—</span>שאלתי כמתפלא.<span class="mdash">—</span>אנכי עורך חשבונות בבית המסחר של כריסטי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הנה כי כן!<span class="mdash">—</span>אמר, וירתע קצת לאחר.<span class="mdash">—</span>מאד מאד ישמח לבי בגללך! רק הזהר נא, שלא +יקפח את שכרך! היה שלום.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הוא סר מעלי; אך תכף שב, ויאמר, בהראותו +<span class='pagenum'><a name="Page_30" id="Page_30">[עמ' 30]</a></span> +במטהו על צרורי:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אנכי אוכל להציע לפניך את החַיט שלי. חיט טוב מאיזַקסֶן לא תמצא. הגד נא +לי מקום משכנך, ואשלחהו אליך.</p> + +<p>הדבר הזה לא הפיק ממני רצון ביתר שאת. איזה זכות יש לו להתערב בענין לא לו? +מה זה נוגע אליו, מי מן החיטים יתפור את תלבשתי?<span class="mdash">—</span>באתי לידי התמרמרות למראה +זה האיש הריק, המתיפה והשבֵע, ואזכירהו בדברים גסים למדי על אדות עשר +הקרונות, אשר לא החזיר לי עד היום.</p> + +<p>הוא עוד לא הספיק לענות, ואני ככר נִחמתי, נבוכותי, ואשפיל את עיני. באותה +שעה חלפה אשה על פנינו; נטיתי הצדה, ואשתמש במקרה הזה למען השתמט.</p> + +<p>איפה אבלה עתה את שעותי? לשבת בבית הקַהוָה אי-אפשר, באין פרוטה לפורטה; +ואף מכיר אחר לא היה לי, שהייתי יכול להכנס אליו באותה שעה. שוטטתי בלי דעת +ברחובות העיר, סבותי את כל הדרך מן השוק ועד „הגבול”, קראתי את גליון העתון +שנדבק זה עתה על העמוד, ירדתי ברחוב קַרל-יוהַן, ואסב הצדה, ואשים פעמי אל +שדה הקברות, ושם מצאתי לי מקום שָׁקט על הגבעה, אצל בית-התפלה.</p> + +<p>שם ישבתי בלי נוע, עטוף-רטיבות, ואהגה, ואנמנם, ואקפא מקור. העת עשתה +דרכה.<span class="mdash">—</span>אכן, הבאמת פיליטוני הוא מעשה ידי אמן? מי יודע, כמה שגיאות תמצאנה +בו? אולי ישליכוהו ככלי אין חפץ בו, פשוט בתכלית הפשיטות,<span class="mdash">—</span>כן, ישליכוהו!? +אולי הוא כתוב בסגנון רגיל מאד, או גם רע לגמרי? מי זה לידי יתקע, כי אינו +מונח ברגע הזה בתוך הסל?</p> + +<p>בטחוני התמומט. נתרתי ממקומי, ואצא במרוצה משדה-הקברות.</p> + +<p>הלאה, באַקרסהַגֶן, בחלון של מתקן-שעונים ראיתי, כי זה עתה הגיעה רק השעה +השתים עשרה. הדבר הזה הביאני לידי יאוש גמור, יען הייתי בטוח ומובטח, כי זה +כבר עבר חצות היום; ולבקש את העורך קודם השעה הרביעית<span class="mdash">—</span>אך עמל שוא הוא. גורל +פיליטוני מלא את לבי בהרגשות כהות. יותר שחשבתי אדותו, התגבר בי הספק, אם +יכלתי לכתוב דבר-חפץ +<span class='pagenum'><a name="Page_31" id="Page_31">[עמ' 31]</a></span> +בהיותי כמעט אחוז בחבלי שנה, נים ולא נים, מבולבל מפני +הקדחת. כל זה היה אפוא רק הונאת עצמי, ואך לשוא השתעשעתי כל הבקר בשרעפים +משמחי לב!</p> + +<p>הלכתי דרך אוּללֶבוֹלדבֵין, ואצא אל כר נרחב, ואחר כך נטיתי אל מבוֹיות +צרים ומשונים שעל יד בתי-מַשׂורת-העצים, ואסור אל איזה גני-ירק, ולסוף +יצאתי אל דרך המלך, אשר נעלמה מרחוק; אך פה עמדתי ואחליט לשוב. הייתי מורתח +מרוב ההליכה, ואתנהל לאטי אל העיר, בהשפילי ראשי.</p> + +<p>פגשתי בשתי עגלות טעונות חשש; העגלונים שכבו מלמעלה, ופניהם למטה, ויתנו +בשיר קולם; שניהם היו גלויי ראש, ופניהם חכלילי-לחיים, שאננים. לי נדמה, כי +יש את נפשם לפטפט עמדי, להשמיע כלאחר יד איזה דברי-רֵעות או מהתַלה, ואקרב +אליהם. אחר מהם שאל, מה זה אתי תחת זרועי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>שמיכה,<span class="mdash">—</span>עניתי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ואיזו שעה עתה?<span class="mdash">—</span>הוסיף לשאל.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אינני יודע; בודאי השעה השלישית.</p> + +<p>אז מלאו שניהם צחוק פיהם, ויסעו הלאה. ובו ברגע חשתי כאב באזני מפני +הכאת-שוט, ומגבעתי צנחה מעל ראשי; העלמים הצעירים לא יכלו לעזבני מבלי +התקלס בי.</p> + +<p>נדהם, תמכתי בכפי את ראשי. ואחר מצאתי בקצה התעלה את מגבעתי, ואוסיף ללכת +הלאה. בהַנסהַאוּזֶן נודע לי מאחד העוברים, כי כבר הגיעה השעה החמישית.</p> + +<p>השעה החמישית! נשאתי רגלי וארוץ אל בית-המערכת. אל נכון כבר הלך לו +העורך.<span class="mdash">—</span>הלכתי אף רצתי חליפות, נכשלתי בעגלות, העברתי במרוצתי הולכי-רגל +ועגלונים, וכמטורף דאיתי קדימה, בפחדי פן אאחר המועד. קפצתי לתוך +מבוא-החצר, ואעלה בקפיצות אחדות על המעלות, ואדפק בדלת.</p> + +<p>אין קול ואין עונה.</p> + +<p>הוא הלך! הלך לו!<span class="mdash">—</span>אמרתי אל לבי.<span class="mdash">—</span>הנני אוחז בכף המנעול. הדלת נפתחת; אני +מתדפק שנית ונכנס.</p> + +<p>העורך יושב אל השלחן, פניו מפנים אל החלון, והנהו +<span class='pagenum'><a name="Page_32" id="Page_32">[עמ' 32]</a></span> + כותב דבר מה. כשמעו את +גניחותי, הוא פונה אלי כלאחר יד, מתבונן בי, מנענע בראשו ואומר:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>עוד לא הספקתי לקרא את מאמרך.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מאליו הדבר מובן, אדוני, אין אני מאיץ. אולי בעוד יומים...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>נראה איך יפול דבר. בכל אופן, אַדרֶסתך ידועה לי.</p> + +<p>ואני שכחתי כליל להודיעו, כי אין לי עוד כל אדרסה.</p> + +<p>קבלת הפנים נגמרה; הנני משתחוה ויוצא. התקוה מתלקחת בנפשי מחדש; עוד לא אבד +דבר<span class="mdash">—</span>להפך, אפשר כי עוד הכל יעשה יפה! ואשוה בנפשי את הבית-דין של מעלה, +החורץ משפט בו ברגע, כי עלי להשתכר בפיליטוני עשר קרונות.</p> + +<p>אולם אנה אני בא, איפה אסתר בלילה? הנני חושב כה וכה, אולי יש איש אשר יוכל +להביאני בצל קורתו, והשאלה הזאת מעסקת אותי כל כך, עד כי אני עומד באמצע +הרחוב... הנני שוכח את התבל ומלואה ועומד כתורן בלב ים, אשר סביבו רועשים +ומתגלגלים הגלים.<span class="mdash">—</span>נושא העתונים מציע לפני גליון ה„ויקינג”. כמה מגוחך +הדבר!<span class="mdash">—</span>אך הנה אני מתבונן סביבי, ואימה נופלת עלי: לפני עוד הפעם החנות של +זמב.</p> + +<p>אני נוטה הצדה, מסתיר ככל האפשר את הצרור וממהר ללכת הלאה ברחוב בית התפלה, +במבוכה ויִראה: לוּ רק לא יראני אותו המשרת!<span class="mdash">—</span>הנני עובר דרך אינגֶברֶט על יד +התיאַטרון, נוטה לצד המצודה, ויוצא אל חוף הים; ופה אני מוצא לי ספסל וצולל +עוד הפעם במחשבות.</p> + +<p>באמת, איפה אמצא לי מקלט הלילה? האמנם אין בעולם שום חור, שאוכל להתכנס +לתוכו, למען צאת לעת הבקר?</p> + +<p>גאותי לא נתנתני לשוב אל מעוני הישן; אף גם לא עלתה על דעתי כלל לחלל דברי. +את הרעיון הזה, כשהוא לעצמו, חשבתי לרעיון-קלון, ואצטחק ברצון מדי זכרי את +הנדנדה.</p> + +<p>ופתאם והנה, הודות לחבור הרעיונות, נמצאתי בחדר בעל שני חלונות, אשר שכרתיו +לפנים בהֶגדֶהַאוּגֶן; על השלחן עומדת קערה, ובה לחמניות שמנות וצלי לוקח +לב, מעלה אֵד; ופה גם מזהירה מטפחת לבנה כשלג, מסמא את העינים גל של +<span class='pagenum'><a name="Page_33" id="Page_33">[עמ' 33]</a></span> +פרוסות +לחם, וכלי זהב מתנוצצים. והנה נפתחה הדלת, ותכנס בעלת הבית ותציע לפני +לסעוד את לבי...</p> + +<p>דמיונות של הבל!<span class="mdash">—</span>הוכחתי לעצמי, כי לוּ אכלתי כעת, אזי עוד הפעם היה ראשי +סחרחר, הקדחת היתה מושלת במוחי, ומוכרח הייתי להלחם בשרירות לבי הקודמת +ובתאוותי הטפלות.<span class="mdash">—</span>לא אוכל נשֹא כל מאכל,<span class="mdash">—</span>טבעי בכך; אנכי נבראתי באופן אחר +לגמרי מאשר נבראו כל בני האדם; אני יחיד במיני.</p> + +<p>אין לדאג אדות מקלט. עוד לא רד הלילה, ובאופן היותר רע אפשר ללון ביער; כל +ככר העיר כלו ברשותי הוא; הלילות עודם חמים למדי.</p> + +<p>לפני השתרע הים במנוחה כבדה. האניות והמעברות בזויות-המראה האריכו למעניתן +על פני כר העופרת, ותמתחנה רצועות ימין ושמאל; עשן אניות-הקטור התאבך +בעמודים כבדים כצמר, והלמות המכונות נשמעה חרש באויר הלח. אין שמש, אף אין +רוח; העצים רטובים, הספסל אשר תחתי קר וחלקלק.</p> + +<p>העת אחזה דרכה, ואני הוספתי להגות, בהתעלפי מלֵּאות ובהתמוגגי מפני הקור, +אשר השתפך על גבי. עיני החלו להתעצם, ואישן.</p> + +<p>כאשר קמתי משנתי, היה חושך סביב; מבולבל, קפוא, אחזתי את צרורי ואברח. +מהרתי לרוץ יותר ויותר, ולמען החם את גופי מחאתי כפים ואחכך את רגלי אשר +היו לעץ. לבסוף הגעתי במרוצתי עד סוכת שומר-המכַבים. היתה השעה התשיעית: +אכן ישנתי זמן רב.</p> + +<p>מה לי לעשות עתה? הלא צריך סוף סוף להסתופף באיזה מקום! עמדתי ואביט על +סוכת השומר: אולי אצליח לסור בלי משים אל המסדרון, אם אכַון את שעת הכושר, +כאשר יפנה אלי המשַׁמֵר עורף.<span class="mdash">—</span>הנני עולה למעלה ומנסה לבא בדברים עם +המשַׁמר; הוא עומד הכן ומחכה לאשר אֹמר לו.</p> + +<p>זה הקרדום המורם, המָפנה אלי בלהבו, פועל פעולה איומה על עצבַי; נאלמתי +מפחד למראה כלי-הזין, ובהכרח נרתעתי לאחור. אינני מדבר דבר, אבל אני ממהר +לנוס בכל +<span class='pagenum'><a name="Page_34" id="Page_34">[עמ' 34]</a></span> +כחי ומעביר כפעם בפעם את כפי על מצחי, כאִלו שכחתי דבר מה. למטה, +בצלע-הרחוב, הנני מרגיש את עצמי חפשי, כאִלו נצלתי זה עתה מסכנה נוראה, +והנני מוסיף לרוץ הלאה.</p> + +<p>הייתי מדוכדך מקור, מרעב ומפחד; במצב כזה נשאוני רגלי הלאה, ברחוב +קרל-יוהן, ואחרף בקול רם, מבלי שים לב כי דברי הגיעו לאזני העוברים. בבואי +אל בנין בית-הנבחרים, תכף כהגיעי עד הפֶסל הראשון, עלה פתאם על זכרוני צַיר +אחד, אשר הצלתיו פעם ממכת לחי, ואחר כך בקרתיו איזה פעמים. הכיתי כף אל כף, +ירדתי הלאה בטוֹרדֶנסקיֶלדסהַדֶה, ואחרי מצאי דלת שעליה הכתובת: „זַכַריס +בַּרטֶל”. דפקתי בה.</p> + +<p>הוא יצא לקראתי; ריח שכר וטבּק נדף ממנו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>שלום לך,<span class="mdash">—</span>אמרתי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ערב טוב. האתה הוא?<span class="mdash">—</span>אולם מדוע זה אֵחרת כל כך לבוא? לאור מָאוֹר מלאכותי +אין זה עושה רושם כלל. למן העת ההיא ציַרתי ערמת חשש, גם משחתי איזה מן +התמונות בצבעים. צריך היית לראות ולהתבונן ביום; אך כעת אין זה עושה רושם +כלל.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>בכל זאת הראני נא,<span class="mdash">—</span>אמרתי לו; אם כי לא הבינותי כלל באיזו תמונה הוא מדבר.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כעת אי אפשר הדבר!<span class="mdash">—</span>ענה הוא.<span class="mdash">—</span>הכל יתראה כמו צהוב! ובכלל אין כדאי, כי +אורֵחה יושבת עתה אצלי...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, כמובן.</p> + +<p>ברכתיו בשֵׁנה ערבה, ואצא.</p> + +<p>ובכן, נשארה לפני רק עצה אחת: ללון ביער. לוּ רק לא היתה האדמה לחה באופן +כל כך איום! אחזתי בשמיכה, ולאט לאט הסכנתי עם הרעיון: לישון תחת כפת +השמים. כבר הרביתי כל כך לענות כחי בתורי אחרי מקום ללון, עד כי נחשב בעיני +לתענוג<span class="mdash">—</span>להשלים עם מזלי ולשים קץ למרוצתי לבלי הועיל.<span class="mdash">—</span>הלכתי אל השעון של +האוניבֶרסיטה ואראה, כי היתה השעה העשירית, ואשוב שנית אל העיר +התיכונה.<span class="mdash">—</span>בהֶנדֶהַאוּגן עמדתי אצל חנות-מכלת, אשר בחלונה הוצגו מיני מאכל. +על-יד לחמנית צרפתית עגולה שכנה חולדה ותישן שנתה; אצלה +<span class='pagenum'><a name="Page_35" id="Page_35">[עמ' 35]</a></span> +עמד סיר של שומן +וצלוחיות אחדות עם בלִילה. עמדתי, ואביט על המאכלים, אך מיד התעוררתי ואמהר +לסור הלאה...</p> + +<p>הלכתי לאטי, צעד אחר צעד, עד הגיעי אל יער-התדהרים העירוֹני, ואחר נטיתי מן +הדרך ואשב להנפש. אחרי כן החילותי לתור אחרי מקום מכשר ללון; צברתי חציר +מלא חפנים, ועל גבעה קטנה, במקום יבש ביותר, הצעתי לי משכב, ואחר כך גלותי +את הצרור ואוציא את השמיכה. הרגשתי את עצמי עיף ומדוכא מרוב הדרך, ועל כן +שכבתי תכף לישון; אך זמן רב התהפכתי מצד אל צד, בשביל לשכב באופן היותר +מכשר; אזני עוד כאבה, כי צבתה מהמכה אשר הֻכתה, ולא יכלתי לשכב עליה. את +נעלי פשטתי ואקפלם בניר של זֶמבּ, ואניחם מראשותי.</p> + +<p>עלטה נהדרה שררה מסביב; בכל הס. אך הרחק, מלמעלה, נשמעה הזמרה הנצחית, יללת +הרוח, המיה רחוקה, דוממה, בלתי נפסקת. אולי היו אלה סֻמפוֹניות של העולמות +המרחפים ממעל לי, הַרמוֹניות של הספֵירות.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לעזאזל!<span class="mdash">—</span>קראתי, ואתן קולי בצחוק גדול, למען התעודד.<span class="mdash">—</span>הלא אך יַנשוּפים הם +אלה!</p> + +<p>כפעם בפעם קמתי, ואשוב לנפול על הארץ, ואתאבק ואתענה בפחד וקצף, ורק לעת +בקר נתתי שנה לעיני.</p> + +<hr /> + +<p>כאשר פקחתי את עיני, כבר האיר יום בהיר; נדמה לי, כי כבר הגיע חצות היום. +הנעלתי את נעלי, ואקח-את השמיכה, ואשוב העירה.</p> + +<p>גם הפעם לא זרחה לי השמש,<span class="mdash">—</span>כל גוי קפא מקור; רגלי התאַבנו, ועיני החלו +לדמוע, כאִלו לא יכלו עוד נשא את אור היום.</p> + +<p>היתה השעה השלישית. הרעב כבר החל להציק לי בחזקה; כחותי הלכו הלך ורפף, +וארגיש לעתים גועל נפש. הלכתי לאטי אל בית-התמחוי לעם; אך אחרי קראי את +פֶּרֶט-המאכלים התלוי על הקיר, משכתי בכתפי, כמו דבר אין לי עם המאכלים +האלה. אחר כך שמתי פעמי אל מגרש בית-הנתיבות.</p> + +<p>פתאם והנה ראשי סחרחר; פניתי ללכת הלאה, בהתאמצי +<span class='pagenum'><a name="Page_36" id="Page_36">[עמ' 36]</a></span> +תחלה לבלי שים לב לזאת, אך +תכף הורע לי יותר ויותר, ונאנסתי לשבת על סולם. נדמה לי כי האדמה כמו +מתמוטטת מתחת לרגלי, או כאילו נִתק איזה פתיל במוחי. שאפתי אל קרבי אויר +פעמים אחדות, ואשתומם בעצמי למצבי. אולם כח-ההכרה לא עזבני, כי מדי עבור על +פני איזה ממיודעי הכרתיו מיד, ואקום ואשתחוה.</p> + +<p>ומה זה אפוא קרה אותי, נוסף על כל הראשונות? האם אלה תולדות השֵׁנה על +הקרקע הלח, או מפני שלא טעמתי עוד הבקר כל אֹכל?<span class="mdash">—</span>לא, אך סכלות היא להוסיף +לחיות חיים כאלה, חי ה'! בא מועד, בא מועד לשים קץ להם!</p> + +<p>לפתע פתאם עלה במחשבתי לשאת את השמיכה, של הַנס פַּאוּלי, אל מרתף „הדוד”. +הן אוכל לתתה בעבוט בעד קרונה, לאכל שלש פעמים ארוחת הבקר ולהתפרנס בצמצום +איזה זמן שיהיה. בפני הנס פאוּלי אפשר תמיד להפיח איזה כזב.<span class="mdash">—</span>כבר הייתי בדרך +אל המרתף, אולם עמדתי על יד המבוא, ואניע בראשי, ואשוב אחור.</p> + +<p>ויותר שהתרחקתי מן המקום ההוא, כן רבתה שמחתי על אשר יצאתי כמנצח מן הנסיון +הזה. זאת ההכרה, כי עודני זך וישר, עודדה את רוחי ותמלאני גאון: הן אני +דומה כמעט ללוח לבן כשלג בתוך גלים ושבבים נאלחים של שֶׁבר-אניה! לאכל הון +זרים, ולהבליע יחד עמו גם את הבוז אל עצמי, לטמא את הנפש במעשה המכוער +הראשון, לקרא לעצמי בשם איש-מרמה ולהיות כובש פני בקרקע לשמע המשפט שאחרץ +על נפשי,<span class="mdash">—</span>לא, לעולם לא! ואמנם כזאת גם לא יכלה כוָנתי להיות. דבר זה או +כיוצא בו לא עלה על דעתי כלל; שום איש אינו יכול להיות אחראי בעד מחשבות +מקריות, נפזרות, ביחוד בשעה שראשו כואב והוא כל כך מיוגע אחרי סחבו את +השמיכה הזרה הזאת.</p> + +<p>אך פה עלה על זכרוני הסוחר אשר בגרֶנלַנדסלֶרֶט, האם אצתי אליו לקבל תשובתו +אחרי שלחי את מכתבי? אף פעם לא ראיתיו, צריך לנסות בלי-אחור; אולי דוקא זאת +הפעם תואיל ההשגחה לשאת פני; הכי מעטים הם בעולם מקרים מצליחים? ואשים פעמי +אל גרנלנדסלרט.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_37" id="Page_37">[עמ' 37]</a></span> +ההתעלפות האחרונה, אשר גרם לי הרעב, החלישה אותי מאד; הלכתי לאט מאד +ונמלכתי בדעתי, מה אֹמר ומה אדבר אל הסוחר. אולי איש טוב הוא; אולי רוחו +טובה עליו, ובעצמו יתן לי קרונה אחת על חשבון המשכורת העתידה; יש אשר אנשים +כאלה מסוגלים למפעלים היותר נדיבים.</p> + +<p>נטיתי אל מבוי, מרחתי מפני הכבוֹד את מכנסי ברִיר במקום הברכים, תחבתי את +השמיכה בזוית מאחורי איזה ארגז, ואעבור ברחוב ואגש אל חנות קטנה.</p> + +<p>שם ישב איש, אשר דִבק שפופרות מפסות-ניר.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הייתי רוצה לדבר עם האדון כריסטי,<span class="mdash">—</span>אמרתי אליו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אני הוא,<span class="mdash">—</span>ענה האיש.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>שמי כזה וכזה; הרשיתי לעצמי לשלוח לכבודו הצעה בכתב על דבר קבלת עבודה +אחת, ואינני יודע עוד תוצאות הדבר.</p> + +<p>הוא שנה פעמַים את שם משפחתי, ופתאם נתן בצחוק קולו.<span class="mdash">—</span>הבט נא,<span class="mdash">—</span>אמר אלי +בהוציאו את המכתב מצלחתו,<span class="mdash">—</span>הבט נא בעצמך, אדון, כיצד אתה נוהג במספרים. הן +רשמת על גבי מכתבך שנת 1848!</p> + +<p>והסוחר הוסיף לצחק בכל קרביו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, כמובן,<span class="mdash">—</span>עניתי במבוכה,<span class="mdash">—</span>זהו פזור-הנפש, אבל אך מקרה הוא!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אחת אומר לך: לי נחוץ איש מובהק בחשבונות,<span class="mdash">—</span>הוסיף הסוחר.<span class="mdash">—</span>צר לי מאד. כתב +ידך ברור מאד, ובכלל מכתבך...</p> + +<p>אי-אפשר, כי אלה יהיו דבריו האחרונים!<span class="mdash">—</span>אולם הוא החל לדבק הלאה את +שפופרותיו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הדבר הזה רע עד מאד,<span class="mdash">—</span>הוספתי,<span class="mdash">—</span>אך כזאת לא תהיה עוד שנית. שִׁבוש קל אינו +צריך לעורר ספקות בכשרונותי לעריכת-חשבונות.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אינני מטיל בהם ספק כלל,<span class="mdash">—</span>ענה הסוחר.<span class="mdash">—</span>בכל אופן, בעיני אני היה לשבושך ערך +כל כך מחליט, עד כי גמרתי בדעתי לקבל הצעה של איש אחר.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_38" id="Page_38">[עמ' 38]</a></span> +<span class="mdash">—</span>ואם כן, המשרה כבר מסורה?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אֵלי! אם כן הדבר, לא נשאר לי עוד...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא! צר לי מאד, אבל...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>היה שלום,<span class="mdash">—</span>אמרתי.</p> + +<p>עֶברה אכזריה התלקחה בקרבי. לקחתי את צרורי מהמבוי ואמהר לרוץ הלאה +בחרוק-שנים, בהדפי את העוברים מבלי בקש מאתם סליחה. איזה אדון עמד בלכתו +ויעיר את אזני על הדבר הזה; פניתי אליו, ואשמיע בצעקה באזניו ממש מלים +אחדות חסרות-מובן, ואגיש את אגרופי אל אפו, וארוץ הלאה. הוא קרא בקול +לשוטר, ואני כבר שמחתי בלבי, בתקותי לבוא במהלומות עם זה האחרון, ובכַונה +עצרתי בלכתי; אך השוטר לא בא.</p> + +<p>הנשמע אפוא כדבר הזה, כי ירדפו פגעים אחרי איש במדה כזו? למה זה ועל מה זה +כתבתי את הציון 1848? מאין בא המספר הארור הזה?<span class="mdash">—</span>ובכן, עוד הפעם אני רעב כל +כך, עד כי מעי מתהפכים בקרבי כתולעים, ולאכל לא יעלה במזלי. אל אלהים הוא +היודע, עד מתי עוד! בכל יום ויום הנני מרגיש את עצמי חדל-אונים יותר ויותר +גם בגופי, גם בשכלי; מיום ליום הנני מוסיף לרדת מטה מטה!<span class="mdash">—</span>כזבתי ככל העולה +על רוחי, מבלי אשר יאדמו פני, רמיתי את אנשים עניים, שלא שלמתי להם שכר +דירתי, כמעט גם גנבתי שמיכה של זר<span class="mdash">—</span>וכל זה בלי חרטה, בלי מוסר לב! לבי דומה +לפטריה ישנה, שהולכת ונרקבת, בהוסיפה להשתגשג לרחבה.<span class="mdash">—</span>ומן השמים נשקפת אלי +ההשגחה ונותנת אותי לנפול בנופלים, לגוֹע, בהדרגה מתונה, צעד אחר צעד, מבלי +תעות מן הדרך. ובתהום הגיהנום מתרוצצים מלאכי-חבלה אנה ואנה ומתקצפים על +אשר אינני עובר עברה חמורה, עברה שאין לה סליחה, אשר בשבילה אוּרד משמים +ואמָסר לענויי נצח!</p> + +<p>מהרתי יותר ויותר בלכתי, ופתאם, שלא במתכון, נטיתי אל מבוא-חצר מוּאר באור +בהיר ומקושט ברב פאר. דאיתי על המעלות, בהעיפי עין בדרכי בלי משים על כל +פרט ופרט של הקשוטים, הצמחים והפִּתוחים. ביציע השני משכתי בחזקה בפעמון. +<span class='pagenum'><a name="Page_39" id="Page_39">[עמ' 39]</a></span> +למה זה עמדתי ביציע השני? ומדוע זה משכתי דוקא את הפעמון הזה, היותר רחוק +מן הדלת?<span class="mdash">—</span>אינני יודע.</p> + +<p>אשה צעירה, לבושה שמלה אפוּרה<a name='FNanchor_8' id='FNanchor_8'></a><a href='#Footnote_8' class='fnanchor'>[ח]</a> בעלת שביסים שחורים, פתחה את הדלת; היא +הביטה עלי בשים לב, ואחר הניעה בראשה ותאמר:</p> + + + +<p><span class="mdash">—</span>היום אין לנו דבר.<span class="mdash">—</span>וכבר חפצה לסגור את הדלת.</p> + +<p>איך זה עלה על דעתי להחל לפטפט?<span class="mdash">—</span>אך הן היא חשבתני לעני מחזיר על הפתחים<span class="mdash">—</span>ועם +כל היותי עוצר ברוחי אמרתי להוכיח לה טעותה. ואסיר את מגבעתי, ואשתחוה +בכבוד, וכמו בלי שמוע לדבריה אמרתי בסבר פנים יפות:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>סלחי נא, גברת, על אשר צלצלתי כל כך בחזקה, כי לא ידעתי טיבו של הפעמון. +בודאי פה מתגורר האדון החולה, המבקש בָּעתון איש אשר יוכל לטלטלו בנדנדה.</p> + +<p>היא עמדה, ותאמין תכף לדברי; דעתה על אדותי התמוטטה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא,<span class="mdash">—</span>אמרה לבסוף,<span class="mdash">—</span>פה אין כל חולים.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אין פה חולה זקן? לטלטל בכל יום, שתי שעות, ארבעים אֵירים בעד כל שעה?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אם כן, הרשיני נא לבקש סליחה עוד הפעם,<span class="mdash">—</span>אמרתי:<span class="mdash">—</span>אולי זה ביציע הראשון. +חפצתי להציע בשביל העבודה הזאת איש אחר, שאני דואג לו מאד. שמי וידֶל +יַרמבֶּרג.</p> + +<p>השתחויתי שנית ואסור; פני האשה הצעירה אדמו כאש, ומפני מבוכתה לא יכלה לסור +ממקומה, ותעמוד ותביט, כאשר ירדתי מן המעלות.</p> + +<p>שבתי למנוחתי, ויהי מוחי צלול. דברי האשה: „היום אין לנו דבר” פעלו עלי +פעולת שֶׁפך מים קרים.<span class="mdash">—</span>אוי, מה היה לי! כל עובר חושב עתה אדותי: הנה אחד +מאותם המחזירים על הפתחים, שמושיטים להם אוכל אל הפתח!</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_40" id="Page_40">[עמ' 40]</a></span> +במֶלְלֶרהַדֶה עמדתי לפני איזה חדר-בשול, אשר נדף ממנו ריח צלי, וכבר הגשתי +כפי אל הדלת, בהתכּוני לבוא, אך נחמתי בעוד מועד, ואסור משם.</p> + +<p>כאשר הגעתי עד <i>סטורטוב </i> ואחל לתור לי מקום למנוחה, נוכחתי, כי כל הספסלים +היו כבושים, ואך לשוא סבותי את כל בית התפלה, בבקשי לי קרן זוית. „מאליו +הדבר מובן”,<span class="mdash">—</span>שניתי ברוח +<ins class="correction" title= +"במקור חסרה אות: ָעף" +>זָעף</ins>: +„מאליו מובן!”<span class="mdash">—</span>ואשוב +לנוד. סרתי אל השוק, גמאתי מים מתוך המזרקה, ואלך הלאה, בהניעי את רגלי +בכבדות, ואעמוד אצל כל חלון, ואשגיח בעצלתים על כל עגלה עוברת.</p> + +<p>ראשי בער באש, רקותי דפקו קשה; המים אשר שתיתי גרמו לי מכאובים נוראים.</p> + +<p>במצב כזה באתי אל שדה הקברות. ישבתי, ואשען בזרועי על ברכי, ואוריד את ראשי +על כפי; בהיות גופי מקופל רָוח לי מעט,<span class="mdash">—</span>כי רפתה הרגשת המוּעקה בקיבה.</p> + +<p>לא רחוק ממני, על לוח של חלמיש, כרע חרש-אבן ויפסל איזו כתובת. לו היו +משקפַים כחוּלות, ולמראהו עלה על זכרוני פתאם מכיר אחד שכמעט כבר שכחתיו, +נושא משרה בבית-השלחן, אשר אך זה לא כבר נפגשתי עמו בבית הקַהוה.<span class="mdash">—</span>לוּ רק +החרשתי את רגש הבושה ופניתי אליו בבקשה! לספר לו דברים כהויתם<span class="mdash">—</span>כי מצבי ברע +וכי אי אפשר לי אפילו לסעוד את גויתי האֻמללה! הייתי יכול לתת לו את +גליון-הפתקאות של הגַּלב... כן, יקחהו אֹפל, את גליון הגלב! הן מחירו עולה +כמעט לקרונה שלמה!<span class="mdash">—</span>במהירות החילותי לחפש את כלי-היקר הזה, אף מצאתיו מהר +בתחתית צלחתי הצדדית יחד עם גליונות אחרים חלקים וכתובים. מניתי את שש +הפתקאות פעמים אחדות, ישר והפוך. למה הן לי? הלא תוכל לעלות עתה על דעתי +מחשבה זרה<span class="mdash">—</span>לגדל שער זקני? ובאופן כזה הן אשיג חצי-קרונה, חצי קרונה הגונה, +של כסף!<span class="mdash">—</span>בית השלחן יסגר בשעה הששית; אם כן, אוכל לצפות לפגש את מכירי בשעת +השמינית בבית-הקהוה.</p> + +<p>זמן רב ישבתי ואשמח לקראת המחשבה הזאת. העת +<span class='pagenum'><a name="Page_41" id="Page_41">[עמ' 41]</a></span> +אחזה דרכה. מלמעלה, בתוך עצי +הערמונים, הָמה הרוח; והיום הגיע עד קצו.</p> + +<p>אולי אין זה כדאי<span class="mdash">—</span>פתקאות של הגלב<span class="mdash">—</span>בשביל איש צעיר נושא משרה בבית-השלחן? +אולי בצלחתו מונחים שני צרורים גדולים של פתקאות כאלה, יותר נקיות ויותר +דקות משלי? מי יודע!<span class="mdash">—</span>ואחל למשמש בצלחותי: אולי ימצא עוד איזה דבר בתור +נוספות, אך לא מצאתי דבר.<span class="mdash">—</span>או אולי אציע לפניו את צוארוני? אנכי אוכל לחיות +בנקל גם בלעדו, אם ארכס את מעילי עד הצואר<span class="mdash">—</span>מה שכבר עשיתי, באין לי מקטורן.</p> + +<p>הסרתי את הצוארון<span class="mdash">—</span>סמרטוט אשר כסה את כל חזי<span class="mdash">—</span>, נקיתיו בשַׁרוֻלי, ואקפלהו +בזריזות יחד עם פתקאות הגלב בגליון ניר לבן. ואחרי כן עזבתי את שדה הקברות, +ואלך אל בית-הקהוה.</p> + +<p>על בית המועצה נראה אות השעה השביעית. ואסובב את בית-הקהוה, בהביטי על כל +היוצאים והנכנסים. לאחרונה, בשעה השמינית בערב, נגלה איש צעיר הדור בלבושו +מכף רגל ועד ראש, אשר שִׁוה פעמיו אל בית הקהוה. לבי החל לנוע, כאשר תנוע +הצפור בכלוב, ומבלי דרוש לשלומו התנפלתי עליו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>חצי קרונה, ידידי!<span class="mdash">—</span>אמרתי בסבר פנים עליזות.<span class="mdash">—</span>הא לך גם עבוט,<span class="mdash">—</span>ואתקע לתוך כפו +את הצרור.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אין לי,<span class="mdash">—</span>ענה,<span class="mdash">—</span>חי ראשי, אין<span class="mdash">—</span>ויהפוך את כיס כספו לעיני.<span class="mdash">—</span>אתמול אחרתי +בנשף-חשק, ועל כן הנני ריק מכל. האמין נא, כי אין לי מאומה!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ומה בכך, כאלה וכאלה תקרינה, ידידי!<span class="mdash">—</span>עניתי. נתתי אֵמון לדברו. הוא לא היה +משקר בגלל דבר-הבל כזה; גם נדמה לי, כי עיניו הכחוּלות רטבו מדמע, בשעה +שהחל למשמש בצלחותיו.<span class="mdash">—</span>סלח נא לי,<span class="mdash">—</span>הוספתי:<span class="mdash">—</span>רוששתי, זה מקרוב!</p> + +<p>כבר צעדתי צעדים אחדים, אך הוא קרא לי, בהראותו על צרורי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>את זאת קח לך,<span class="mdash">—</span>עניתי.<span class="mdash">—</span>הנני נותן לך במתנה. פה כל רכושי כלו!<span class="mdash">—</span>והדברים האלה +כל כך עוררו חמלה +<span class='pagenum'><a name="Page_42" id="Page_42">[עמ' 42]</a></span> +בקרבי, כל כך צלצלו באפס-תקוה בין-הערבַּים, עד כי נתתי +קולי בבכי.</p> + +<p>הרוח הלך הלך וגבר; העבים שוטטו עקלקלות; ויהי קור וחשך. הלכתי לאט ברחוב, +ואבך; רחמנות אין קץ אל נפשי קרעה את לבי לגזרים, ואשנה את המלים, אשר +הוציאו מקרבי בכל פעם זרם דמעות חדש:<span class="mdash">—</span>אלי, מה רב היגון! אלי, מה נורא +היגון!</p> + +<p>עברה שעה, שעה ממושכה וכבדה. סרתי אל טוֹרבהַדֶה, ישבתי על ספסל לפני איזה +בית, ואתחבא בבִּאה בכל פעם אשר חלף איש על פני. כמשתולל כוננתי מבטי על +המחסנים המוּארים באור בהיר, ששם נוצצו סחורות וכסף. אך לבסוף אמנם מצאתי +לי מנוח בפנה שקטה במזָוה של עצים, בין בית התפלה ובין השוק.</p> + +<p>לא! היום לא אוסיף עוד ללכת אל היער, ויהי מה! אין עוד בי כח לזאת, וגם +הדרך רחוקה יותר מדי. טוב טוב לבלות את הלילה באיזה מקום שיהיה! אפשר להשאר +גם פה, במקום שאני יושב עתה. והיה כאשר יציק לי הקור<span class="mdash">—</span>אתהלך לי מסביב לבית +התפלה. הלא אין לפני ברֵירות רבות.<span class="mdash">—</span>ישבתי על מקומי באופן היותר מכשר, ואצלל +בתרדמה.</p> + +<p>קול השאון נדם מסביב, החניות נסגרו, צעדי עוברים ושבים נשמעו לעתים יותר +ויותר רחוקות, ולאט לאט דעכו האורים בחלונות.</p> + +<p>פקחתי את עיני<span class="mdash">—</span>ואראה לפני תבנית אפלה; על פי הכפתורים, אשר נוצצו בחשכה, +הכרתי כי שוטר לפני, אך בפניו לא יכלתי להתבונן.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ערב טוב!<span class="mdash">—</span>אמר אלי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ערב טוב!<span class="mdash">—</span>עניתי.<span class="mdash">—</span>אימה נפלה עלי, ואקום במבוכה. הוא עמד נכחי בלי-נוע.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>איה מקום מגורך?<span class="mdash">—</span>שאל.</p> + +<p>כדרכי, מבלי חשוב הרבה, אמרתי לו את האדרסה של עלִיָּתי.</p> + +<p>אך הוא עוד לא סר ממני.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_43" id="Page_43">[עמ' 43]</a></span> +<span class="mdash">—</span>האם אני עושה איזה דבר שלא כחוק?<span class="mdash">—</span>שאלתי במורך לב.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא,<span class="mdash">—</span>ענני,<span class="mdash">—</span>אך טוב טוב לך ללכת לביתך; פה קר לשכב.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, אמת הדבר,<span class="mdash">—</span>קר פה.</p> + +<p>ברכתיו ברכת לילה טוב, ועל-פי האינסטינקט שמתי פעמי אל מאורתי הישנה. איש +לא יראני, אם רק אעלה בזהירות; ואף גם השלבים לא ישמיעו קול, מלבד היותר +עליונים.</p> + +<p>הסירותי על יד הפתח את מנעלי, ואעלה למעלה. דממה שלמה; ביציע השני תִּקתֵּק +השעון, וילד בכה בקול נמוך, ויותר<span class="mdash">—</span>אין קול. מצאתי את דלתי, סבותי אותה על +ציריה, פתחתי, ואכנס לתוך החדר, ואסגרהו אחרי בלאט.</p> + +<p>בַּכל אותה הדמות שהיתה בשעת עזבי את החדר. המסך בחלון הורם, והמטה היתה +ריקה; על השלחן הלבין דבר מה<span class="mdash">—</span>בודאי היא פתקאתי אל בעלת הבית; אם כן אפוא, +לא היתה פה מעת צאתי.<span class="mdash">—</span>העברתי בידי על פני הכתם הלבן, ואמשמש, והנה זה, +לתמהוני, מכתב. מכתב?<span class="mdash">—</span>נשאתיו אל החלון, ובכבדות קראתי בחשכה את האדרסה: אלי +המכתב! „אַ-הַה,<span class="mdash">—</span>חשבתי,<span class="mdash">—</span>זוהי תשובה מבעלת-הבית, אִסור לשוב אל החדר הזה +בזמן מן הזמנים!”</p> + +<p>בלאט, בלי שאון ירדתי מעל המעלות, בהחזיקי ביד אחת את נעלי ובשנית את +המכתב, ואת השמיכה תחת זרועי. אני נעשה קל מסובין, נושך שפתי פעם בכל בשרוק +השלבים, יורד בהצלחה למטה מעלות אחדות, ועוד הפעם אני עומד על יד +פתח-המוצא. פה הנני מנעיל את נעלי ונח מעבודתי, בהביטי בלי +<ins class="correction" title= +"במקור חסרות אותיות: *ב*נה" +>תבונה</ins> +במרחק. אחר כך אני הולך ברחוב.</p> + +<p>הנני קרב אל פנס של גַז, מניח את צרורי על יד העמוד, ופותח את המכתב לאט +מאד, בלי חמדה.</p> + +<p>פתאם והנה כמו ים של אור התפרץ מסביב; הנני מוציא מפי זעקה חלושה של שמחה: +זה היה <i>מכתב העורך </i>. הוא קבּל את פיליטוני לעתונו, וימסרהו לדפוס. +„שנים-שלשה תקונים בסגנון... כתוב בכשרון... מחר יודפס... עשר קרונות”.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_44" id="Page_44">[עמ' 44]</a></span> +צחקתי, רצתי ואקפץ ברחוב, ואעמוד כפעם בפעם, ואכרע על ברכי, ואתפלל, ועיני +נשואות למרום; וכך חלפו שעות אחדות.</p> + +<p>כל הלילה כלו, עד אור הבקר, שוטטתי ברחובות, ואשנה בכל פעם כמטורף-הדעת +מרוב ששון: „כתוב בכשרון”!</p> + +<p>ובכן<span class="mdash">—</span>זאת היא, במדה ידועה, יצירה ציוּרית, גאונית!</p> + +<p>וקרונות<span class="mdash">—</span>עשׂר!</p> + + + + +<h2>ב.</h2> + + +<p>עברו שני שבועות; ואני הָשלכתי שנית החוצה.</p> + +<p>עוד הפעם אנוס הייתי לכתוב מאמר לעתון בשבתי בשדה הקברות. ובעוד אני עוסק +בזה השמיע השעון את השעה העשירית, ויהי חשך, ונעילת השערים החלה.<span class="mdash">—</span>אני הייתי +רעב, רעב מאד; מעשרת השקלים לא נשאר זה כבר אף זכר. עוד הפעם לא אכלתי זה +שנים שלשה ימים, וארגיש את עצמי חלש ועיף מפני כתיבתי. בצלחתי היו אתי +אולר<a name='FNanchor_9' id='FNanchor_9'></a><a href='#Footnote_9' class='fnanchor'>[ט]</a> וצרור מפתחות,<span class="mdash">—</span>וכסף אף לא פרוטה אחת.</p> + + + +<p>כאשר נעלו את שערי שדה הקברות, צריך הייתי אמנם ללכת הביתה; אולם יען אשר +פחדתי פחד אינסטינקטי מפני חדרי האָפל והריק (בפעם הזאת עלה בגורלי לשים +משכני בבית-חרושת עזוּב של רוקע-פחים) גמרתי בדעתי לשוטט ברחובות, ואלך אל +בית-המועצה, ואחר כך ירדתי אל חוף הים ואשב על ספסל, על גשר מסלת הברזל.</p> + +<p>עצבוֹני עזבני, כי שכחתי רגע את עניי,<span class="mdash">—</span>ודעתי התישבה עלי קצת למראה הים, אשר +השתרע בתוך החשך בשלוה ובהדר.<span class="mdash">—</span>כדרכי מאז, חפצתי להתענג על קריאת השוּרות +שכתבתי זה עתה, אשר נחשבו כפעם בפעם במוחי החולה כדברים היותר +<span class='pagenum'><a name="Page_45" id="Page_45">[עמ' 45]</a></span> +טובים בכל מה +שכתבתי מעודי. הוצאתי את כתב-היד מצלחתי, הגשתיו אל עיני ממש, ואחל לקרא +עמוד אחר עמוד. לסוף יגעתי בקריאתי, ואקפל את הגליונות.</p> + +<p>מסביב שררה שלות השקט; הים השתפך כתכלת מזהירה, וסביבי נִגלו לרגעים צפרים, +בלי נשמע קולן.<span class="mdash">—</span>במרחק עומד שוטר על משמרתו; ומלבדו<span class="mdash">—</span>אין כל נפש חיה, וכל +הנמל ישן שנה של מנוחה שלמה.</p> + +<p>עוד הפעם מניתי וספרתי את קנינַי: אולר פגום, צרור מפתחות, ואף לא פרוטה +אחת.</p> + +<p>פתאם תחבתי ידי לתוך צלחתי, ואוציא ממנה ניָר. זאת היתה פעולה בלי שום +כונה<span class="mdash">—</span>פשוט, מפני הזדעזעות העצבים. מששתי ואמצא גליון חלק, ואעשהו +גליל<span class="mdash">—</span>אלהים הוא היודע מדוע ולמה<span class="mdash">—</span>ואחבר את קצותיו במהירות, באופן שנדמה לי +כמו מלא, ואשליכהו על המרצפת; הרוח נשאהו הלאה, במרחק לא-רב.</p> + +<p>הרעב בשׂרני שנית את בואו. בהביטי על המגלה הלבנה, אשר היתה כמו מלאה +מטבעות, דברתי על לבי כי היא באמת מלאה, ואתאמץ לנַחש, מה הוא הסכום הנמצא +בקרבה, אם מטבעות בעלות עשר פרוטות הן אלה<span class="mdash">—</span>כך וכך; ואם דינרים... כמה +דינרים היו יכולים להמצא שם? הבטתי על המגלה בעינים פקוחות לרוחה, ואדבר על +לבי להתגנב אליה בלאט ולחטפה.</p> + +<p>השוטר גנח פתאם. וגם במחשבתי עלה לעשות כזאת. ואגנח, בהתרוממי מעל ספסלי, +למען יראני. הוא יראה הפעם את המגלה ויתנפל עליה! ויגל לבי בקרבי להוללות +הזאת, ואחכך את כפי, ואגדף את השוטר בכל פה.<span class="mdash">—</span>הנה כי כן, בליעל, תסֻכל +מזמתך!</p> + +<p>נהייתי שכור מפני הרעב.</p> + +<p>השוטר נגש כעבור רגעים אחדים, בהביטו לכל עברים ובהשמיעו קול צלצול על פני +המרצפת באדני נעליו המסומרים. הוא אינו נחפז: עוד הלילה גדול בשבילו! איננו +רואה את המגלה, אם כי כבר קרוב הוא אליה מאד.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_46" id="Page_46">[עמ' 46]</a></span> +אַהַה! הנה שׂם עליה עין. הוא עומד ומביט, מגלה לבנה, הגונה. אולי כסף נמצא +בקרבה<span class="mdash">—</span>איזה סך הגון,<span class="mdash">—</span>הלא?<span class="mdash">—</span>הנה הוא מֵרים, המ...! היא קלה, קלה יותר מדי! +אלי איזו נוצה יקרה? הנה הוא פותחה בזהירות באצבעותיו העבות ומתבונן אל +תוכה.</p> + +<p>ואני מחאתי בכפי על שוקֵי, ואצחק צחוק גדול בלי-הפוגות, כמשתגע, אך בלי +השמיע קול; צחוק של דממה, חדל-אונים<span class="mdash">—</span>פנימי, דומה לדמעות עצורות.</p> + +<p>עוד הפעם<span class="mdash">—</span>קול צלצול על פני המרצפת, והשוטר עולה על הגשר. אני ישבתי בדמעות +על עיני, בשאפי רוח בכבדות, ולא ידעתי נפשי מפני עליזות של קדחת. דברתי אל +לבי, ספרתי לעצמי את כל המעשה בגליל-הניר, ואחקה את תנועותיו של השוטר +השוטה, ואסתכל בכפי, אשר גללתיה כמו שפופרת, ואפטפט. „הוא השמיע קול גניחה, +מדי השליכו את המגלה הצדה! מדי השליכו אותה הצדה, השמיע קול גניחה!” הרביתי +להטעים את כל הצחוק והגיחוך שבמקרה הזה, ואשנהו לכמה פנים, ולסוף כליתי: +„הוא גנח <i>פעם אחת </i><span class="mdash">—</span>כְּחֶה-כְּחֶה!”</p> + +<p>בין כה וכה, ויהי חשך אפלה. מנוחה של הזיה ולֵאות של תענוג משלו בי פתאם. +תכלת הים כמו נחרשה מרוח-הלילה, האניות מסביב נדמו לי כתניני-ים, שחורים, +מרעימים פנים.</p> + +<p>לא הרגשתי עוד כל כאב, הרעב שקט; להפך, עוד הפעם חשתי ריקנות נעימה +וקלות-גופי. הנחתי את רגלי על הספסל ואשכב; במצב הזה הרגשתי באופן היותר +נמרץ את נועם הבדידות. בנפשי<span class="mdash">—</span>אין גם עב קטנה, אף לא כאב קל שבקלים; שׂכלי +קם למעלה מן העולם, המחשבות והתאוות.<span class="mdash">—</span>שכבתי בעינים פקוחות, כמו איזה איש זר +לנפשי: אני בעצמי לא הייתי במציאות כלל.<span class="mdash">—</span>אין קול ואין תנועה בעלטה<span class="mdash">—</span>רק מַשק +הים השקט.</p> + +<p>אך הנה בני-שחץ שחורים שוחים וקרבים אלי. הם נושאים אותי לארצות רחוקות, +למדינות הים, אל ארמון בת-המלכה +<span class='pagenum'><a name="Page_47" id="Page_47">[עמ' 47]</a></span> +אילַיַּלי. שם מחכה לי אֹשר שלא נשמע +כמוהו, שלא עלה כמוהו מעולם בגורל בן-אדם.<span class="mdash">—</span>היא יושבת בסַלון, המזהיר +מאבני-חן שקופים, על כסא מרופד שושנים צהובות, ומושטת אלי ידה ברגע הפגישה. +אני נגש אליה, כורע על ברכי לפניה, והנני שומע קולה: „שא ברכה מאתי +וממלכותי, האביר! הרבה עתות אביב חלפו, מאז אני מחכה לך; קראתי לך בלילות +מזהירים בזוהר-הכוכבים, בכיתי לזכרך בשעה שאתה התעצבת, ואריק עליך חזיונות +ליל כפעם בפעם, מדי נפלך על פניך באין אונים!” והיפה-פיה אוחזת בידי, +ומנהגת ומעברת אותי דרך סלונים אין קץ, מקום שם המוני עם מריעים ושׂשׂים +למראיה, דרך גנים מלאים אורה, ששם צוהלות ומשתעשעות שלש מאות עלמות +צעירות,<span class="mdash">—</span>והנה באנו לסלון אחר, ושם הכל מזהיר בזוהר ספירים. השמש מפיץ אור +דרך התקרה השקוּפה, מרחוק נשמעים קולות רבים של מקהלות שׁרים בלתי נראים, +ובאויר מרחפים בשָׂמים משַכרים. אני אוחז בידה<span class="mdash">—</span>התאוה גורפת את דמי, והיא +מצטחקת למולי ומולכת אותי אל סלון שלישי, מקום שם מבריקים אבני-ברקת ביקר +תפארת אהבים, וידיה עוטרות את צוארי, נשמת-אפה מרחפת על פני, והיא לוחשת: +„ברכתּיך, אהובי! נשקני! נשקני!”</p> + +<p>ואני רואה ממעל לראשי את כוכבי השמים, ושרעפי צוללים בים זהרם.</p> + +<p>השוטר העירני. עוד הפעם שכבתי על הספסל, משלך בלי חמלה לתוך ים החיים. קודם +כל אחזני רגש תמהון על המצאי תחת כפת השמים. ואחר מלאתי קצף, ואהי נכון +לבכות בזעפי, על כי חי אנכי עוד הפעם!<span class="mdash">—</span>בשעה שישנתי ירד גשם; בגדי נרטבו, +והקור חדר כל קרבי. החשך גבר כל כך, עד כי לא יכל השוטר לראות את פני.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>נָא-אָ!<span class="mdash">—</span>קרא אלי,<span class="mdash">—</span>גש הלאה!</p> + +<p>ואני שמעתי בקולו; לוּ צוה עלי לשבת, כי אז ישבתי. כחותי עזבוני כליל; ואף +גם הרעב שב לענותני.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>עמוד נא,<span class="mdash">—</span>קרא אלי השוטר בלכתו בעקבותי,<span class="mdash">—</span>הן +<span class='pagenum'><a name="Page_48" id="Page_48">[עמ' 48]</a></span> +שכחת לקחת את מגבעתך! אך זה הוא +טפש! טוב הדבר, לך לך!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אכן נדמה לי אמנם, כאלו שכחתי דבר מה,<span class="mdash">—</span>אמרתי בלשון עלגים, מבלי דעת +נפשי.<span class="mdash">—</span>תודתי לך. לילה טוב.</p> + +<p>ואחוג, ואנוע, ואלך הלאה.</p> + +<p>אַח, לוּ היתה הפעם אתי לכל הפחות פת-לחם קטנה! לוּ רק פרוסה ככף איש, +שהייתי יכול לאכלה אכילה ארעית מדי לכתי!<span class="mdash">—</span>שויתי בנפשי את אותו מין +לחם-הדגן, שהייתי אוכלו עתה בעונג מיוחד.<span class="mdash">—</span>מבלתי יכולת לנשא את מצוקות הרעב, +התרגשתי ואתן קולי בבכי: אין קץ, אין מדה ליסורי!</p> + +<p>פתאם עמדתי. רקעתי ברגלי, ואגמגם דברי קללה. איך קרא לי השוטר? טפש?<span class="mdash">—</span>אנכי +אַראהו עד אן מגיעה טפשותי!</p> + +<p>שבתי לאחור וארוץ, מבלי דעת נפשי מרוב חמה. כעבור זמן מה נפלתי במרוצתי; אך +זה לא עצרני; קמתי בקפיצה, ואוסיף לרוץ הלאה; אולם בהגיעי עד מגרש מסלת +הברזל עיפתי כל כך, עד כי לא יכלתי עוד לגשת אל הגשר; ואף גם חמתי +שככה.<span class="mdash">—</span>האם לא אחת היא לי, מה אמר השוטר? אך הלא אי-אפשר להרשות לכל איש +לדבר גסות! אולם, הן הוא לא ידע מי בעל דברו.<span class="mdash">—</span>ואשנה, בהרגיעי את נפשי: „הן +הוא לא ידע מי בעל דברו”, ואשוב עוד הפעם לאחור. תשוקה יתרה<span class="mdash">—</span>לרוץ בחשכה +כזו, לחצות ברפש עד מעל לברכים, השד יודע אנה!</p> + +<p>והרעב החל שנית לגרמני, למצצני, מבלי תת לי מנוח אף רגע. בלעתי רוקי, למען +הונות את הקיבה, ואף גם נדמה לי כי זה מועיל.</p> + +<p>אני המעטתי לאכל עוד במשך שבועות אחדים לפני הקיץ הנוכחי, ומאז הולך רוחי +הלך ורפה. אכן זאת היא העָקה,<span class="mdash">—</span>כבר אבדו לי כחותי אשר מלפנים, וכל רעבון חדש +עולה לי במכאובים יותר ויותר גדולים! אך ארויח חמשה שקלים, עוד לא אספיק +לאכל די שׂבעי ולחגור כח, והנה עוד הפעם עלי לרעב!</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_49" id="Page_49">[עמ' 49]</a></span> +כעת כואבים ביחוד כתפַי וגבי; את הצרבת בחזה סוף סוף עוד אוכל נשא,<span class="mdash">—</span>אפשר +לגנוח בחזקה, להכפף יותר ויותר;<span class="mdash">—</span>אך לגבי ולכתפי מה אעשה אפוא?</p> + +<p>ולמה זה הורע מזלי כל כך? האם יש לי זכות של חיים פחות מאשר, למשל, לסוחר +הספרים פַּשַּׁה או לפקיד הֶננֶכן?<span class="mdash">—</span>האם שכמי וידי לא יצלחו למלאכת-הגוף? +האם כבר לא נסיתי לעבוד בתור חוטב עצים במֶללֶרהַדֶה, למען אשתכר לכל הפחות +למחיתי? האם עצל אנכי? האם לא בקשתי כל מיני עבודה, לא הלכתי לשמוע קריאות +של פומבי, לא כתבתי מאמרים לעתונים, לא עבדתי יומם ולילה, לא קראתי בספרים +עד להתחלות? והאם לא חייתי חיים של כילַי, בכלכלי נפשי בלחם וחלב<span class="mdash">—</span>ברגעי +שׂובע, וכשהימים כתקונם<span class="mdash">—</span>בלחם בלבד? האם לא רעבתי גם ללחם<span class="mdash">—</span>ברגעי מחסור? האם +שכנתי מעודי בארמון, או במשכן מרוח ומהודר?<span class="mdash">—</span>בבית חרשת עזוב של רוקע-פחים, +נדח מאלהים ואנשים, שם עשיתי לי מאוּרה!<span class="mdash">—</span>באחת, מזלי נשגב ממני, לא אוכל +הבינו!</p> + +<p>במחשבות כאלה השתקעתי מדי לכתי, אך לא היה בהן כל צל של תוגה או התמרמרות.</p> + +<p>על יד איזה מַחסָן, אשר תריסיו סגורים למחצה, עמדתי בלכתי, ואחל להביט לתוך +הסדק, אך לא יכלתי לראות מאומה. התקצפתי על עצמי בגלל מחשבת-הבל זאת ובגלל +אי-היכלת לרַצות את סקרנותי, דפקתי באגרופי על התריס, ואלך הלאה. במרחק +נראתה לי דמות שוטר, ואחיש צעדי, ואֹמר אליו בלי כל הקדמות:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כעת השעה העשירית.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא, השעה השניה,<span class="mdash">—</span>ענה הוא בתמהון.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא, העשירית,<span class="mdash">—</span>שניתי אני,<span class="mdash">—</span>ובהאנחי בזעף, קמצתי אגרופי ואצעק: שמעו נא, +רבותי! כעת השעה העשירית!</p> + +<p>הוא חשב רגע, הביט עלי בשים לב, ויקרא בקול שקט:</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_50" id="Page_50">[עמ' 50]</a></span> +<span class="mdash">—</span>בכל אופן השעה כל כך מאוחרה, עד כי הגיעה העת שתשוב לביתך, האלַוה אותך?</p> + +<p>טוב-לבו הכלימני; הרגשתי דמעות בעיני, ואמהר לענותו:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא, תודתי לך. אנכי רק אחרתי בנשף קצת... בבית-הקַהוה... תודתי לך.</p> + +<p>בלכתי מאתו, שׂם את כף ידו למול רַקתו. גודל נפשו של השוטר עורר את לבי כל +כך, עד כי נתתי קולי בבכי: היתכן כי אין לי אף חמשה שקלים, למען העניק לאדם +ההגון הזה? זמן רב הבטתי מרחוק, איך התהלך על פרשת הדרכים; הכיתי בכפי על +מצחי וארבה לבכות, במדה שהרחקתי ממנו. חרפתי את עצמי בגלל עניי, בדיתי את +הגדופים היותר שפלים, ואנָאץ את נפשי בלי חמלה.</p> + +<p>באופן כזה הגעתי עד מעוני, אך על יד הפתח ממש ראיתי פתאם והנה<span class="mdash">—</span>אבד ממני +המפתח.</p> + +<p>„הדבר מובן מאליו!<span class="mdash">—</span>קראתי במרירות<span class="mdash">—</span>, המפתח צריך היה לאבד ממני, ויהי +מה!”<span class="mdash">—</span>אנכי גרתי בחצר, אשר בצדה האחד היתה אֻרוה, ומעבר השני<span class="mdash">—</span>בית-חרשת רוקע +פחים; את השער היו סוגרים מדי לילה בלילה.<span class="mdash">—</span>שום איש, שום איש לא יוכל עתה +לפתחו: ולמה זה באמת לא יאבד המפתח ממני? הן נרטבתי כאחד הכלבים, רעבתי +מעט, קצת רעבתי, ואף גם עיפתי עד כדי גיחוך,<span class="mdash">—</span>ולמה זה באמת לא יאבד ממני +המפתח? גם תמיה גדולה היא, כי לא שנה הבית את מקומו, לא נעתק הלאה, אל +השדה, מדי קרבי אליו?<span class="mdash">—</span>ואצחק צחוק פולח-לב.</p> + +<p>שמעתי צהלת הסוסים באֻרוה, ראיתי מבעד לשבכה את חלוני, ובכל זאת לא יכלתי +לבוא פנימה. אם אובה ואם אחדל<span class="mdash">—</span>צריך הייתי לשוב אל הגשר ולבקש את המפתחות +שאבדו.</p> + +<p>עוד הפעם ירד גשם, ואני הרגשתי בחדור זרם אחר זרם אל תחת צוארי.<span class="mdash">—</span>על יד בית +המועצה עלתה על דעתי מחשבה מוצלחת: לפנות אל השוטרים בבקשה, שיפתחו לי את +<span class='pagenum'><a name="Page_51" id="Page_51">[עמ' 51]</a></span> +השער. תכף הצעתי זאת לפני השומר, בבקשי אותו ללכת מיד בעקבותי.</p> + +<p>אך זה לבלי הועיל כלל, יען אין לו מפתחות. מפתחות הפוֹליציה נמצאים +בבית-הפקידות.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ומה אפוא אוכל לעשות?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ללכת לבית מלון אורחים וללון שם.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אין אני יכול ללכת לבית מלון אורחים: אין לי כסף. אחרתי בנשף קצת... בבית +הקהוה... הלא תבין!</p> + +<p>עמדנו זמן קט על המעלות, אצל בית המועצה. הוא התבונן בי מכף רגלי ועד +קדקדי. מי הגשם ירדו בהמולה ויגאו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לך אל בית המשַׁמרים<a name='FNanchor_10' id='FNanchor_10'></a><a href='#Footnote_10' class='fnanchor'>[י]</a> ואמור, כי נעזב ונודד אתה,<span class="mdash">—</span>אמר אלי.</p> + + + +<p><i>נעזב </i>? זה לא עלה עוד על דעתי, אכן רעיון נפלא הוא, יקחהו אפל! אני מודה, +מודה לו עד מאד! ובכן אפוא<span class="mdash">—</span>פשוט לבא ולאמר, כי אני נעזב?</p> + +<p>הדבר פשוט מאד...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מה שמך?<span class="mdash">—</span>שאל המשַׁמר.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>טַנגֶן. אַנדרֶאַס טנגן.</p> + +<p>אינני יודע למה כזבתי. עשתנותי נבוכו, ולא היה בי כח למשול בהם; צריך הייתי +לשקר, בלי שום צורך, על פי עקשות אוִילית, שלא יכלתי להתגבר עליה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>משלח ידך?</p> + +<p>אכן לזאת יאָמר: מן הפח אל הפחת!<span class="mdash">—</span>משלח ידי? אמנם, במה אני עוסק?<span class="mdash">—</span>בתחלה +חפצתי לקרא לעצמי בשם רוקע-פחים, אולם נדמה לי כי השם, אשר בדיתי, יותר מדי +עָרב לאזן בשביל איש ממין זה; מלבד זאת, הן אני נושא משקפַים על עיני. בי +נולד החפץ להַראות את כל כבודי; עשיתי צעד קדימה, ואקרא בקול תרועה:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>סופר אנכי בעתונים.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_52" id="Page_52">[עמ' 52]</a></span> +המשמר לטש עיניו עלי, ואני הסברתי פנים כ„יועץ-מִשׂרה” נעזב. הוא נתן תכף +אמון לדברי.<span class="mdash">—</span>זה היה מחזה נפלא<span class="mdash">—</span>סופר נעזב, בלילה, בבית המועצה!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>באיזה עתון הנך עוזר, מר טנגן?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ב„גליון-הבקר”. הלילה, לדאבוני, אחרתי בנשף קצת...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>בזאת אין כדאי לדבר, נכנס לתוך דברי: לגבי צעיר כמוך אין משגיחים דברים +כאלה.<span class="mdash">—</span>אחר כך קרא לשוטר, ובקומו ממושבו בכבוד אמר: „הוליך נא את האדון הזה +אל היציע המיוחד, למעלה. לילה טוב.”</p> + +<p>קור חלף בכל יצורי גוי מדי חשבי על דבר חוצפתי, ואקמץ אגרופי נִכחי. למה זה +צריך היה לערבב בזה גם את „גליון הבקר”! העורך רק יחרוק שניו לשמע +המקרה<span class="mdash">—</span>כמו שחורק זה המנעול מדי התהפך המפתח.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הגַז בוער עשרה רגעים, אמר אלי השומר בפתח.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ואחר יכבה?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, יכבוהו.</p> + +<p>ישבתי על המטה, ואשמע בהתהפך שנית המפתח במנעול. לחדר המוּאר היתה צורה +מרֻוחה למדי; הרגשתי את עצמי כבן בית, ובעונג-נפש הטיתי אזני לשמוע אל דלף +הגשם בחצר. אי אפשר היה גם לבדות למעני שום דבר יותר טוב מהחדר הנחמד הזה.</p> + +<p>בעונג רב נשענתי על המטה, בהביטי על להבת הגז, ומגבעתי בידי. חשבתי אדות +פרטים שונים של שיחתי עם הפקיד המשַׁמר. זאת היא שׂיחתי הראשונה עם אחד +הפקידים<span class="mdash">—</span>אבל עלתה יפה! הסופר טנגן<span class="mdash">—</span>האף אין זאת? גם „גליון-הבקר”! פלחתי ממש +את לבו של האיש הלז ב„גליון הבקר”! אחרי זאת אין להוסיף דבר<span class="mdash">—</span>הלא?<span class="mdash">—</span>עד השעה +השניה בלילה ישבתי ברוב פאר ב„גן השעשועים”, ואעזוב שם את מפתחותי, וכיס +הכסף עם אלף השקלים נשאר אצלי בביתי!<span class="mdash">—</span>הוליך נא את האדון אל היציע המיוחד, +למעלה!</p> + +<p>אז כבה אור הגז,<span class="mdash">—</span>לפתע פתאם, באופן מוזר, מבלי +<span class='pagenum'><a name="Page_53" id="Page_53">[עמ' 53]</a></span> +התמעט, כבה. הנני יושב בחשכה +עמוקה, אינני רואה לא את ידי, אף לא את קירות החדר הלבנים. לא נשאר לי אלא +לשכב לישון<span class="mdash">—</span>ואני פושט את בגדי.</p> + +<p>אך לישון לא עלתה לי. זמן רב שכבתי ואביט אל תוך החשכה, זאת החשכה הכבדה, +האין-סופית, הבלתי-מושׂגה. מחשבתי לא יכלה לחבקה. החושך גבר יותר מכפי +שאפשר, וזה הדאיבני. עצמתי את עיני, ואחל לשורר בלחישה, ואתהפך על משכבי, +למען שנות את המצב,<span class="mdash">—</span>אך לשוא. העלטה בלעה את כל שרעפי ולא נתנה לי מנוח אף +רגע.<span class="mdash">—</span>ומה אם אמס ואתמוגג תוך העלטה הזאת, ואתלכד אתה יחד?<span class="mdash">—</span>קפצתי על המטה, +ואפרוש כפי.</p> + +<p>חרדה משלה בי, וכל מלחמתי עם עצבַי<span class="mdash">—</span>לא הועילה כלל. נהייתי קרבן של פנטסיות +היותר אויליות, וזעה כסתני מפני התאמצותי להשיב רוחי אל קרבי.</p> + +<p>כוננתי עיני במרחק, ויעל על לבי כי מעולם לא ראיתי עוד עלטה כזאת. כמובן, +הנני נמצא עתה בעלטה מיוחדה לגמרה, בתוך אֶלֶמֶנט איום, אשר עד היום לא היה +לשום איש אף מושג קל שבקלים ממנו. ואתענה באופן שאין לספר.</p> + +<p>גוּמה קטנה בקיר, אצל מטתי, הסבה אליה את כל לבי. מששתי אותה, נשבתי בּה, +ואחל לחקור על דבר עמקה. ברור היה בעיני, כי זה לא היה חור פשוט<span class="mdash">—</span>זה היה +איזה חור מיוחד, פִלאי, אשר עין לא שזפתו עוד. ומבלי דעת נפשי מפני אימה +וסקרנות, הוצאתי מצלחתי את אוֹלרי הפגום, בחפצי להוָכח כי החור הזה איננו +חולף בעד הקיר ואינו יוצא אל החדר הסמוך.</p> + +<p>שכבתי שנית כאלו למען אישן, ובאמת<span class="mdash">—</span>למען הלחם עם העלטה.<span class="mdash">—</span>הגשם חדל, ובכל השלך +הס. ברחוב נשמעו פתאם צעדים מדודים, ואני לא שקטתי עד אשר הכרתי את השוטר +בהליכתו.</p> + +<p>אז ספקתי כפי ואתן קולי בצחוק. האח, מה טוב! מצאתי מלה חדשה.<span class="mdash">—</span>קפצתי על +מטתי, ואמר:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>המלה הזאת לא היתה עוד מעולם, אני בעצמי חברתיה. +<span class='pagenum'><a name="Page_54" id="Page_54">[עמ' 54]</a></span> +קוּבָּאַה! כן, הלא זאת +מלה נכונה של אותיות נכונות! בן-חיל! מצאתי מלה; יש לה ערך רב +בדקדוק-הלשון! קוּבָּאַה!</p> + +<p>ובפקחי את עיני לרוחה, מלא השתוממות על המצאתי, צחקתי בקול, ואחר החלותי +ללחוש: הן אפשר להקשיב לדברי, וההמצאה הזאת צריכה להשמר בּסוד גדול!</p> + +<p>עוד הפעם הייתי במצב של תמהון-לב עלז, שבא מרעב, עוד הפעם הרגשתי את עצמי +ריק וחפשי מכל מיני ענויים, ועוד הפעם אבדה ממני כל יכלת למשול בעשתנותי.</p> + +<p>החלותי לשית עצות בנפשי. ויהי מה, צריך למצא את הוראתה של המלה החדשה הזאת: +היא איננה עיר, אף לא חיה; זה ברור מאד.<span class="mdash">—</span>אחרי אשר נמלכתי היטב בלבי מצאתי, +כי הוראתה אינה יכולה להיות גם ארמון תלוי באויר, אף לא צאת השמש.<span class="mdash">—</span>אולם זה +לא יקשה כלל, למצא הוראה בשביל מלה נהדרה כזאת. צריך רק לחכות קצת<span class="mdash">—</span>וההוראה +הזאת תעלה מאליה על דעתי, ובין כה אפשר לישון.</p> + +<p>שכבתי על המטה, ואצחק, ואגמור בדעתי לבלי הוסיף עוד להגות במלה אשר +מצאתי.<span class="mdash">—</span>אך רגעים אחדים עוברים, והנני בא שנית במצב פרוק-העצבים. המלה מעַנה +אותי, קורעת לבי לגזרים, מוסיפה בכל פעם לשוב לעלות על זכרוני, פורשת +ממשלתה על כל הכח החושב שלי<span class="mdash">—</span>ואני הוגה בעיון.<span class="mdash">—</span>עד הנה חשבתי רק במה ש<i>איננה </i> +יכולה להורות, אך הן צריך לחשוב תחלה מה <i>יכולה </i> היא להורות. „אולם אין +רע!” קורא אני בקול, וחוזר וקורא, כי אין בזה כל רע.<span class="mdash">—</span>המלה, תודה לאל, +הומצאה, וזה כל העקר. אפשר לי להרָגע.</p> + +<p>אך המלה הבלתי-שכיחה אינה נותנת מנוח. הנני קופץ ממטתי, אוחז בראשי בשתי +ידי ומחל לדבר על לבי בקול:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הן לא תוכל להיות הוראתה אֶמיגרַציה או פַבריקה של טבּק! לוּ כן היה, כי +אז כבר מצאתי בזאת מרגוע. לא, המלה הזאת צריכה להביע איזה ענין רוחני: רגש, +מצב-נפש,<span class="mdash">—</span>היתכן כי לא היה הדבר ברור בעיני עד כה?</p> + +<p>ואני מחל לחשוב על דבר רגשים וכל מיני מצב-נפש, ופתאם נדמה לי כי איזה איש +מן הצד מתערב בשיחה, ואני +<span class='pagenum'><a name="Page_55" id="Page_55">[עמ' 55]</a></span> +עונה לעמתו בעָברה:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>„רָקֹק”? אכן לא, במחילה מכבודך; האם לטפש הנך חושב אותי, או מה? „צמר”? +לך לעזאזל! הלא מגוחך הדבר! הבאמת מחויב אני להסכים לכך, כי קוּבָּאַה +הוראתה<span class="mdash">—</span>צמר? אני אני המצאתי מלה בשבילי, ויש לי צדקה גמורה לתת לה את אותה +ההוראה, אשר תעלה על דעתי אני! כפי שידוע לך, הטפש, אין אני יודע עוד בעצמי +מה טיבה של המלה הזאת!</p> + +<p>אך הנה מוחי הולך ונהרס עד היסוד. הנני קם והולך לבקש מים. אינני צמא, אך +ראשי בוער כמו באש, ונחוץ לי לקררו.</p> + +<p>אחרי שוב רוחי אל קרבי שכבתי עוד הפעם ואנסה לישון, יהי מה שיהיה. זמן רב +שכבתי בלי-נוע, בעינים עצומות, אבל רק הזעתי וארגיש דחיפות, אשר יחד אתן +הסתער דמי בכל עורקי.</p> + +<p>לא, זה היה הרגע היותר נפלא, כשחִפש כסף במגלה! הוא גנח<span class="mdash">—</span>כְּחֶה-כְּחֶה!... +האם לא הוא הוא אותו שעבר על יד החלונות?... ספסל... אבני-חן כחולים... +אניות...</p> + +<p>פקחתי את עיני. למה זה אני עוצם אותן, אם לא אוכל לישון?<span class="mdash">—</span>ומסביב עודנה +משתרעת אותה העלטה, אותה הנצחיות השחורה, האין-סופית, אשר לשוא מנסות +מחשבותי המַמרות לחבקה. אל מה אַשוֶנה?<span class="mdash">—</span>ואני משתדל בכל מאמצי כחי למצא מלה +שתהי שחורה למדי בשביל העלטה הזאת, מלה כל כך איומה, אשר מדי הביעי אותה +צריכות שפתי להפוך שחור.<span class="mdash">—</span>הה, אלי, מה רב החשך!</p> + +<p>ואני מוכרח שנית להגות בנּמל ובאניות ובבני-השחץ השחורים המחכים לי שם, על +הים. הנם הולכים אלי, הנם רוצים לתפשני ולהוליכני אל ארצות רחוקות ונוראות, +אשר לא דרכה בהן עוד כף רגל איש. הנם מושכים אותי אל התהום, הנם מתנשאים +יחד אתי אל העננים<span class="mdash">—</span>ופתאם והנה הם נופלים, נופלים...</p> + +<p>הוצאתי מפי צעקה נִחרה, ואֹחז בפאת המטה. נסיעה מסוכנת נסעתי באויר, כמו +איזה חפץ מָשלך. תודה לאל +<span class='pagenum'><a name="Page_56" id="Page_56">[עמ' 56]</a></span> +כי הספקתי להאחז בקרשים האלה!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>זה הוא המות,<span class="mdash">—</span>חלף רעיון במוחי,<span class="mdash">—</span>הנך הולך למות.<span class="mdash">—</span>ואשכב, ואחל לחשוב, כי תכף +אמות.</p> + +<p>לבסוף נתרתי עוד הפעם ממקומי, ואכיח את עצמי תוכחה נמרצה:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מי זה אמר כי עליך למות?<span class="mdash">—</span>אם אתה חברת מלה ואינך יכול למצא בשבילה +הוראה<span class="mdash">—</span>למי הזכות להתערב בדבר?</p> + +<p>את דברַי שמעתי ואבין ברור. ההכרה לא עזבתני; זה היה לא חוסר דעה, כי אם +דברי תפל של חלישות ועיֵפות, ומוצאם<span class="mdash">—</span>רעב.</p> + +<p>אך פתאם, כמו ברק, עִורַתני מחשבה, כי אני יוצא מדעתי.<span class="mdash">—</span>הנני רץ, בהתנודדי, +אל הדלת, מנסה לפתחה, מתנפל עליה פעמים אחדות, כמתאמץ לשברה, מכה בראשי אל +הקיר, מתיפח בקול רם, נושך את אצבעותי ומקלל, מבלי דעת את מי ובשביל מה.</p> + +<p>אך שקט בכל; הקירות השיבו כפעם בפעם את קולי אלי בחזקה. ישבתי על הרצפה, +מבלתי יכלת עוד להתמרמר.<span class="mdash">—</span>אז נגלה פתאם לעיני, מלמעלה, רִבּוּע אָפוּר בקיר, +נגה-אור לבן כהה, הרגשה קודמת של אור היום. הרגשתי בכל נקב מנקבי עור גופי +כי זהו אור היום, ובפעם הראשונה שאפתי רוח ברוָחה. התמתחתי על הרצפה ואבך +משמחה למראה אור-הבקר המחונן הזה, ואתיפח מרגש תודה, ואשק את החלון נשיקות +פורחות ואשתגע, אולם באופן חדש.<span class="mdash">—</span>כל רוגז כמו הוסר ביד, הכאב והיאוש שקטו, +וכל תשוקות לא היו לי, כי הייתי הגשמה של אֹשר ונחת-רוח. בקומי ובפרשי כפי +אל האור, חכיתי בסבלנות להיות הבקר.</p> + +<p>מה נורא היה הלילה הזה! אי אפשר היה לבלי השתומם לזאת, כי לא שמע איש את +השאון אשר הקימותי. אולם, הן נמצאתי ביציע המיוחד, ממעל לכל שאר הכלואים. +אותי חשבו ליועץ-משרה נעזב.<span class="mdash">—</span>ברוח היותר צוהלת, בכונני עיני מול החלון אשר +הלך הלך ואור, העמדתי פנים כיועץ משרה, כניתי את +<span class='pagenum'><a name="Page_57" id="Page_57">[עמ' 57]</a></span> +עצמי „פוֹן-טנגן” ואדבר אל +לבי בסגנון רִשמי. דמיונותי לבשו צורה יותר שקטה ולא הוסיפו עוד +לענותני.<span class="mdash">—</span>חבל, כי עזב האדון יועץ-המשרה בביתו, בגלל פזור נפשו אשר לא +יכֻפר, את כיס כספו! האם אתרַשה להתכבד לעזור בכבוד ויקר להוד כבוד מעלתו +לשכב על המטה?<span class="mdash">—</span>וברצינות היותר עמוקה, באלפי צירימוניות, הלכתי אל המטה, +ואשכב.</p> + +<p>כעת כבר היה אור כל כך, עד כי אפשר היה להכיר ברור את רשמי החדר, ואחר כך +גם את הבריח הכבד של הדלת. זה שִׂמח את נפשי. חלפה החשכה יחידת-הגַּוָן, +המרגזת, המוצקה, אשר הפריעתני מראות את עצמי; דמי שקט לאט לאט, ובמהרה החלו +גם העינים להתעצם.</p> + +<p>קול דופק על הדלת העירני. נתּרתי ממטתי, ואתלבש בחפזון; בגדי לא יבשו עוד +מאמש.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הואיל נא להודיע אדותך להמשַׁמר,<span class="mdash">—</span>אמר השוטר.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אם כן, עוד הפעם דקדוקים!<span class="mdash">—</span>חשבתי, ולבי חרד בקרבי.</p> + +<p>ירדתי למטה אל חדר גדול, ששם כשלשים או כארבעים איש<span class="mdash">—</span>נעזבים. את כלם קראו +לאחד אחד, כפי הרשימה, ולכל אחד נתנו כַּרטיס ארוחת-בקר בחנם. המשמר פנה +בכל פעם אל השוטר שעמד אצלו בשאלה:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>האם קבל כרטיס? אל תשכח לחלק את הכרטיסים. גם צורתו של זה מעידה, כי לא +ישיב את הכרטיס ריקם.</p> + +<p>אני עמדתי על ידם, הבטתי אל הכרטיסים, וחפץ הייתי לקבל גם אני את אחד מהם.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אַנדרֶאַס טַנגן, סופר בעתונים!</p> + +<p>יצאתי מתוך ההמון, וארכין בראשי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>איך זה הגעת עד הלום, חביבי?</p> + +<p>חזרתי על השקר אשר שקרתי אמש<span class="mdash">—</span>ולא הנדתי גם עפעף. אתמול אחרתי לשבת, אֵחרתי +בנשף קצת... בבית הקהוה... ויאבד ממני מפתח הדלת...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, כן, יש אשר יקרה כדבר הזה! צחק הלז.<span class="mdash">—</span>הערבה לך שנתך?</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_58" id="Page_58">[עמ' 58]</a></span> +<span class="mdash">—</span>כשנה של יועץ-משרה,<span class="mdash">—</span>עניתי,<span class="mdash">—</span>כיועץ משרה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מאוד אשמח,<span class="mdash">—</span>אמר המשַמר, ויקם ממושבו.<span class="mdash">—</span>שלום.</p> + +<p>ואצא.</p> + +<p>כַּרטיס! גם לי כרטיס! זה שלשה ימים ושלשה לילות לא בא כל אֹכל אל פי! גם +לי פת לחם!<span class="mdash">—</span>אך איש לא הציע לפני את הכרטיס, ולבקשו לא היה בי די אֹמץ; זה +היה יכול לעורר חשד.<span class="mdash">—</span>בראש זקוף למעלה ובסבר פנים של מיליונֶר יצאתי מבית +המועצה.</p> + +<hr /> + +<p>השמש כבר הפיץ די חום; היתה השעה העשירית, והרחובות שוקקו מעוברים +ושבים.<span class="mdash">—</span>אנה אלך עתה?<span class="mdash">—</span>הכיתי בכפי על צלחתי, ואמשש את כתב ידי. בשעה +האחת-עשרה אפשר יהיה לשאתו אל בית-המערכת.<span class="mdash">—</span>עמדתי מלכת, ואסתכל בחיים אשר +המו סביבי; בגדי העלו אֵד.</p> + +<p>הרעב כבר נעור, ויחטט וינקר בחזה, דפק וידקור דקירות תכופות, דקות ורפות, +אשר גרמו ענויים נוראים.</p> + +<p>האמנם אין לי רֵע, או מכיר, אשר אוכל לפנות אליו לעזרה?<span class="mdash">—</span>העמקתי לחשוב, ממי +אפשר לי ללות עשר פרוטות? אך שום איש לא עלה על זכרוני. מלבד זאת לא היה את +נפשי כלל לחשוב מחשבות: היום היה כל כך נפלא! כמה שמש ואור סביבי! הלא אך +כים נחמד משתפכים השמים הבהירים ממעל להרים!</p> + +<p>מבלי משים שמתי פעמי הביתה.</p> + +<p>הרעב ענה אותי באופן נורא. הרימותי שבב-עץ ברחוב, ואחל ללעוס. זה הועיל. +מדוע לא עלתה כזאת על דעתי קודם לכן?</p> + +<p>שער החצר כבר היה פתוח. שומר הסוסים ברכני, כדרכו, ברכת בקר טוב.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מזג האויר טוב היום,<span class="mdash">—</span>אמר אלי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן,<span class="mdash">—</span>עניתי, מבלי מצא מלים להמשיך את השיחה.<span class="mdash">—</span>אולי אבקש מאתו קרונה בתור +הלואה? הוא בודאי היה נותן, לוּ +<span class='pagenum'><a name="Page_59" id="Page_59">[עמ' 59]</a></span> +היה לו. מלבד זאת, הן פעם אחת כתבתי בשבילו +מכתב.</p> + +<p>הוא עמד לפני נבוך, בחפצו להגיד דבר-מה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, מזג האויר טוב מאד,<span class="mdash">—</span>שמע נא, אדוני, את אשר אֹמר. היום אני צריך לשלם +לבעלת-הבית. אולי תוכל לתת לי חמש קרוֹנות בהלואה? רק לימים שנַים, לא +יותר. פעם אחת כבר הואלת לעשות עמדי חסד!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא, כעת לא אוכל בשום אופן, אֶנס אוֹלַף,<span class="mdash">—</span>עניתיו.<span class="mdash">—</span>כעת לא אוכל. אולי אחרי +כן, אחרי הצהרים.<span class="mdash">—</span>ובעמל רב עליתי על המעלות...</p> + +<p>התנפלתי על מטתי ואצחק בקול גדול.<span class="mdash">—</span>פוּ, מה משונה מזלי! כבודי נִצל!<span class="mdash">—</span>חמש +קרונות!<span class="mdash">—</span>אלהים עמך, חביבי! הן רשות כזאת לך לבקש ממני גם חמש אקציות של +חברה אניות או של אחוזות נחלה למתנה!</p> + +<p>והרעיון על דבר חמש הקרונות האלה אלצני להרים את קולי יותר ויותר +בצחקי.<span class="mdash">—</span>אכן לזאת יאמרו הבריות<span class="mdash">—</span>מזל של שוטה! מה? חמש קרונות! אָה, מדוע +לא<span class="mdash">—</span>בעונג רב!... פי! אי מזה נודף ריח כירַים? ריח של רקיק בשר צלוי? געל +נפש!</p> + +<p>מהרתי לסגור את החלון, אשר משם נדף הריח הזה, ובהסבי פני אל שלחני הדל, אשר +כתבתי עליו, ובכרעי על ברכי, באין כסא,<span class="mdash">—</span>השפלתי להשתחות, ואחל לפטפט:<span class="mdash">—</span>אולי +יואיל כבודו לצות להביא כוס יין? לא?<span class="mdash">—</span>שמי טנגן, יועץ המשרה טנגן, אחרתי +בנשף קצת... מפתח הדלת...</p> + +<p>ועוד הפעם סבוני ויסבבוני רעיונות בלתי מקושרים יחדו. ידעתי כי הבלים אני +מדבר, אולם הבינותי היטב פשר כל מלה ומלה. שניתי בכל פעם אל לבי: „הבל +הבלים”!<span class="mdash">—</span>ובכל זאת לא יכלתי לחדול.<span class="mdash">—</span>נדמה לי, כאלו אני מדבר מתוך שֵׁנה.<span class="mdash">—</span>ראשי +היה קל, בהיר, צלול, כמו גם בינתי<span class="mdash">—</span>אך אבדה ממני כל עצה למשול בו.</p> + +<p>אתיו הנה, רבותי! הביטו! מַלון של ספירים!... אילַיַלי, אילילי! ספה אדומה, +רכה, של משי! מה מאד היא מנשמת בכבדות! נשקני, אהובי, עוד, ועוד!... ידיך +גלילי זהב, +<span class='pagenum'><a name="Page_60" id="Page_60">[עמ' 60]</a></span> +שפתיך מתאדמות כמו...<span class="mdash">—</span>הוי משרת! צויתי להכין לי צלי!</p> + +<p>השמש האיר את חדרי. הנה נשמע, איך לועסים הסוסים באֻרוה שבלת-שועל. ישבתי +ואמצץ את השבב, שאנן כילד.</p> + +<p>זכרתי פתאם את כתב ידי, ואוציאהו מצלחתי. הוא נרטב; ואמתח אותו לאור השמש +למען ייבש. אחר כך החלותי לטיל בחדרי הנה והנה.</p> + +<p>כמה מכוער כל זה מסביב! על הרצפה מתגוללים פה ושם גזרי פחים; אין אף כסא +אחד, אף מסמר אחד על הקיר; הכל הלך לו אל מרתף „הדוד”, הכל אֻכל. +גליונות-ניר אחדים על השלחן, המכוסים בשִׁכבה עבה של אבק<span class="mdash">—</span>הנה זה כל רכושי. +השמיכה הירוקה אשר על המטה להַנס פאוּלי היא.</p> + +<p>הנס פאולי! ספקתי כפי. הנס פאולי פֶּטֶרסֶן, כמובן, יהיה לי לעזר!<span class="mdash">—</span>הנני +מתאמץ להעלות על זכרוני את מקום משכנו.<span class="mdash">—</span>האמנם רק עתה עלה על לבי הנס פאולי! +הוא, כמובן, יתקצף,<span class="mdash">—</span>על אשר לא פניתי אליו קודם!<span class="mdash">—</span>בו ברגע הנני חובש את +מגבעתי, צובר את הנירות, תוחב אותם אל צלחתי ויורד במרוצה מן המעלות.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הוי, אֶנס אוֹלַף!<span class="mdash">—</span>קורא אני בקול אל תוך האֻרוה.<span class="mdash">—</span>אחרי הצהרים אוכל לעזרך!</p> + +<p>בבואי אל בית המועצה הנני רואה כי הגיעה השעה האחת-עשרה, ואני רץ אל בית +המערכת. על יד הדלת הנני בוחן את מספרי גליונותי, מחליק אותם בזריזות +ודופק. הנני נכנס. דפיקות לבי נשמעות לאזני.</p> + +<p>האיש בעל המספרַים יושב על מקומו הרגיל. במורך-לב אני שואל אדות העורך. אין +מענה. הוא מוסיף לחתוך במספרים פִּסות של עתוני ערי השדה.</p> + +<p>הנני שונה את שאלתי ומתקרב אליו יותר.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>העורך הלך מזה,<span class="mdash">—</span>אמר הוא לאחרונה, מבלי הבט עלי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ומתי יבוא?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>איני יודע.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_61" id="Page_61">[עמ' 61]</a></span> +<span class="mdash">—</span>ועד איזו שעה בית המערכת פתוח?</p> + +<p>על זאת אינני מקבל כל מענה, והנני מוכרח לצאת. בעל המספרים, מדי דברו אתי, +לא הביט אף פעם אלי, אם כי הכירני תכף בקולי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הנה לידי כך באת,<span class="mdash">—</span>אמרתי בלבי:<span class="mdash">—</span>פה עוינים אותך כל כך, עד כי אינם רוצים עוד +גם לדבר עמך!</p> + +<p>האמנם כל זה על דעת העורך? אמנם הייתי עליו לטורח, מרבה להכיל. למן +הפיליטון האחרון המפורסם, בעל עשר הקרוֹנות, מלאתי את פני שלחנו כלו +במאמרים שלא יצלחו למאומה, אשר קרא אותם בתכיפות, ובתכיפות החזירם לידי. +כעת, מאליו מובן, הוא מתאמץ להפטר ממני בדרך כבוד.</p> + +<p>הלכתי בדרך העולה אל הומַנדסבִּיָן.<span class="mdash">—</span>הנס פאולי פטרסן הנהו סטודנט, מזרע +אכרים; הוא מתגורר בעלית-הבית, בגובה חמשה סולמים; הנס פאולי פטרסן איש עני +הוא.<span class="mdash">—</span>ואולם אם יש לו קרוֹנה, בודאי יתננה; זה כל כך נכון, כאלו היא מונחת +כבר בצלחתי.</p> + +<p>במשך כל הדרך שמחתי על השקל הזה<span class="mdash">—</span>כך גדל בטחוני בו. אך בגשתי אל הדלת מצאתי +אותה סגורה, ונחוץ היה לצלצל בפעמון.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>צריך אני לראות את הסטודנט פטרסן,<span class="mdash">—</span>אמרתי, ברצוני לבא הביתה:<span class="mdash">—</span>את חדרו אני +יודע.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>את הסטודנט פטרסן?<span class="mdash">—</span>שנתה העלמה: אולי אותו שהתגורר בעליה? הוא נסע מזה.<span class="mdash">—</span>לאן +נסע<span class="mdash">—</span>לא ידוּע. את המכתבים צוה לשלוח אל הֶרממַנסן בטוֹלדבּוֹדהַדֶה,<span class="mdash">—</span>ותגד +את מספר הבית.</p> + +<p>מלא תקוה ובטחון עברתי על פני כל טוֹלדבּוֹדהדה, בבקשי את משכנו של הנס +פאולי. הנס פאולי<span class="mdash">—</span>זוהי שִׁבלתי, נחוץ לי להחזיק בה.</p> + +<p>בעברי על יד בנין חדש, ששם עמדו שני חרשי-עץ ויקציעו קרשים, שלחתי את ידי +לתוך הערֵמה, ואוציא מתוכה שני שבבים מן היותר לבנים, ואתן את האחד אל פי +ואת משנהו<span class="mdash">—</span>אל צלחתי.<span class="mdash">—</span>קיבתי נאנחה מרעב.<span class="mdash">—</span>לפני חלון +<span class='pagenum'><a name="Page_62" id="Page_62">[עמ' 62]</a></span> +האופה הסתכלתי בעונג +בככר-לחם גדול מאד, שמחירו עשרה אֵירים,<span class="mdash">—</span>מעודי לא ראיתי עוד ככר לחם גדול +כמוהו, אשר ימכר במחיר כזה...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>„באתי לדרוש לאדרסת הסטודנט פטרסן”.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>בּרֶנדט-אַנקרס-הדה 10 №, בעליה.<span class="mdash">—</span>הלא תכף אלך אליו? ואם כן, אולי אקח אתי +מכתבים אחדים, אשר התקבלו בזמן האחרון על שמו?</p> + +<p>הנני שב העירה בדרך אשר באתי, עובר על-יד חרשי העץ, היושבים עתה ולוחצים +בין ברכיהם סירי-בדיל עם ארוחת-הבקר מבית-התמחוי לעם, אצל בית-המאפה שבו +ככר-הלחם במחיר עשרה אֵירים<span class="mdash">—</span>וכל עוד רוחי בי מרוב עיפות הנני מגיע לסוף אל +בּרנדט-אַנקרס-הדה.<span class="mdash">—</span>הדלת פתוחה, הנני מטפס בכבדות עד העליה ומוציא מצלחתי +את המכתבים, למען פעול תכף ומיד לטובה על מצב-רוחו של הנס פאולי.<span class="mdash">—</span>מאליו +מובן, כי הוא לא ישתמט מעשות אתי חסד, כאשר יוָדע לו מצב הענינים כמו שהוא. +להנס פאולי לב טוב; כזאת הגדתי תמיד על אדותו...</p> + +<p>ופתאם קראתי על הדלת, בהתבונני אל כרטיסו: „ה.פ. פטרסן, הסטודנט, נסע +לביתו”.</p> + +<p>ישבתי על הרצפה הקרה, נדהם לגמרי. שניתי פעמים אחדות כמכונה: „נסע לביתו! +נסע לביתו!”<span class="mdash">—</span>ואדום. אין דמע בעינים, אין רעיון במוח, אין הרגשה בלב. בעינים +לטושות ישבתי, בהביטי על המכתבים אשר בידי.</p> + +<p>כך עברו כעשרה, כעשרים רגעים<span class="mdash">—</span>אולי גם יותר; אני הוספתי לשבת על מקום אחד, +מבלי התנועע. ההָגות הכהה הזאת דמתה לתרדמה. אך בשמעי קול צעדים על המעלות +קמתי ממושבי ואמר:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>את הסטודנט פטרסן אנכי מבקש; הנה בידי שני מכתבים בשבילו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הוא נסע לביתו,<span class="mdash">—</span>ענתה בעלת הבית.<span class="mdash">—</span>אולם הוא ישוב אחרי ימי הדרור. אם כבודו +רוצה, יוכל להשאיר את המכתבים אצלי<span class="mdash">—</span>אני אמסור.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_63" id="Page_63">[עמ' 63]</a></span> +<span class="mdash">—</span>כן, הואילי נא בטובך למסרם לו. אולי המכתבים נכבדים, ולו ינעם לקבלם. +שלום.</p> + +<p>ירדתי, ואקרא בקול גדול, בקמצי אגרופי באויר: „נבָלה היא!” לחצתי שִׁני +בהתמרמרות ואצעק, בהביטי על העננים: „נבלה היא זאת!”</p> + +<p>אולם אחרי צָעדי צעדים אחדים עמדתי, ואחבק ידי, ובהטותי ראשי הצדה שאלתי +בקול מתוק כדבש:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אך האם קראת אותו לעזרה, בני?</p> + +<p>הנגון היה מזויף.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>בהטעמה, בהטעמה! האם קראת לעזרה <i>אותו </i>, בני?<span class="mdash">—</span>ובהשפילי את ראשי, עניתי +בנגון של בכי: לא!</p> + +<p>גם זה לא הוטעם כראוי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הוי, גולם, אפילו לחנוף אינך יכול!<span class="mdash">—</span>כן,<span class="mdash">—</span>צריך אתה לאמר,<span class="mdash">—</span>כן, קראתי! ועליך +לאמר זאת בקול של חנינה!<span class="mdash">—</span>כן. נא, עוד הפעם!<span class="mdash">—</span>כך, כעת יותר טוב. שאף נא רוח, +שאף רוח כמחלל בחליל! כן! טוב!</p> + +<p>ואלַמד את עצמי חנופה, וארקע ברגלי כי לא עלה לי הדבר; חרפתי את עצמי בשם +גולם, ואסב עלי את עיניהם של כל העוברים.</p> + +<p>אחזתי דרכי עוד הפעם קדימה, ואלעס את שבבי, ובלי משים עמדתי פתאם על מגרש +מסלת הברזל. במגדל בית-התפלה הראה השעון חצי השעה השניה.<span class="mdash">—</span>עמדתי כרגע +ואחשוב. על מצחי התגלגלו טפות זעה, ועיני דמעו.<span class="mdash">—</span>„נלך אל רחוב החוף”,<span class="mdash">—</span>אמרתי +אל נפשי.<span class="mdash">—</span>„כמובן, אם שעתך פנויה”. ובהשתחוי לפני עצמי שמתי פעמי אל רחוב +החוף.</p> + +<p>הים מתנודד מול זהר השמש, האניות מתקדרות. בכֹּל תנועה: שריקת האניות; +נושאי סבל עם ארגזים על כתפיהם; שירה עליזה של מעמיסי משא על המעברה.</p> + +<p>לא הרחק ממני יושבת מוכרת-עוגות ומנקרת בחוטם-התכלת שלה על פני סחורותיה. +השלחן הקטן לוקח את לבי ומושך אותו לכל מיני ממתקים, ואני מסב את עיני +בשאט-נפש.<span class="mdash">—</span>סחורותיה מפיצות צחנה על פני כל רחוב-החוף; פי<span class="mdash">—</span>פִּתחו +<span class='pagenum'><a name="Page_64" id="Page_64">[עמ' 64]</a></span> +החלונות!</p> + +<p>הנני פונה אל האיש, היושב על ידי, ומראה לו על הסכנה הכרוכה בכל אלה הריחות +של עוגות וכירַים. הוא איננו מסכים לדברי.</p> + +<p>בכל אופן, הלא צריך הוא להסכים, כי... אך שכני רואה בדברַי חוצפה, ומבלי תת +לי לכלות דברי הנהו קם והולך לו.</p> + +<p>ואני רודף אחריו ומשיגהו ומתאמץ להחזירו מדעתו הרעה, אשר הוא חושב עלי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>שים נא לב אל תנאי שמירת-הבריאות,<span class="mdash">—</span>אומר אני אליו, בגעתי בכתפו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>סלח נא, אינני מתושבי העיר הזאת ואיני יודע דבר אדות תנאי שמירת-הבריאות +המקומיות,<span class="mdash">—</span>עונה הוא לעמתי ומביט עלי בחרדה.</p> + +<p>זה הוא ענין אחר, אם לא מתושבי העיר הנהו. אם כן, אולי אוכל להועיל לו +באיזה דבר? האם איננו צריך, למשל, למורה דרך? לא? אנכי הייתי עושה עמו את +החסד הזה בעונג רב, וכמובן<span class="mdash">—</span>בלי מחיר.</p> + +<p>אולם, יהי מה שיהיה, הוא רוצה להפטר ממני, והנהו עובר במרוצה אל העבר השני +של הרחוב.</p> + +<p>שבתי שנית אל ספסלי, ואשב. הייתי מרוגז מאד, וכלי-הזֶמר הגדול, אשר השמיע +נגינותיו מרחוק, הוסיף להרגיזני עוד יותר. זאת היתה מוזיקה נמרצה, מצלצלת +בעוז, אחת ממנגינות וֶבֶר; וילדה קטנה שוררה אחריה.<span class="mdash">—</span>קולו הנוגה של +כלי-הזמר, הדומה לקול החליל, חודר כל קרבי, ועורקַי מחלים להזדעזע, כאלו +מנסרים אותם בקשת של כנור<span class="mdash">—</span>אך פתאם הנני מחל להרגיש כי רוחי טובה עלי מאד +ומזמר יחד עם הילדה. אכן עלילות מוזרות מעולל הרעב לבן-אדם! הנני כבר +מאֻשר, צולל בקולות המנגינה; כמדומני, כי אני מתעופף אל הרקיע ומרחף בין +קרני השמש.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>פרוטה אחת! אמרה ילדת המנגן, בהושיטה אלי קערת בדיל.<span class="mdash">—</span>פרוטה אחת!</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_65" id="Page_65">[עמ' 65]</a></span> +<span class="mdash">—</span>תכף,<span class="mdash">—</span>עניתי בלי-דעת; נתרתי ממקומי ואתקע את כפי לתוך צלחתי.<span class="mdash">—</span>אולם הילדה +חושבת כי אני מתקלס בה, והולכת מאתי.</p> + +<p>זאת הסבלנות הדוממת היתה יותר מדי אנושה בשבילי; טוב טוב היה לוּ חרפתני<span class="mdash">—</span>כי +אז רוח לי. ואקרא אליה בשטף של עצבון נמרץ:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אין לי אף פרוטה, אך אנכי לא אשכחך. אולי אתן מחר. מה שמך?<span class="mdash">—</span>אַה, שם נחמד! +אכן לא אשכחהו. אם כן, עד יום המחרת.</p> + +<p>אולם ראיתי כי היא אינה מאמינה לדברי, אף כי איננה עונה דבר, ואבך ביאוש. +קראתי לה שנית, פתחתי קרסי מעילי, ואחפץ לתת לה את מקטרני.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>גשי הנה, לא אעשה לך דבר!</p> + +<p>אך המקטורן זה כבר איננו אתי!<span class="mdash">—</span>איך זה אפוא לא שמתי לב לזאת?</p> + +<p>הילדה ברחה במהירות. סביבי נקהלו הולכי-בטל, ויצחקו. והשוטר פלג לו דרך +בתוכם. „מה זה פה?”</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אין דבר,<span class="mdash">—</span>עונה אני<span class="mdash">—</span>הבל הבלים! חפצתי לתת לילדה קטנה אחת את מקטרני... +בשביל אביה... אין ללעוג לזאת, רבותי! אנכי אלך הביתה ואלבש מקטורן אַחר.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אל נא בשערוריות!<span class="mdash">—</span>אומר השוטר.<span class="mdash">—</span>לך לך לדרכך.<span class="mdash">—</span>והוא דוחף אותי מתוך +ההמון.<span class="mdash">—</span>הלך הגליונות?<span class="mdash">—</span>צועק הוא בעקבותי.</p> + +<p>אַח, כן, באמת שלי הם<span class="mdash">—</span>מאמרים לעתונים, תעודות שיש להן ערך רב! הנני מבקש +סליחה על פזור-נפשי!</p> + +<p>אני לוקח את כתב-היד, ואחרי הוכחי כי הוא מסודר הנני מכונן צעדי ישר אל +בית-המערכת. על המגדל מראה השעון את השעה הרביעית.</p> + +<p>לשכת הסופרים סגורה. כגנב הנני יורד ביראה מעל המעלות ועומד כאובד עצות. מה +לעשות עתה?<span class="mdash">—</span>הנני נשען אל הקיר, מביט על הרצפה וחושב מחשבות.<span class="mdash">—</span>אצל רגלי מונח +<span class='pagenum'><a name="Page_66" id="Page_66">[עמ' 66]</a></span> +מחט, ואני לוקח אותו ומסתירו.</p> + +<p>ומה אם אסיר מעל מעילי את הכפתורים? כמה יתן לי המַלוה בעדם? יתכן, כי אינם +שוים מאומה<span class="mdash">—</span>כפתורים במה נחשבים הם?<span class="mdash">—</span>בכל זאת צריך לנסות: הלא כמעט חדשים +הנם! הבה אתיק את תפריהם באולרי ואשאם אל המרתף, אל „הדוד”. את המעיל אפשר +לרכוס במחט הזה.</p> + +<p>התקוה לתת בעבוט את כפתורי החיתה אותי ותשמחני; ואחל להתיק תפריהם, ובאותה +שעה פטפטתי:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הלא תבין, מצבי דחוק זה איזה זמן... אתה חושב, כי הכפתורים<span class="mdash">—</span>מחוקים? אל נא +תדבר הבלים. הייתי רוצה לראות איש, אשר כפתוריו נשמרו בצורה כזו! אני, האמת +אמר לך, אינני אוהב לרכוס את מעילי,<span class="mdash">—</span>אצלי הכל פתוח לרוחה!... מה, אינך +רוצה? נא, עשרה אֵירים בודאי תתן בעדם!... הה! אלי, מי זה אומר, כי אני +מאלץ אותך לתת לי יותר!... נא, טוב הדבר, לך קרא לשוטר, ואני אחכה פה מדי +לכתך. אל תדאג<span class="mdash">—</span>לא אגנוב מאומה!... נא, שלום לך! שמי טנגן<span class="mdash">—</span>אנכי, דע לך, +אחרתי בנשף קצת...</p> + +<p>אז שמעתי קול צעדים על המעלות. זהו האיש בעל-המספרַים; הנני מסתיר במהירות +את כפתורי בצלחתי. הוא חולף על פני, מבלי ענות על ברכתי, ומחל להסתכל +בצפרניו. הנני מעמיד אותו ושואל: איה העורך.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הלך מזה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>שקר אתה דובר!<span class="mdash">—</span>אמרתי. ובחוצפה יתרה, אשר הפליאה אותי בעצמי, הוספתי:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אני צריך לדבר עמו בענין אחד נכבד. יש ידיעות מעַנינות.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>האם לא תוכל לספרן לי?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לך?<span class="mdash">—</span>שאלתי, ואעיף עליו מבטי ואבחנהו מכף רגל ועד ראש.</p> + +<p>זה היה להועיל. הוא הוליכני למעלה, ויפתח את הדלת.<span class="mdash">—</span>גרוני הצטמק, ובלחצי שני +נכנסתי אל חדר העורך.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>שלום. אַה, אתה הוא, אדוני?<span class="mdash">—</span>אמר בחן.<span class="mdash">—</span>הואיל +<span class='pagenum'><a name="Page_67" id="Page_67">[עמ' 67]</a></span> +נא לשבת.</p> + +<p>לוּ הראה לי את הדלת, כי אז גרם לי הדבר יתר עונג. דמעות התגלגלו בעיני +מפני דאבון-נפש.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אנא, הואיל נא לסלוח לי,<span class="mdash">—</span>אמרתי בלשון עלגים.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>שב נא,<span class="mdash">—</span>שנה הוא.</p> + +<p>ישבתי ואבאר, כי הבאתי מאמר, אשר להדפסתו בעתונו יש בעיני ערך מיוחד. זמן +רב מאד עבדתי בו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אנכי אקרא,<span class="mdash">—</span>אמר ויקח מידי את הגליונות.<span class="mdash">—</span>הנך עובד בחריצות בכל מה שאתה +כותב, אולם מתלהב הנך יותר מדי. לוּ החלות לכתוב ביתר קרירות-רוח! הרבה +קדחת יש בכתיבתך!... אך נקרא ונראה!<span class="mdash">—</span>והוא הפך פניו שנית אל השלחן.</p> + +<p>אנכי לא יצאתי. אולי אבקש מאתו קרוֹנה בהלואה? אולי אבאר לו מפני מה יש +במאמרי כל כך הרבה קדחת? זה היה מוביל אל המטרה: הלא זאת הפעם הראשונה אני +מבקש שכר למפרע!</p> + +<p>ואקום.<span class="mdash">—</span>המ...!<span class="mdash">—</span>אולם הן אך זה לא כבר התאונן על עסקיו הרעים, וגם שלח אל +איזה מקום לקחת את שכרי, יען כי בקוּפה לא היה כל כסף. יתכן, כי גם הפעם +יקרה כדבר הזה. לא, אין כדאי!</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מה תואיל לבקש עוד?<span class="mdash">—</span>אמר העורך, בהרימו ראשו.</p> + +<p>אין דבר,<span class="mdash">—</span>עניתי בקול אמיץ ככל האפשר.<span class="mdash">—</span>הייתי חפץ רק לדעת, מתי עלי לבוא.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>בעוד יומים,<span class="mdash">—</span>ענה העורך.</p> + +<p>טוּב-לבו של האיש הזה קסמני כל כך, עד כי גמרתי בדעתי בהחלט לבלי הפריעו +בבקשתי, בחפצי להַראות כי כדאי אני שיתהלכו אתי ככה.<span class="mdash">—</span>לא; כנראה, צריך +לרעֹב.<span class="mdash">—</span>ואלך.</p> + +<p>בתקוף אותי הרעב מֶחָדש החלותי ללעוס את השבב השני; אולם לא התחרטתי על אשר +לא בקשתי כסף. אלה השבבים משכיחים את הכאב<span class="mdash">—</span>אינני מבין כלל, איך זה לא ידעתי +זאת קודם?<span class="mdash">—</span>ואבייש את עצמי בשביל הכַּונה בלבד<span class="mdash">—</span>להביא +<span class='pagenum'><a name="Page_68" id="Page_68">[עמ' 68]</a></span> +איש במבוכה בבקשת חסד. +הלא זאת היתה נבלה נוראה מצדי! להפריע מנוחת איש על לא דבר! האם לא חמור +גרם אני אחרי כל אלה?</p> + +<p>ולמען יסר את נפשי<span class="mdash">—</span>החלותי לרוץ ברחובות, בהאיצי בעצמי בחרפות ובהתמרמרי בכל +פעם אשר עמדתי לנוח.</p> + +<p>באופן כזה באתי במרוצה אל תוך פיליסטרֶדה, ואחר כך כאשר עמדתי ואבך מרוע לב +ומאין אונים, רעדתי בכל גופי, ואהי אנוס לשבת על המעלות. „לא, עמוד!” אמרתי +לעצמי, ובתור עונש הכרחתי את עצמי לעמוד, בהַתלי בהשחתת נפשי.<span class="mdash">—</span>לבסוף, כעבור +רגעים אחדים, הרשיתי לעצמי בניד ראש לשבת על המעלות. אולם רק על המקום +הבלתי מכשר ביותר.</p> + +<p>אל אלהים, מה רב התענוג אשר במרגוע הזה! מחיתי זעה מעל פני, ואאנח מעומק +הלב. מה מאד רצתי! אולם אינני מתחרט<span class="mdash">—</span>כגמולי עשיתי לי! באמת, איך זה עלתה על +דעתי ללות קרונה? צריך אפוא הפעם לענוש את עצמי!<span class="mdash">—</span>ואחל להוכיח את נפשי +תוכחות מוסר בנגון של אב מוכיח, ובין כה לאט לאט מלאתי התרגשות, ואחל +לבכות.</p> + +<p>כך עבר רבע שעה, או יותר. על ידי שוטטו עוברים ושבים. אך איש לא החרידני. +צעקה וצחוק של ילדים נשמעו; מככר-הטיול הסמוך נשמע צפצוף צפרים.</p> + +<p>השוטר נגש אלי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מה אתה יושב פה?<span class="mdash">—</span>שאל.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אני מוצא בזאת עונג.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הנני עוקב אחריך זה חצי שעה,<span class="mdash">—</span>אמר אלי:<span class="mdash">—</span>זה חצי שעה הנך יושב פה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>נא, ומה בכך? ומה לך ולזאת?</p> + +<p>קמתי בעַגמה ואלך הלאה, אך על המגרש עמדתי ואביט מאחרי אל הרחוב.<span class="mdash">—</span>הנני יושב +למען התענג! האם זה היה מענה? „עיפתי”, היית צריך לענות, וגם זה בקול של +חנינה! אתה גולם! לעולם לא תלמד לחנוף! כן, צריך היית לאמר „עיפתי” ולהשמיע +קול גניחה ככבשה חולה!</p> + +<p>בהגיעי עד סוכת שומר המכַבים, עמדתי שנית.<span class="mdash">—</span>רעיון +<span class='pagenum'><a name="Page_69" id="Page_69">[עמ' 69]</a></span> +חדש, ספקתי כפי, ואצחק +בקול כל כך גדול, עד כי הבאתי את כל העוברים לידי השתוממות, ואמר: לא, הנך +צריך ללכת בלי אחור אל הכהן לֶויוֹן. חי ה', צריך אתה לעשות זאת. פשוט, +בתור נסיון. האם יש איזה מעצור? הלא גם מזג האויר יפה מאד.</p> + +<p>נכנסתי לבית מסחר הספרים של פַּשה, דרשתי בלוח למשכנו של הכהן לויון, ואלך +אליו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כעת, הלאה קלות ראש,<span class="mdash">—</span>העידותי בנפשי.<span class="mdash">—</span>האם מוסר לבך לא יכך כלל?<span class="mdash">—</span>רעיון נבער: +לרעבים אי אפשר שיהיה מוסר לב.<span class="mdash">—</span>הנה באת אל הכהן ובפיך בקשה נכבדה מאד. אולם +צריך אתה תחלה להטות ראשך הצדה ולדבר בקול של זמרה.<span class="mdash">—</span>מה, אינך רוצה? אם כן +אפוא אל תלך כלל. ובכן: הנך נמצא במצב של מלחמה, הנך נלחם עם כחות האפלה +והחשכה, עם מלאכי חבלה של הספק וילדי התופת, הנך צמא ליין ולחלב שמים. אך +זה מקרה נפלֶה!<span class="mdash">—</span>אולם מאמין אתה באֹשר, כי, תודה לאל, עוד לא אבדה ממך +אמונתך.<span class="mdash">—</span>אחר כך תחבק ידיך, ובענוה ערומה תחל לבקש ברכה מהכהן לויון. בנוגע +לממון, הנך שונא אותו בכל דמות שתהיה, אם כי לוּ נמצאו לך קרונות אחדות, כי +אז היו רצויות, ואף גם נחוצות...</p> + +<p>עמדתי לפני פתח ביתו של הכהן. „קבלת אורחים מן 12 עד 4”.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כעת קץ להַעוָיות! אמרתי.<span class="mdash">—</span>כעת עלינו להיות תמימים! כן; את הראש הצדה; +עוד.<span class="mdash">—</span>ואצלצל.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הייתי רוצה לדבר עם האדון הכהן,<span class="mdash">—</span>פניתי אל העלמה אשר פתחה את הדלת, אך לא +היה בי כח להוסיף:<span class="mdash">—</span>דבר-אלהים לי אליו.</p> + +<p>הוא יצא,<span class="mdash">—</span>ענתה.</p> + +<p>יצא! יצא! זה בטל את כל מזמותי, את כל אמרי השֶׁפר המוכנים אתי. למה קבלתי +על עצמי ללכת דרך רב כזה?<span class="mdash">—</span>עמדתי תפוש במחשבות.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>האם הענין נכבד?<span class="mdash">—</span>שאלה העלמה.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_70" id="Page_70">[עמ' 70]</a></span> +<span class="mdash">—</span>לא,<span class="mdash">—</span>עניתי.<span class="mdash">—</span>פשוט, מזג האויר מעורר את הלב לבקש ברכה<span class="mdash">—</span>כי על כן באתי אל +האדון הכהן.</p> + +<p>עמדנו דומם זה לעומת זו. אני שמתי בכונה את ידי על חזי, ברצותי להפנות את +לבה אל המחט, שבו נרכס מעילי; בעיני בקשתיה להבין את מטרת בִּקוּרי, אך +המסכנה לא הבינה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, מזג האיר נחמד. והגברת בבית?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>בבית. אך היא מוכת-פָּדַגרה; היא שוכבת על הספה מבלתי יכלת למוש ממקומה... +אולי אמסור איזה דברים בשם כבודו?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא,<span class="mdash">—</span>עניתי.<span class="mdash">—</span>אני מטַיל לעתים טיולים כאלה לטובת בריאותי, אחרי ארוחה שמנה!</p> + +<p>ואשוב לאחור. מה אפטפט עוד ולא פטפטתי? ואף גם זאת, השחוק החל לזעזעני. +קבלת אורחים מן 12 עד 4; אני אחרתי אפוא לבוא כשעה<span class="mdash">—</span>ושעת הברכה עברה בשבילי!</p> + +<hr /> + +<p> +<ins class="correction" title="במקור: בסטוֹרטוֹב"> +<i>בסטורטוב </i></ins> +ישבתי על אחד הספסלים שאצל בית-התפלה.<span class="mdash">—</span>רע, רע המעשה!<span class="mdash">—</span>עיפתי +יותר מדי בשביל לבכות, ואשב בלי נוע, כפסל.</p> + +<p>לבי בער; הכאב בקיבה היה לבלי נשא. לעיסת השבבים לא הוסיפה עוד להועיל; +מלתעותי נטשו את העבודה הנוראה הזאת, ואתן להן מנוחה. ולא זאת בלבד, אלא גם +קליפת תפוח-הכסף, אשר הרימותי ברחוב ואבלענה, גרמה לי געל-נפש מכוער. מצב +בריאותי הלך הלוך ורפף, גידים כעין התכלת בצבצו על כפות ידי. כרעתי לגמרי +תחת מזלי.</p> + +<p>באמת, מה בקשתי עד כה? כל היום רצתי ואבקש קרוֹנה למען המשיך את חיי עוד +שעה. האם לא אחת היא, אם יקדים או יאחר לבוא היום אשר אין מפלט ממנו?<span class="mdash">—</span>לוּ +הייתי אדם הגון, כי עתה הלכתי זה כבר לביתי, שכבתי על המטה, ואפקיד את נפשי +בידי גורלי...</p> + +<p>מחשבותי נטהרו כליל. עת למות. כעת בציר, וכל היקום צולל בשַׁנה.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_71" id="Page_71">[עמ' 71]</a></span> +התעמקתי ברעיון הזה, ומדי התעורר מקרבי תקוה קלה להצָלה לחשתי במרירות: +„הוי כסיל, כבר התחילה מיתתך”.<span class="mdash">—</span>אולם צריך תחלה לערוך מכתבים אחדים, להכון +כראוי לקראת המות. אנכי אתרחץ בשקידה ואביא סדרים במטתי! את ראשי אניח על +גליון ניר לבן, היותר נקי אשר ימצא אצלי, ואת השמיכה הירוקה...</p> + +<p>השמיכה הירוקה! התעוררתי פתאם, דמי התפרץ לתוך ראשי, ולבי פעם בחזקה.<span class="mdash">—</span>קמתי +מעל הספסל ואלך הביתה. עוד הפעם החלו החיים להסתער בעורקי, ואשנה כפעם +בפעם: „השמיכה הירוקה! השמיכה הירוקה!” החשתי צעדי, כפי כחותי, ובמהרה באתי +לבית חרושת-הפחים שלי.</p> + +<p>במהירות ובהחלט נגשתי אל מטתי, ואקפל את השמיכה הירוקה של הַנס +פַּאוּלי.<span class="mdash">—</span>זאת עוד תצילני! הקוֹל הנבער, אשר נהם לפנים על מחשבת הנבלה +הראשונה הזאת<span class="mdash">—</span>הכתם הראשון שעל לבי<span class="mdash">—</span>, כבר נדם, אינני הדיוט עושה חסד, אף לא +אחד הקדושים; תודה לאל, עוד נשארה לי קצת בינה!</p> + +<p>לקחתי את השמיכה תחת זרועי, ואלך אל ה„דוד”.</p> + +<p>פה צלצלתי כל כך בזעף, עד כי חרדתי בעצמי. ויצא אלי המלוה, אשר קם זה עתה +מארוחת הצהרים, והבשר עודנו בין שניו. נגשתי אל השלחן.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>תן לי חצי קרונה בעד המשקפים האלה!<span class="mdash">—</span>אמרתי.<span class="mdash">—</span>בעוד ימים שנים אפדן.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הלא של ברזל-עשת הם.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ומה בכך?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אינני יכול לתת לך מאומה בעדם.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, כמובן, אינך יכול. הלא אך לצון חמדתי לי. הנה שמיכה בלתי נחוצה לי, +אשר אולי תמצא בה חפץ.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לדאבוני, מזָוִי מלא שמיכות כלו,<span class="mdash">—</span>ענה הוא, וכאשר גלותי לפניו את השמיכה +הביט עליה בבוז, ויקרא:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אל נא תטריח את עצמך, אין לי חפץ בה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אני חפצתי להראותה לך ראשונה מהצד החצוני; ועתה הואיל נא לראותה מבפנים.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_72" id="Page_72">[עמ' 72]</a></span> +<span class="mdash">—</span>כן, כן, אולם אחת היא. אין לי חפץ בשמיכתך, ומראש אוכל להגיד לך כי איש לא +יתן לך בעדה אפילו עשרה אֵירים.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כמובן, כן הדבר; היא ישָׁנה, אולם חושב אני כי תוכל להמָכר במכירה של +פומבי בתוך שאר שמיכות ישנות.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אולי כן הדבר, אך בכל אופן לא אקח אותה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>חמשה ועשרים אירים?<span class="mdash">—</span>שאלתי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא, אינני חפץ בה; שים נא לבך לזאת, כי אינני חפץ בה!</p> + +<p>לא נשאר אפוא לפני אלא לתחוב את השמיכה עוד הפעם אל תחת זרועי, וללכת +הביתה.</p> + +<p>הצעתיה עוד הפעם על מטתי ואחליקה, בהתאמצי להכחיד כל זכר לחטאי. באותו הרגע +אשר אמצתי את לבי לעשות עלילה של תרמית, כפי הנראה, לא היה ברוחי נכונה; +יותר שחשבתי על אדות המעשה הזה, נראה לי יותר נורא. פשוט רוח של חולשה +תקפני, לא יותר. הן אך נמשכתי אחרי הנבלה הזאת<span class="mdash">—</span>וארגיש תכף, כי לא יֵצא ממנה +כל טוב, ועל כן הסבתי את השיחה אל המשקפים.<span class="mdash">—</span>ואשמח על אשר לא כליתי לעשות את +העבֵרה הזאת, שהיתה מאפילה את ימי חיי האחרונים.</p> + +<p>יצאתי שנית להתנודד ברחובות. עוד הפעם ישבתי על הספסל שאצל בית התפלה, +ובאפיסת-כחות גמורה הורדתי את ראשי על לבי.</p> + +<p>איך שיהיה, ברחוב יותר טוב מאשר בבית: יותר אור. וגם הענויים אינם כל כך +קשים באויר הזך. לבוא הביתה אספיק בכל שעה.<span class="mdash">—</span>בכל זאת גם פה היו המכאובים +כבדים מנשא. הרימותי אַבנוֹן<a name='FNanchor_11' id='FNanchor_11'></a><a href='#Footnote_11' class='fnanchor'>[כ]</a> ברחוב, ואשים אותו אל פי, רק בשביל ללעוס +דבר מה, אולם הוספתי לשבת כפסל. סביבי נשמע שאון של הליכה, נסיעה ודבור, +ואני הקשבתי לו, כמו מתוך שֵׁנה.</p> + + + +<p>אבל אולי אנסה לתה בעבוט את כפתורי? הנני חולה מאד, צריך אני ללכת הביתה, +ו„הדוד” שוכן בדרך.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_73" id="Page_73">[עמ' 73]</a></span> +קמתי ואתנהל לאטי ברחובות, בטלטלי בכבדות את רגלי. ראשי בער, הוא נלחץ כמו +במַכבּש, ואני מהרתי ללכת, כפי כחותי.<span class="mdash">—</span>עוד פעם צריך הייתי לעבור על יד +בית-המאפה, שבחלונו הוצג ככר-הלחם. „לא, אנחנו לא נעמוד פה!” אמרתי אל עצמי +בחשיבות.<span class="mdash">—</span>ומה אם אכנס ואבקש פת לחם, בתור מתת-יד? רעיון פתאומי, מהיר +כברק.<span class="mdash">—</span>„פי”, לחשתי, ואניע בראשי.</p> + +<p>במבוי עמד צמד נאהבים, ויתלחשו בלאט; הלאה נשקפה עלמה צעירה בעד החלון. +הלכתי לאט, בהתאמצי להעמיד פנים כאלו אני מעמיק לחשוב באיזה ענין. ובין כה +וכה והעלמה יצאה במרוצה החוצה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מה לך, חביבי, כי העוית פניך כל כך! החולה אתה?<span class="mdash">—</span>במלים האלה רפרפה העלמה על +פני.</p> + +<p>ואני עמדתי.<span class="mdash">—</span>בודאי כָּחשתי מאד ועיני עמקו בחוריהן. אכן, כנראה, נאוה +תארי!<span class="mdash">—</span>להיות איש חי ולהדמות למת<span class="mdash">—</span>כך גזר עלי הרעב!</p> + +<p>ובפעם האחרונה התלקחה עֶברתי בקרבי ותזעזע את כל שרירַי. „העוית פניך”,<span class="mdash">—</span>הנה +כי כן!... הן על כתפי ראש שבאמת קשה למצא דומה לו, ובידי אגרופים שבהם +הייתי יכול להדק לעפר את אחד נושאי הסבל,<span class="mdash">—</span>ואחרי כל אלה עלי למות ברעב בתוך +כרסטיאַניה! היש בזה אף צל של הגיון?<span class="mdash">—</span>יומם ולילה עבדתי כחמור, עיני עששו על +גבי הספרים<span class="mdash">—</span>ועל מה זה, ולמה? הנה הכל מתקלסים בי!<span class="mdash">—</span>עתה באה אפוא העת לאמר: +רב לי! רב!</p> + +<p>ומבולבל מפני התמרמרותי ההולכת הלוך וגבור, בחרקי שנים, בבכותי ובגדפי, +בהכרת אפיסת-כחותי, התנהלתי הלאה מבלי הבט אל העוברים. החילותי עוד הפעם +לענות וליסר את נפשי: הכיתי את עצמי בראשי בעמודי הפנסים, נשכתי את לשוני +מדי החלה לפטפט דברים חסרי טעם, ואצחק בגילה בכל פעם אשר גרמתי לי כאב.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אך מה אפוא עלי לעשות?<span class="mdash">—</span>שאלתי את עצמי לבסוף, וברקעי פעמַים ברגל, שניתי<span class="mdash">—</span>מה +אפוא עלי לעשות?</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_74" id="Page_74">[עמ' 74]</a></span> +איזה מן העוברים ענני על זאת בצחוק:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ללכת לבית המשוגעים.</p> + +<p>הבטתי אחריו. זה היה אחד מרופאי-הנשים המפורסמים, „הֶרצוג” כנוּיו. אף האיש +הזה, מיודעי, לא הכירני. שבתי למנוחתי.<span class="mdash">—</span>אמנם, הצדק אתו; אני יוצא מדעתי. +הנני מרגיש, כיצד הסִכלות משתפכת בעורקי ומגיעה עד מוחי. הצדק אתו: אמנם +באופן כזה צריך לשים קץ לכל.</p> + +<p>הוספתי ללכת בדרכי הארוכה והזעומה. כן, אנכי אשמע לעצה זו: שם אמצא לאחרונה +מקלט שקט. אנכי אבקש שיסגרו אותי בבית המשוגעים.</p> + +<p>אך עוד הפעם עמדתי מלכת,<span class="mdash">—</span>לסגור?</p> + +<p>אימה נפלה עלי:<span class="mdash">—</span>אז אבוא שנית אל בית המועצה, אל חדר מלא חשך, בלי כל קו +אור; לא, לא, בעד כל הון!<span class="mdash">—</span>יש עוד דרך מפלט, צריך רק למצאו. צריך לחשוב: +שעתי פנויה למדי.</p> + +<p>הנה, למשל, יכול היה להיות לי לעזר הסוחר אֵיסלֶר, עוד לא הייתי אצלו. אולי +ייעץ לי דבר מה; הוא איש טוב.<span class="mdash">—</span>ואבך בדאבון נפש.</p> + +<p>איסלר? האין זה אצבע אלהים? בודאי, לא במקרה עלה השם הזה על זכרוני, ומה גם +כי מִשכנו רחוק מפה. אלך נא אליו, ובדרך ארָגע, ורוחי ישוב אלי. לפנים +הייתי מבקר אותו לעתים תכופות, אף קניתי מאתו הרבה תוי-זמרה.<span class="mdash">—</span>כמה אבקש +מאתו? חצי קרונה? זה אולי יהיה עליו רק לטורח; טוב אפוא לבקש קרונה שלמה.</p> + +<p>באתי אל המַחסן ואשאל לבעל הבית; ויַראו לי על שלחן הסופרים. שם ישב איש, +לבוש על פי המָדה האחרונה, ויביט בספרים.</p> + +<p>גמגמתי איזה דברים כמבקש סליחה, ואציע את בקשתי. בהיותי אנוס בגלל מצבי +לפנות אליו... לזמן היותר קצר... עד שאקבל את שכר הסופרים המגיע לי... הוא +היה מגדיל חסדו עמדי, לוּ...</p> + +<p>עוד לא הספקתי לגמור, והוא הסב פניו שנית אל השלחן, +<span class='pagenum'><a name="Page_75" id="Page_75">[עמ' 75]</a></span> +ויחל לכתוב. ובראותו +אותי עומד מחריש הביט עלי כמו מן הצד, ויניע בראשו היפה ויאמר: „לא”. +וידום.</p> + +<p>ברכי רעדו, ומוכרח הייתי להשען על ארון קטן. לא חפצתי לצאת. מדוע זה עלה על +זכרוני דוקא שמו הוא?<span class="mdash">—</span>הרגשתי דקירות תכופות בצלעי השמאלית, וזעה רבה +שטפתני.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>שמעני, אדוני,<span class="mdash">—</span>אמרתי:<span class="mdash">—</span>מצבי רע מאד, ואני חולה מאד; אנכי אחזיר לך את +הקרונה הזאת בעוד יומים. היתכן, כי לא תתן אותה לי?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מדוע זה, יקירי, הנך פונה דוקא אלי?<span class="mdash">—</span>שאל הוא.<span class="mdash">—</span>אתה איש בלתי ידוע לי כלל. +לך לך אל בית המערכת, מקום שמכירים אותך.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>רק לערב הזה,<span class="mdash">—</span>אמרתי אני.<span class="mdash">—</span>בית המערכת כבר סגור, ואני רעב באופן נורא!</p> + +<p>הוא רק הניע בראשו, ויוסף להניע בו גם מדי אחזי בכף-המנעול.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>היה שלום,<span class="mdash">—</span>אמרתי.</p> + +<p>אם כן, זה לא היה אצבע אלהים!<span class="mdash">—</span>ושפתי התעווּ, ואצחק צחוק מכאיב לב.</p> + +<p>התנהלתי בכבדות לאחור, מרבע אחד אל משנהו, בשבתי לעתים לנוח על המעלות. לוּ +רק לא יסגרוני! אימת ההסגר בעתתני כל העת ולא נתנה לי מנוח; בשעת כל פגישה +עם שוטר התאמצתי להמלט בהחבא אל איזה מבוי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>עתה נספור אפוא מאה צעדים, וננסה מחדש את ההצלחה!<span class="mdash">—</span>החלטתי פתאם.</p> + +<p>זאת היתה חנות קטנה של צמר, אשר לא הייתי עוד בה מעולם. אצל השלחן עמד +המשרת; מרחוק נראה מַחסן עם כתובת על הדלת, וארגזים חבושים אחדים.<span class="mdash">—</span>חכיתי עד +צאת הקוֹנָה, אשה צעירה בעלת גומות בלחייה. מה נחמדה היא! כמעט חפצתי לקחת +את לבבה, אך זכרתי את המחט אשר על מעילי, ואסב פני ממנה, בעצרי בעד בכיי.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מה כבודו מבקש?<span class="mdash">—</span>שאל המשרת.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הבביתו האדון?<span class="mdash">—</span>שאלתי אני.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_76" id="Page_76">[עמ' 76]</a></span> +<span class="mdash">—</span>הוא נוסע בזמן הזה ביוֹטוּנהֵימן!<span class="mdash">—</span>ענה המשרת.<span class="mdash">—</span>האם יצוה כבודו למסור לו +איזה דברים?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>רוצה אני לבקש מאתכם אֵירים אחדים למען קנות מאכל,<span class="mdash">—</span>אמרתי, בהתאמצי +להצטחק.<span class="mdash">—</span>הנני רעב, ואין לי אף פרוטה אחת.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אם כן אפוא, הנך עשיר כמוני ממש,<span class="mdash">—</span>ענה הוא בגשתו אל צרורות צמרו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אל נא תשיבני ריקם, הנני מתחנן אליך,<span class="mdash">—</span>אמרתי, ודמי נקפא בקרבי,<span class="mdash">—</span>הנני כמעט +גוֹע ברעב, זה ימים אחדים לא אכלתי.</p> + +<p>בפנים תמימים, מבלי דבר דבר, החל להפוך לעיני את צלחותיו.<span class="mdash">—</span>האמנם אינני +מאמין לו?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>רק חמשה אֵירים. בעוד יומים אביא אליך עשרה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ידידי היקר, אולי תצוני לעשוק בשבילך את קופת החנות?<span class="mdash">—</span>שאל בקוצר-רוח.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, אמרתי,<span class="mdash">—</span>קח נא חמשה אֵירים מן הקופה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא אני הוא האיש אשר אתה מבקש,<span class="mdash">—</span>ענה.<span class="mdash">—</span>יותר אין לנו לדבר דבר!</p> + +<p>יצאתי מהחנות, גוֵע ברעב ובוער מפני הבושה. השפלתי את עצמי כל כך בשביל עצם +נבזה<span class="mdash">—</span>ובכל זאת לא השגתיה!<span class="mdash">—</span>לא, הן צריך לבוא הקץ לכל זה! זמן רב סבלתי בגאון +כל מיני ענויים<span class="mdash">—</span>ובהרף-עין אחד כל כך הָשפלתי, כל כך ירדתי פלאים! זה היום +עכר עכרני עד נצח! אנכי לא התביישתי לבכות בפני תגרנים! ומה היו תוצאות כל +אלה?<span class="mdash">—</span>לא, הנני מרגיש גועל אל נפשי, עד כדי הקאה! בא מועד, עת לשים קץ לכל +זה!</p> + +<p>ואולם<span class="mdash">—</span>מה אם יסגרו את שער חצר מעוני ואותי יכלאו עוד הפעם לכל הלילה +בבית-המועצה?<span class="mdash">—</span>הרעיון הזה סעד את כחותי. אין אני רוצה לישון בבית המועצה! +תודה לאל, בשעון המגדל אני רואה רק את מספר השעה השביעית; עוד שלש שעות +לפני. אולם מה רבה חרדתי!</p> + +<p>אֵחַר רוח לי קצת, ואשים פעמי, פעמי צב, הביתה. לאשרי, +<span class='pagenum'><a name="Page_77" id="Page_77">[עמ' 77]</a></span> +צמאתי זאת הפעם +הראשונה ביום הזה,<span class="mdash">—</span>לאשרי, יען חדלתי לזמן-מה להרגיש את הרעב.<span class="mdash">—</span>ללכת אל השוק, +אל המזרקה? אך קשה לדעת אם תקלוט קיבתי אל קרבה בֶּלע של מים, ואולי ירע לי +בגללו עוד יותר.</p> + +<p>והכפתורים? עוד לא נעשה אתם דבר!<span class="mdash">—</span>הנה עוד תקוה! עוד לא אבדתי בהחלט! כמובן, +אנכי אקבל בעדם עשרה אֵירים, ומחר אשיג באיזה מקום עוד עשרה, וביום החמישי +אקבל שכר בעד הפיליטון! לא, עוד לא הגיע המועד להתיאש! איך זה לא זכרתי את +הכפתורים!</p> + +<p>הוצאתי אותם מצלחתי, ואתבונן בהם מדי לכתי; עיני כהו משמחה, ולא הוספתי עוד +לראות את הרחוב אשר הלכתי בו.</p> + +<p>מה מאד ידוע לי היטב זה המרתף הגדול, מקלטי בלילות החורף, רעי ומוצץ דמי! +כל רכושי, חֵפץ אחר חפץ, נשקע פה, גם כל חפצי הקטנים, אף ספרי האחרון... +בימי המכירה בפומבי הייתי אוהב לבוא הנה, ואשמח כאשר באו ספרי לידים +אמונות. התגאיתי בזאת, כי האַקטיוֹר מַסלסֶן נושא את שעוני; ואת הזוּרנַל +אשר נדפסו בו נסיונותי הראשונים בשירה, ראשית פרי עטי, קנה אחד ממכירי, ואת +המעיל<span class="mdash">—</span>אחד הצַלָּמים<a name='FNanchor_12' id='FNanchor_12'></a><a href='#Footnote_12' class='fnanchor'>[ל]</a>, למען השׂכירו לפי שעה לאנשיו. אי-אפשר לי להתרעם +על יורשים כאלה.</p> + + + +<p>הנני ממשמש את הכפתורים בצלחתי ונכנס.<span class="mdash">—</span>„הדוד” יושב אל השלחן וכותב.</p> + +<p>„אין זו שעת הכושר”, אומר אני אל עצמי, ביראי כי אפריעהו, ואביאהו במצב רוח +רעה. קולי צלצל חֶרש, באופן מוזר, ולבי דפק בחזקה.</p> + +<p>הוא הסב פניו אלי בבת-צחקו הנעימה הרגילה, וישען בכפות ידיו על השלחן ויביט +עלי כשואל.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הנה הבאתי פה... חפצתי לשאל, אולי תמצא חפץ... הנה, בלי משים באו לידי... +כפתורים אחדים.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_78" id="Page_78">[עמ' 78]</a></span> +<span class="mdash">—</span>מה? איזה כפתורים? למה כפתורים?<span class="mdash">—</span>הוא כונן עיניו עליהם בלי-הבין.</p> + +<p>אולי יתן לי בעדם אירים אחדים... כמה שירצה... הנני מסכים למפרע.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>בעד הכפתורים האלה?<span class="mdash">—</span>וה„דוד” מביט ישר לתוך עיני.<span class="mdash">—</span>בעד הכפתורים האלה?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן, כמה שתוכל<span class="mdash">—</span>למען אקנה סיגַרות. במקרה עברתי<span class="mdash">—</span>ואכנס הֵנה.</p> + +<p>המלוה צחק בקול גדול וישב אל שלחנו. אנכי עמדתי כמחכה לדבר מה. חדלתי מקוות +בו ברגע שנכנסתי; אבל הצחוק שלו היה משפט מות בשבילי.<span class="mdash">—</span>גם המשקפַים לא +תועילנה מאומה, אך ננסה נא.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>הנה גם המשקפים בתור הוספה,<span class="mdash">—</span>אמרתי ואורידם.<span class="mdash">—</span>רק עשרה אירים; לוּ רק חמשה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>את משקפיך כבר נטשתי פעם,<span class="mdash">—</span>אמר „הדוד”.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אך לי נחוצה מַרקָה למכתב,<span class="mdash">—</span>אמרתי חרש.<span class="mdash">—</span>צריך אני לשלוח מכתב נכבד. תן לי, +לכל הפחות, מרקה במחיר עשרה או חמשה אירים.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אנה לך לך מאתי, בשם ה'!<span class="mdash">—</span>קרא הוא בתנועה של קוצר-רוח.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כן אפוא! יהי כן!<span class="mdash">—</span>במהירות שמתי את משקפי על עיני, ואקח את הכפתורים +ואצא.<span class="mdash">—</span>לפני פתח המרתף עמדתי, ואביט עוד פעם על הכפתורים,<span class="mdash">—</span>איך זה ועל מה זה +לא לקח אותם! הן כמעט כפתורים חדשים הם! אינני מבין.</p> + +<p>ובעוד אני תפוש במחשבות האלה, ויחלף איזה איש על ידי, ופניו אל המרתף. האיש +הזה דחפני ויבקש סליחה; ואשים עליו עין.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>אַח, אתה הוא?<span class="mdash">—</span>אמר פתאם ויאחז בידי.<span class="mdash">—</span>מה זה היה לך? מה כה שֻׁנו פניך? מה +עשית שם מתחת?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כך. עסקים. וגם אתה, כנראה, הולך שמה?</p> + +<p>רגלי כשלו כפעם בפעם; נשענתי אל הקיר, ואושיט לו את ידי עם הכפתורים.</p> + +<p><span class='pagenum'><a name="Page_79" id="Page_79">[עמ' 79]</a></span> +<span class="mdash">—</span>מה משונה הדבר!<span class="mdash">—</span>קרא בקול.<span class="mdash">—</span>ועד כה הדברים מגיעים?</p> + +<p><span class="mdash">—</span>היה שלום,<span class="mdash">—</span>אמרתי, ואבקש ללכת לדרכי, ביראי פן אתן קולי בילָלה.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא, עמוד, חכֵּה!</p> + +<p>למה זה אחכה?<span class="mdash">—</span>הוא בעצמו בודאי נושא אל „הדוד” את טבעת חתונתו; הוא בעצמו +רעב, חַיב כסף לבעלת הבית שלו.</p> + +<p><span class="mdash">—</span>ואולם,<span class="mdash">—</span>אמרתי,<span class="mdash">—</span>אם תמהר לשוב...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>כמובן<span class="mdash">—</span>ענה הוא ויקחני תחת זרועו.<span class="mdash">—</span>אבל הן ידעתיך, אין אני מאמין לדבריך. +בוא נא יחד אתי.</p> + +<p>הבנתי את כוָנתו; בפעם האחרונה התלהבתי בבושה, ואענה:</p> + +<p><span class="mdash">—</span>לא אוכל. הבטחתי לבוא בחצי השעה השמינית לברֶנדט-אַנקרס-הדה...</p> + +<p><span class="mdash">—</span>מה אתה שח! כעת כבר הגיעה השעה השמינית, על פי השעון הזה, אשר אתנהו תחף +בעבוט.<span class="mdash">—</span>בוא נא אתי, קבצן רעב, דל גאה! אנכי אשיג בשבילך לכל הפחות חמש +קרוֹנות.</p> + +<p>ויסחב אותי אחריו.</p> + +<div class='footnotes'><h3>הערות שוליים:</h3> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_1' id='Footnote_1'></a><a href='#FNanchor_1'><span class='label'>[א]</span></a> +ה„קרונה” הנורבֶגית היא בערך יותר מרוּבל וחצי, ונחלקת +למאה פרוטות הנקראות „אָירים”. +</p></div> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_2' id='Footnote_2'></a><a href='#FNanchor_2'><span class='label'>[ב]</span></a> +נדנדה<span class="mdash">—</span>כסא-מתנדנד. +</p></div> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_3' id='Footnote_3'></a><a href='#FNanchor_3'><span class='label'>[ג]</span></a> +רחוב קטן וצר. +</p></div> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_4' id='Footnote_4'></a><a href='#FNanchor_4'><span class='label'>[ד]</span></a> +מחסן<span class="mdash">—</span>חנות גדולה, בית מסחר. +</p></div> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_5' id='Footnote_5'></a><a href='#FNanchor_5'><span class='label'>[ה]</span></a> +מקטורן<span class="mdash">—</span>הבגד הקטן מתחת למעיל. +</p></div> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_6' id='Footnote_6'></a><a href='#FNanchor_6'><span class='label'>[ו]</span></a> +סקרנות<span class="mdash">—</span>התשוקה לראות ולדעת הכל. +</p></div> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_7' id='Footnote_7'></a><a href='#FNanchor_7'><span class='label'>[ז]</span></a> +בדות<span class="mdash">—</span>ספור-בדים. +</p></div> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_8' id='Footnote_8'></a><a href='#FNanchor_8'><span class='label'>[ח]</span></a> +אָפוּר<span class="mdash">—</span>צֵבע כעין האפר. +</p></div> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_9' id='Footnote_9'></a><a href='#FNanchor_9'><span class='label'>[ט]</span></a> +אולר<span class="mdash">—</span>סכין קטן. +</p></div> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_10' id='Footnote_10'></a><a href='#FNanchor_10'><span class='label'>[י]</span></a> +מְשַׁמֵר<span class="mdash">—</span>עומד או יושב על המִשׁמר. +</p></div> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_11' id='Footnote_11'></a><a href='#FNanchor_11'><span class='label'>[כ]</span></a> +אבן קטן. +</p></div> + +<div class='footnote'><p><a name='Footnote_12' id='Footnote_12'></a><a href='#FNanchor_12'><span class='label'>[ל]</span></a> +צַלָם<span class="mdash">—</span>פוֹטוֹגרַף. +</p></div> +</div> + + + + + + + +<pre> + + + + + +End of the Project Gutenberg EBook of Hunger, by Knut Hamsun + +*** END OF THIS PROJECT GUTENBERG EBOOK HUNGER *** + +***** This file should be named 18291-h.htm or 18291-h.zip ***** +This and all associated files of various formats will be found in: + http://www.gutenberg.org/1/8/2/9/18291/ + +Produced by Tal Benavidor and the Online Distributed +Proofreading Team at http://dp.rastko.net. + + +Updated editions will replace the previous one--the old editions +will be renamed. + +Creating the works from public domain print editions means that no +one owns a United States copyright in these works, so the Foundation +(and you!) can copy and distribute it in the United States without +permission and without paying copyright royalties. Special rules, +set forth in the General Terms of Use part of this license, apply to +copying and distributing Project Gutenberg-tm electronic works to +protect the PROJECT GUTENBERG-tm concept and trademark. Project +Gutenberg is a registered trademark, and may not be used if you +charge for the eBooks, unless you receive specific permission. If you +do not charge anything for copies of this eBook, complying with the +rules is very easy. You may use this eBook for nearly any purpose +such as creation of derivative works, reports, performances and +research. They may be modified and printed and given away--you may do +practically ANYTHING with public domain eBooks. Redistribution is +subject to the trademark license, especially commercial +redistribution. + + + +*** START: FULL LICENSE *** + +THE FULL PROJECT GUTENBERG LICENSE +PLEASE READ THIS BEFORE YOU DISTRIBUTE OR USE THIS WORK + +To protect the Project Gutenberg-tm mission of promoting the free +distribution of electronic works, by using or distributing this work +(or any other work associated in any way with the phrase "Project +Gutenberg"), you agree to comply with all the terms of the Full Project +Gutenberg-tm License (available with this file or online at +http://gutenberg.org/license). + + +Section 1. General Terms of Use and Redistributing Project Gutenberg-tm +electronic works + +1.A. By reading or using any part of this Project Gutenberg-tm +electronic work, you indicate that you have read, understand, agree to +and accept all the terms of this license and intellectual property +(trademark/copyright) agreement. If you do not agree to abide by all +the terms of this agreement, you must cease using and return or destroy +all copies of Project Gutenberg-tm electronic works in your possession. +If you paid a fee for obtaining a copy of or access to a Project +Gutenberg-tm electronic work and you do not agree to be bound by the +terms of this agreement, you may obtain a refund from the person or +entity to whom you paid the fee as set forth in paragraph 1.E.8. + +1.B. "Project Gutenberg" is a registered trademark. It may only be +used on or associated in any way with an electronic work by people who +agree to be bound by the terms of this agreement. There are a few +things that you can do with most Project Gutenberg-tm electronic works +even without complying with the full terms of this agreement. See +paragraph 1.C below. There are a lot of things you can do with Project +Gutenberg-tm electronic works if you follow the terms of this agreement +and help preserve free future access to Project Gutenberg-tm electronic +works. See paragraph 1.E below. + +1.C. The Project Gutenberg Literary Archive Foundation ("the Foundation" +or PGLAF), owns a compilation copyright in the collection of Project +Gutenberg-tm electronic works. Nearly all the individual works in the +collection are in the public domain in the United States. If an +individual work is in the public domain in the United States and you are +located in the United States, we do not claim a right to prevent you from +copying, distributing, performing, displaying or creating derivative +works based on the work as long as all references to Project Gutenberg +are removed. Of course, we hope that you will support the Project +Gutenberg-tm mission of promoting free access to electronic works by +freely sharing Project Gutenberg-tm works in compliance with the terms of +this agreement for keeping the Project Gutenberg-tm name associated with +the work. You can easily comply with the terms of this agreement by +keeping this work in the same format with its attached full Project +Gutenberg-tm License when you share it without charge with others. + +1.D. The copyright laws of the place where you are located also govern +what you can do with this work. Copyright laws in most countries are in +a constant state of change. If you are outside the United States, check +the laws of your country in addition to the terms of this agreement +before downloading, copying, displaying, performing, distributing or +creating derivative works based on this work or any other Project +Gutenberg-tm work. The Foundation makes no representations concerning +the copyright status of any work in any country outside the United +States. + +1.E. Unless you have removed all references to Project Gutenberg: + +1.E.1. The following sentence, with active links to, or other immediate +access to, the full Project Gutenberg-tm License must appear prominently +whenever any copy of a Project Gutenberg-tm work (any work on which the +phrase "Project Gutenberg" appears, or with which the phrase "Project +Gutenberg" is associated) is accessed, displayed, performed, viewed, +copied or distributed: + +This eBook is for the use of anyone anywhere at no cost and with +almost no restrictions whatsoever. You may copy it, give it away or +re-use it under the terms of the Project Gutenberg License included +with this eBook or online at www.gutenberg.org + +1.E.2. If an individual Project Gutenberg-tm electronic work is derived +from the public domain (does not contain a notice indicating that it is +posted with permission of the copyright holder), the work can be copied +and distributed to anyone in the United States without paying any fees +or charges. If you are redistributing or providing access to a work +with the phrase "Project Gutenberg" associated with or appearing on the +work, you must comply either with the requirements of paragraphs 1.E.1 +through 1.E.7 or obtain permission for the use of the work and the +Project Gutenberg-tm trademark as set forth in paragraphs 1.E.8 or +1.E.9. + +1.E.3. If an individual Project Gutenberg-tm electronic work is posted +with the permission of the copyright holder, your use and distribution +must comply with both paragraphs 1.E.1 through 1.E.7 and any additional +terms imposed by the copyright holder. Additional terms will be linked +to the Project Gutenberg-tm License for all works posted with the +permission of the copyright holder found at the beginning of this work. + +1.E.4. Do not unlink or detach or remove the full Project Gutenberg-tm +License terms from this work, or any files containing a part of this +work or any other work associated with Project Gutenberg-tm. + +1.E.5. Do not copy, display, perform, distribute or redistribute this +electronic work, or any part of this electronic work, without +prominently displaying the sentence set forth in paragraph 1.E.1 with +active links or immediate access to the full terms of the Project +Gutenberg-tm License. + +1.E.6. You may convert to and distribute this work in any binary, +compressed, marked up, nonproprietary or proprietary form, including any +word processing or hypertext form. However, if you provide access to or +distribute copies of a Project Gutenberg-tm work in a format other than +"Plain Vanilla ASCII" or other format used in the official version +posted on the official Project Gutenberg-tm web site (www.gutenberg.org), +you must, at no additional cost, fee or expense to the user, provide a +copy, a means of exporting a copy, or a means of obtaining a copy upon +request, of the work in its original "Plain Vanilla ASCII" or other +form. Any alternate format must include the full Project Gutenberg-tm +License as specified in paragraph 1.E.1. + +1.E.7. Do not charge a fee for access to, viewing, displaying, +performing, copying or distributing any Project Gutenberg-tm works +unless you comply with paragraph 1.E.8 or 1.E.9. + +1.E.8. You may charge a reasonable fee for copies of or providing +access to or distributing Project Gutenberg-tm electronic works provided +that + +- You pay a royalty fee of 20% of the gross profits you derive from + the use of Project Gutenberg-tm works calculated using the method + you already use to calculate your applicable taxes. The fee is + owed to the owner of the Project Gutenberg-tm trademark, but he + has agreed to donate royalties under this paragraph to the + Project Gutenberg Literary Archive Foundation. Royalty payments + must be paid within 60 days following each date on which you + prepare (or are legally required to prepare) your periodic tax + returns. Royalty payments should be clearly marked as such and + sent to the Project Gutenberg Literary Archive Foundation at the + address specified in Section 4, "Information about donations to + the Project Gutenberg Literary Archive Foundation." + +- You provide a full refund of any money paid by a user who notifies + you in writing (or by e-mail) within 30 days of receipt that s/he + does not agree to the terms of the full Project Gutenberg-tm + License. You must require such a user to return or + destroy all copies of the works possessed in a physical medium + and discontinue all use of and all access to other copies of + Project Gutenberg-tm works. + +- You provide, in accordance with paragraph 1.F.3, a full refund of any + money paid for a work or a replacement copy, if a defect in the + electronic work is discovered and reported to you within 90 days + of receipt of the work. + +- You comply with all other terms of this agreement for free + distribution of Project Gutenberg-tm works. + +1.E.9. If you wish to charge a fee or distribute a Project Gutenberg-tm +electronic work or group of works on different terms than are set +forth in this agreement, you must obtain permission in writing from +both the Project Gutenberg Literary Archive Foundation and Michael +Hart, the owner of the Project Gutenberg-tm trademark. Contact the +Foundation as set forth in Section 3 below. + +1.F. + +1.F.1. Project Gutenberg volunteers and employees expend considerable +effort to identify, do copyright research on, transcribe and proofread +public domain works in creating the Project Gutenberg-tm +collection. Despite these efforts, Project Gutenberg-tm electronic +works, and the medium on which they may be stored, may contain +"Defects," such as, but not limited to, incomplete, inaccurate or +corrupt data, transcription errors, a copyright or other intellectual +property infringement, a defective or damaged disk or other medium, a +computer virus, or computer codes that damage or cannot be read by +your equipment. + +1.F.2. LIMITED WARRANTY, DISCLAIMER OF DAMAGES - Except for the "Right +of Replacement or Refund" described in paragraph 1.F.3, the Project +Gutenberg Literary Archive Foundation, the owner of the Project +Gutenberg-tm trademark, and any other party distributing a Project +Gutenberg-tm electronic work under this agreement, disclaim all +liability to you for damages, costs and expenses, including legal +fees. YOU AGREE THAT YOU HAVE NO REMEDIES FOR NEGLIGENCE, STRICT +LIABILITY, BREACH OF WARRANTY OR BREACH OF CONTRACT EXCEPT THOSE +PROVIDED IN PARAGRAPH F3. YOU AGREE THAT THE FOUNDATION, THE +TRADEMARK OWNER, AND ANY DISTRIBUTOR UNDER THIS AGREEMENT WILL NOT BE +LIABLE TO YOU FOR ACTUAL, DIRECT, INDIRECT, CONSEQUENTIAL, PUNITIVE OR +INCIDENTAL DAMAGES EVEN IF YOU GIVE NOTICE OF THE POSSIBILITY OF SUCH +DAMAGE. + +1.F.3. LIMITED RIGHT OF REPLACEMENT OR REFUND - If you discover a +defect in this electronic work within 90 days of receiving it, you can +receive a refund of the money (if any) you paid for it by sending a +written explanation to the person you received the work from. If you +received the work on a physical medium, you must return the medium with +your written explanation. The person or entity that provided you with +the defective work may elect to provide a replacement copy in lieu of a +refund. If you received the work electronically, the person or entity +providing it to you may choose to give you a second opportunity to +receive the work electronically in lieu of a refund. If the second copy +is also defective, you may demand a refund in writing without further +opportunities to fix the problem. + +1.F.4. Except for the limited right of replacement or refund set forth +in paragraph 1.F.3, this work is provided to you 'AS-IS' WITH NO OTHER +WARRANTIES OF ANY KIND, EXPRESS OR IMPLIED, INCLUDING BUT NOT LIMITED TO +WARRANTIES OF MERCHANTIBILITY OR FITNESS FOR ANY PURPOSE. + +1.F.5. Some states do not allow disclaimers of certain implied +warranties or the exclusion or limitation of certain types of damages. +If any disclaimer or limitation set forth in this agreement violates the +law of the state applicable to this agreement, the agreement shall be +interpreted to make the maximum disclaimer or limitation permitted by +the applicable state law. The invalidity or unenforceability of any +provision of this agreement shall not void the remaining provisions. + +1.F.6. INDEMNITY - You agree to indemnify and hold the Foundation, the +trademark owner, any agent or employee of the Foundation, anyone +providing copies of Project Gutenberg-tm electronic works in accordance +with this agreement, and any volunteers associated with the production, +promotion and distribution of Project Gutenberg-tm electronic works, +harmless from all liability, costs and expenses, including legal fees, +that arise directly or indirectly from any of the following which you do +or cause to occur: (a) distribution of this or any Project Gutenberg-tm +work, (b) alteration, modification, or additions or deletions to any +Project Gutenberg-tm work, and (c) any Defect you cause. + + +Section 2. Information about the Mission of Project Gutenberg-tm + +Project Gutenberg-tm is synonymous with the free distribution of +electronic works in formats readable by the widest variety of computers +including obsolete, old, middle-aged and new computers. It exists +because of the efforts of hundreds of volunteers and donations from +people in all walks of life. + +Volunteers and financial support to provide volunteers with the +assistance they need, is critical to reaching Project Gutenberg-tm's +goals and ensuring that the Project Gutenberg-tm collection will +remain freely available for generations to come. In 2001, the Project +Gutenberg Literary Archive Foundation was created to provide a secure +and permanent future for Project Gutenberg-tm and future generations. +To learn more about the Project Gutenberg Literary Archive Foundation +and how your efforts and donations can help, see Sections 3 and 4 +and the Foundation web page at http://www.pglaf.org. + + +Section 3. Information about the Project Gutenberg Literary Archive +Foundation + +The Project Gutenberg Literary Archive Foundation is a non profit +501(c)(3) educational corporation organized under the laws of the +state of Mississippi and granted tax exempt status by the Internal +Revenue Service. The Foundation's EIN or federal tax identification +number is 64-6221541. Its 501(c)(3) letter is posted at +http://pglaf.org/fundraising. Contributions to the Project Gutenberg +Literary Archive Foundation are tax deductible to the full extent +permitted by U.S. federal laws and your state's laws. + +The Foundation's principal office is located at 4557 Melan Dr. S. +Fairbanks, AK, 99712., but its volunteers and employees are scattered +throughout numerous locations. Its business office is located at +809 North 1500 West, Salt Lake City, UT 84116, (801) 596-1887, email +business@pglaf.org. Email contact links and up to date contact +information can be found at the Foundation's web site and official +page at http://pglaf.org + +For additional contact information: + Dr. Gregory B. Newby + Chief Executive and Director + gbnewby@pglaf.org + + +Section 4. Information about Donations to the Project Gutenberg +Literary Archive Foundation + +Project Gutenberg-tm depends upon and cannot survive without wide +spread public support and donations to carry out its mission of +increasing the number of public domain and licensed works that can be +freely distributed in machine readable form accessible by the widest +array of equipment including outdated equipment. Many small donations +($1 to $5,000) are particularly important to maintaining tax exempt +status with the IRS. + +The Foundation is committed to complying with the laws regulating +charities and charitable donations in all 50 states of the United +States. Compliance requirements are not uniform and it takes a +considerable effort, much paperwork and many fees to meet and keep up +with these requirements. We do not solicit donations in locations +where we have not received written confirmation of compliance. To +SEND DONATIONS or determine the status of compliance for any +particular state visit http://pglaf.org + +While we cannot and do not solicit contributions from states where we +have not met the solicitation requirements, we know of no prohibition +against accepting unsolicited donations from donors in such states who +approach us with offers to donate. + +International donations are gratefully accepted, but we cannot make +any statements concerning tax treatment of donations received from +outside the United States. U.S. laws alone swamp our small staff. + +Please check the Project Gutenberg Web pages for current donation +methods and addresses. Donations are accepted in a number of other +ways including checks, online payments and credit card donations. +To donate, please visit: http://pglaf.org/donate + + +Section 5. General Information About Project Gutenberg-tm electronic +works. + +Professor Michael S. Hart is the originator of the Project Gutenberg-tm +concept of a library of electronic works that could be freely shared +with anyone. For thirty years, he produced and distributed Project +Gutenberg-tm eBooks with only a loose network of volunteer support. + + +Project Gutenberg-tm eBooks are often created from several printed +editions, all of which are confirmed as Public Domain in the U.S. +unless a copyright notice is included. Thus, we do not necessarily +keep eBooks in compliance with any particular paper edition. + + +Most people start at our Web site which has the main PG search facility: + + http://www.gutenberg.org + +This Web site includes information about Project Gutenberg-tm, +including how to make donations to the Project Gutenberg Literary +Archive Foundation, how to help produce our new eBooks, and how to +subscribe to our email newsletter to hear about new eBooks. + + +</pre> + +</body> +</html> diff --git a/LICENSE.txt b/LICENSE.txt new file mode 100644 index 0000000..6312041 --- /dev/null +++ b/LICENSE.txt @@ -0,0 +1,11 @@ +This eBook, including all associated images, markup, improvements, +metadata, and any other content or labor, has been confirmed to be +in the PUBLIC DOMAIN IN THE UNITED STATES. + +Procedures for determining public domain status are described in +the "Copyright How-To" at https://www.gutenberg.org. + +No investigation has been made concerning possible copyrights in +jurisdictions other than the United States. Anyone seeking to utilize +this eBook outside of the United States should confirm copyright +status under the laws that apply to them. diff --git a/README.md b/README.md new file mode 100644 index 0000000..d1a2824 --- /dev/null +++ b/README.md @@ -0,0 +1,2 @@ +Project Gutenberg (https://www.gutenberg.org) public repository for +eBook #18291 (https://www.gutenberg.org/ebooks/18291) |